אלוהי הביבסים, אלוהי שני ילדים נעלמים, תעזור לנו להבין בבקשה, כי תקופה ארוכה מדי אין לנו תשובה:
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות, אמא, אבא ושני עוללים, עם שיער כתום ולב לבן נקי, מובלים בוקר אחד ממיטתם אל תוך נבכי התופת של חאן־יונס, ללא כל סימן לגורלם במשך 137 ימים?
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות, אמא, אבא ושני עוללים, עם שיער כתום ולב לבן נקי, מובלים בוקר אחד ממיטתם אל תוך נבכי התופת של חאן־יונס, ללא כל סימן לגורלם במשך 137 ימים?
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות, שירי, ירדן, אריאל וכפיר, נחטפים דרך דלת גיהינום שנפערת בחריקה מתוך אפלה; מובלים בתוך שבילי דם, שכמו על הארץ מסומנים, ונבלעים; ללא עקבות, לא חמלה, ללא רחמים.
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות, אויב עם דופק ונשימה אבל בלי לב, גורר כבני ערובה אמא ושני לבבות קטנים; מושך אותם בכוח אל חשכת הלא נודע, ואז מתעטף בשתיקה קרה.
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות, כפיר ביבס, תינוק שהיה בן תשעה חודשים בזמן שנחטף, נדון להעביר בשבי מרצחים ארבעה חודשים וחצי, מחצית מהזמן שעוד הספיק לנשום כיצור חופשי תחת שמי תכלת מחבקים; תחת חיוכי שמש מחממים.
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות, יצור נברא מלא תמימות וחסר אונים, שעוד לא פיתח את המסוגלות להבין מהו רוע, צריך לפגוש כך כל הרבה ממנו. לסבול כל כך הרבה ממנו.
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות קצה החוט היחיד שמתקבל על אודות התינוק שובה הלב הזה, על אודות אחיו הגדול והמתוק בן הארבע, על אודות אמם, הוא מסרטון אבטחה.
ואתה מסתכל על שברי התמונות הנעות שחילצו הלוחמים שלנו תוך חירוף נפש מתוך התופת. מקצה סוף הגיהינום. סרטון שכמו נוצר ונעצר ברגע אבוד בזמן. רגע שאתה לא יודע מה ערכו כעת. ומה באמת באמת קורה בו. או נשמע בו. ובכל זאת הוא כל מה שישנו.
ראש מבצבץ של ילד רואים בו. עטוף שמיכה גדולה. מרגיש את פעימותיה המהירות של אמא, את חום הגוף של היחידה בעולם שיוכל לסמוך עליה. בלי להבין שאמא ואחיו והוא מובלים עכשיו חסרי אונים, בלי לדעת שאל אבדון הם נגררים.
ואתה מביט שוב, פריים אחר פריים בתיעוד הבלתי נתפס. קורע הלב. כמה שניות שאין בהן הרבה, ויש בהן המון. שבעה מחבלים, ואז עוד קבוצה, סביב אמא ושני ילדים. מיד ליד, מרכב לרכב, מועברים כמו חבילה דוממת.
ואתה לא יכול שלא לשאול: מה שני חסרי הישע, שמעט כל כך הספיקו ללמוד על העולם המעוות הזה, כרגע מרגישים? מה הם חושבים על אלו שעומדים סביבם, עם כוונות נוראיות ונשקים שלופים? אולי הקטנים הללו מביטים בעיני המפלצות הללו ובכל זאת מחייכים. חושבים, הם חברים. הם בסך הכל משחקים. באיזה רגע מבינים; לומדים. זה הרוע. יש דבר כזה. זו מעכשיו מציאות החיים.
אז אלוהי הביבסים, אלוהי שני ילדים נעלמים, תעזור לנו להבין בבקשה:
באיזו מציאות עלי אדמות ועולמות אתה מרשה דבר כזה לפלא הבריאה שלך, לפעוטות טהורים, להורים, למשפחה שלמה שלא עשתה רע?
שמיכה, ראש כתום מבצבץ של תינוק, נפשות רכות, אין ספור מחבלים. מעליהם שברים אחרונים של שמיים ושמש וחופש. לאן הם מובלים? מה קורה בשנייה שאחר כך, שלא נתפסת בסרטון? מה קורה ב־136 הימים הבאים?
ועכשיו, בתוך חוסר הוודאות הזה, בתוך מה שאין בסרטון, איך ממשיכים?
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.24
