קולות השבר שהתגלגלו אמש כרעמים בשמי הנפש הקולקטיבית, הם קולות של התרסקות האימהוּת באשר היא. אימהות שמתנפצת שוב ושוב מאז 7 באוקטובר, ואמש ביתר שאת, נוכח התיעוד של שירי ביבס, יחפה בחולות חאן־יונס, מכוסה בעבאיה שמשוליה מבצבצות רגליה הנושאות את כובד המשא המפלצתי, ומחלקה העליון נראה ראשו הג'ינג'י של אריאל שהיה אז בן ארבע, נישא בזרועותיה, כאשר כפיר הקטנטן שהיה בן תשעה חודשים ודאי תלוי על גופה המזיע מפחד, בין קפלי הבד.
שירי ביבס, אמא לביאה שמשקל גופם של שני ילדיה בזרועותיה לאורך הדרך לעזה לא כבד עליה, ובסרטון היא נראית נמשכת־נגררת על ידי להקת מחבלים שעטה עליה כעדת זבובי בשר, ודוחפת אותה לרכב שייקח אותה ואת גוזליה אל עבר הלא־נודע.
את עיניה של שירי ברגעי החטיפה בניר עוז, העיניים המבוהלות, הגדולות, הקרועות, השואלות "למה" - אי־אפשר לשכוח. זהו הצילום שהפך למזוהה מכל עם אופל השבת הנוראה ההיא: אמא לביאה, מבועתת, הלומת אימה, שבולעת בזרועותיה את שני ילדיה ומתקשה לעכל את עומק הגיהינום שאליו היא מובלת ביחד איתם.
מה הרגישה אז? מה חשבה? היכן איחסנה את החרדה כאשר היא, ירדן, אריאל וכפיר נחטפו ממיטותיהם, מחדריהם, מביתם, ממבצרם בקיבוץ ניר עוז, והובלו כצאן לטבח אל ארץ אויב מר, אכזר ונטול כל צלם אנוש. מתי ועד כמה איפשרה לעצמה להפנים שהיא וילדיה מובלים אל ישימון עד של רוע שאין לו שיעור.
שלשום, בוועידת "גיבורות מקומיות" של רשת "ידיעות תקשורת", התארחה גם דניאל אלוני, שנחטפה לעזה עם ילדתה אמיליה, וחזרה בעסקת שבויים. אלוני תיארה את האחריות העצומה שהייתה לה כאמא לילדה בשבי, אחריות שהיא הגנרטור שהטעין אותה בעוצמה שהייתה דרושה לה כדי לעבור עוד יום ועוד יום בתוך הסיוט. "מתי הבנת שחוטפים אתכן לעזה?" שאלתי אותה בחדר האיפור, ותשובתה הייתה: "רק אחרי שכבר נכנסנו לתוך עזה. רק אז הבנתי".
136 ימים לאחר חטיפתם לעזה של שירי, ירדן וילדיהם, צה"ל שיחרר את התיעוד מ־7 באוקטובר והביע חשש כבד לחייהם. ראש הממשלה נתניהו אמר בתגובה לתיעוד: "הסרטון צובט את הלב ומזכיר שיש לנו עסק עם חוטפי תינוקות אכזריים. אנחנו נבוא איתם חשבון". אבל נתניהו - התבלבלת. אתה לא האיש שאמור לבאר לנו את המציאות, אלא אתה היחידי שביכולתך לשנות אותה לטובתם המיידית של החטופים ולהחזיר אותם הביתה, כי כבר אין להם יותר זמן לבזבז בשעון החול של החיים. וכדי להבין, אדוני ראש הממשלה, במקום שני ילדים ג’ינג’ים, נסה לדמיין את ילדיך, כשהיו קטנטנים ובלונדינים, במנהרות חשוכות, לחות ואינסופיות. האם זה ברור יותר כעת?
כל יום נוסף שבו החטופים מופקרים בשבי הוא תזכורת מבעיתה וחדה לאטימות ולפוליטיזציה של ממשלתך, ולכישלונה של המדינה בהנהגתך להגן על אזרחיה, שהלכו לישון ב־6 באוקטובר במחשבה שיש על מי לסמוך.
תחזיר את כולם, עכשיו.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.24
