הסרטון ששחרר אתמול דובר צה"ל לא אומר דבר על מצבם של שירי, אריאל וכפיר ביבס. הוא לכל היותר מוכיח את מה שרבים העריכו, שהם הגיעו לעזה כשהם בחיים. מאז אותו יום שבת שבה התוודענו להם, התמונות לא יוצאות מהראש. האמא שעוטפת בשמיכה דקה את שני ילדיה, פניה מביעות אימה, עיניה משוטטות כמחפשות מאין יבוא עזרה. הילדים אדומי השיער שנראים רגועים בזרועותיה של אמם, לא מבינים שעולמם התהפך עליהם לנצח. וקולות הצחוק המתגלגל של כפיר הקטן, בסרטון מהימים שבו הם היו אבא, אמא ושני ילדים, בבית קטן שטובל בירק מלא בשמחה וקולות של תינוקות.
אף אחד בישראל לא יודע מה עלה בגורלם של בני משפחת ביבס. האבא קיבל את הבשורה על מותם של בני משפחתו בעודו בשבי. ומה זה, אם לא פסגת הרוע. בצה"ל לא יודעים אם האמא ושני ילדיה שרדו, אבל נדמה שכל מה שאנחנו רואים ושומעים, מכין אותנו לנורא מכל.
זה בלתי נתפס. אם מישהו היה אומר לנו בסוף חודש אוקטובר שהחטופים שנלקחו ממיטותיהם ביישובי ובקיבוצי עוטף עזה לא יחזרו הביתה עד סוף פברואר - היינו מתקשים להאמין.
חמישה חודשים? 136 ימים? איך זה יכול להיות. רק לצורך השוואה, מבצע החזרתם של שבויי ישראל ממצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים החל ב־15בנובמבר 1973. הם ישבו בשבי פחות משישה שבועות. מסוריה חזרו השבויים בחודשים יוני־יולי 1974. אחרי תשעה חודשים.
בקצב שבו מתנהל המשא ומתן על החטופים, אזרחים, קשישים וחולים, נשים, חיילות וחיילים - כבר ברור שהם יותר קרובים מבחינת שהייתם בשבי לפדויי סוריה מאשר לפדויי מצרים.
אז נכון שיש ההבדלים בין פדויי השבי ממדינות מסודרות לבין אלה שנמצאים בידי ארגון טרור בעזה. אבל ההבדל הכי מטריד הוא ההבדל בין תחושת המחויבות של מדינת ישראל לשבוייה אחרי מלחמת יום הכיפורים, לבין מחויבותה של ממשלת נתניהו אל חטופיה.
בסדרה "האחת" ששודרה בכאן 11 על טייסת 201 בספטמבר האחרון, רואיין הטייס מאיר שני על נפילתו בשבי הסורי. ידעתי שמדינת ישראל עומדת מאחוריי, הוא אמר בגאווה. זה גם מה שהחזיק אותו בעינויים הקשים, אמר, הוא ידע שיחלצו אותו. גם שם שמעו השבויים את הפצצות המטוסים הישראליים מעל ראשם, גם שם השתמשו שוביהם במלחמה פסיכולוגית כשאמרו להם שמדינת ישראל כבר לא קיימת ושאין להם לאן לחזור. ובכל זאת – הייתה אמונה. והיה אמון. ישראל לא תפקיר אותם.
ספק אם במנהרות חמאס החטופים משוכנעים שמדינת ישראל תחלץ אותם. גם עדויותיהם של מי שחזרו מעזה מוכיחות שבקרב החטופים יש חשש גדול. שהמלחמה הפסיכולוגית בנוסף לזמן הרב שחלף, מרפים את ידיהם. מחלישים אותם. הם מכירים את האנשים שמכהנים בממשלה. הם יודעים לאן יכולה הממשלה הזאת, עם הימין הקיצוני והמשיחי, להגיע כדי לממש את האג'נדה שלה ואת האינטרסים האישיים של חבריה. גם הם מבינים את מה שכולנו רואים: קצת יותר משנה הממשלה הזאת מכהנת, וכבר היו לנו שני ראשי ממשלה: יריב לוין ואיתמר בן גביר.
אם באוקטובר האחרון חשבנו שהנה, עוד כמה ימים, עוד שבוע – ישראל תמלא את החוזה הכי בסיסי שלה עם אזרחיה והוא לשמור על ביטחונם – כל זה הולך ומתכרסם, הולך ונשחק. כל כך הרבה דברים נוראים קורים פה כל יום, שמערערים את התחושה שאלה שמנהיגים אותנו יודעים מה הם עושים. זה מתחיל ביחסים בתוך קבינט המלחמה, שבו מסתיר ראש הממשלה את כוונותיו מפני השותפים שלו. איך ניתן לשכנע ככה את הציבור שמה שעומד לנגד עיניו של ראש הממשלה זה שחרור החטופים. איך אפשר להאמין לו, כשהימים נוקפים ושום דבר לא מתקדם. איך אפשר שלא לחשוב שהאינטרס שלו הוא אחד: להאריך את המלחמה כדי למנוע את מה שמצפה לו אחריה. הפגנות, מחאות, ועדת חקירה ממלכתית, בחירות.
והסיבה שגנץ ואיזנקוט נשארים בממשלה במקום לצאת ממנה ולדחוף לבחירות, לא פחות מטרידה: הם אולי חושבים שיש להם מה לתרום בקבינט המלחמה, אבל כל יום שחולף מוכיח שלא סופרים אותם. כנראה שמגדל המנדטים המלאכותי שהולך ונבנה סביבם קורץ להם יותר. המגדל הזה יקרוס כשיתברר שהנוכחות שלהם בממשלת נתניהו היא שמונעת בחירות. שבעוד שהם מנסים לתחזק את המנדטים הפיקטיביים שלהם, הם גם משמרים את 64 המנדטים של קואליציית נתניהו.
מי היה מאמין שכמעט חמישה חודשים אחרי הפוגרום בעוטף עזה, אותם אנשים שאחראים לו עוד יושבים על כיסאותיהם, בראש ובראשונה ראש הממשלה, שכפי שנחשף בשבת מעז להודיע שהבחירות יתקיימו רק בעוד כמה שנים.
איזו יוהרה, איזו עזות מצח, לעמוד מול אזרחי ישראל ולהודיע שאין לו כוונות להתפטר, לא בסיומה של המלחמה ולא אחריה. לדבר על "ניצחון מוחלט" כשכולנו יודעים שאין ולא יהיה ניצחון כזה, לא מוחלט ולא בכלל, ושמבחינת נתניהו ניצחון מוחלט הוא רק הישרדותו על כיסא ראש הממשלה.
כמה עלוב צריך להיות כדי שבמקום להכות על חטא, להשפיל מבט ולנהוג בצניעות, הוא מכנס מסיבת עיתונאים שכל מה שהיה לו להגיד בה הוא להתגולל על התקשורת. וכמה קטן הוא ראש מדינה שכל מה שמעניין אותו זה מי התורמים לקמפיין החוצות נגדו: "אתה הראש אתה אשם". סיסמה כל כך פשוטה, כל כך נכונה. לחתום על כל מילה.
וכמה קטן הוא ראש מדינה שכל מה שמעניין אותו זה מי התורמים לקמפיין החוצות נגדו: "אתה הראש אתה אשם". סיסמה כל כך פשוטה, כל כך נכונה. לחתום על כל מילה
אבל בעיניו של נתניהו, מכל הדברים בעולם שצריך לחקור עכשיו - קודם כל זה את מי שהוא רואה בהם את חורשי רעתו.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.24
