בשבוע האחרון שוב עלה שמו של מרואן ברגותי בהקשר קולינרי. שבע שנים לאחר שבכיר הפתח צולם אוכל בחשאי ופל טורטית ומפר בכך את שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים הפלסטינים, השבוע נחשף שקיבל מנת בשר של חמין. הדבר מנוגד להגבלות שהושתו על האסירים הביטחוניים אחרי 7 באוקטובר, וכוללות אספקה של מזון צמחוני בלבד. אבל הלעג הישראלי לא מדביק את הפלסטינים. פרשת הטורטית מ-2017 לא עירערה את מעמדו הדומיננטי של ברגותי כמי שעשוי לרשת בעתיד את אבו-מאזן, ונראה שגם הפעם זה לא צפוי לקרות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
סקרי דעת הקהל הפלסטיניים שנערכים מאז תחילת המלחמה משקפים שתי בשורות מדאיגות עבור ישראל. הראשונה היא התמיכה הרחבה בחמאס בכלל ובטבח 7 באוקטובר בפרט, שמציבה סימן שאלה כבד לגבי היכולת לכונן הסדר בין שתי הקהילות המבוסס על אמון וערכים משותפים. בשורה מדאיגה לא פחות נוגעת לוואקום בהנהגה הפלסטינית. כל מי שנחשב למועמד ריאלי לעמוד בראש המערכת סובל מקושי בסיסי לקדם נתיב אסטרטגי בר-מימוש. איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, שוהה בגלות המפנקת אך המרוחקת של קטאר. יחיא סינוואר פועל זה למעלה מארבעה חודשים כ"מנהיג רפאים" ואינו מקיים שיח כלשהו עם הציבור הפלסטיני שאותו סחף למלחמה המרה ביותר שניטשה אי פעם בין שני העמים. ואילו אבו-מאזן הקשיש איבד בעשור האחרון את שאריות האמון של הציבור הפלסטיני, שיותר מ-80 אחוז ממנו מביע בסקרים רצון שיסיים את תפקידו.
מתוך הערפל הכבד של המלחמה שטרם הסתיימה צצים שלושה מנהיגי עתיד אפשריים למערכת הפלסטינית החבולה והמשוסעת. הראשון הוא ברגותי, שכלוא זה 22 שנה בישראל וגורף בסקרי דעת הקהל הפלסטיניים את התמיכה הרחבה ביותר כראיס העתידי. ברגותי בן ה-65, שמוצאו מכפר כובר הסמוך לרמאללה, נחשב לנציג מובהק של שכבת המנהיגות שמחליפה את דור המייסדים יוצא הנכבה: אקדמאי בן השטחים שנולד לאחר 1948, נמנה עם הפריפריה החברתית וכבר בילה כמעט שליש מחייו בכלא.
פלסטינים ביהודה ושומרון מעידים כי התמיכה אינה בהכרח ב"מרואן האיש", שרוב הפלסטינים, ובפרט בני הדור הצעיר, לא מכירים אישית, אלא בברגותי המיתוס, המייצג ערכים מקודשים בעיני הפלסטינים, לרוב לוחמניים ומתריסים. על כך ניתן ללמוד מהשם שהעניק לבנו הבכור – קסאם – על שם עז אדין אל־קסאם, המטיף הדתי משנות ה־30', שמונצח גם בשם הזרוע הצבאית של חמאס.
עבור רבים מהפלסטינים, ברגותי מייצג התפכחות לאומית: מנהיג שבשנות ה-90' תמך בתהליך אוסלו והשתתף במפגשי שלום עם ישראלים, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שב למאבק המזוין והיה מעורב בפיגועים שבגינם נידון לחמישה מאסרי עולם. בכך מייצג ברגותי את הדיסוננס שממנו סובלים רבים מהפלסטינים מאז ראשית ימי אוסלו: תמיכה בהסדר מדיני, מחד גיסא, וחוסר רצון או יכולת להתנתק מסיסמאות המהפכה והקרב, מאידך גיסא.
עד 7 באוקטובר כאב הראש הישראלי העיקרי בנוגע לברגותי התמקד באפשרות שיתמודד מתוך כותלי הכלא לראשות הנשיאות הפלסטינית בבחירות עתידיות. הדבר צפוי היה לתעל את ישראל למלכוד קשה – מול הפלסטינים שהיו מוצאים עצמם מנוהלים על ידי מנהיג שהוא אסיר, אך בעיקר מול העולם. במסגרת זו עמלה אשתו, פדווה ברגותי, על ביסוס דימויו כ"מנדלה הפלסטיני", בין השאר באמצעות קמפיין בינלאומי שהיא מנהלת זה שנים רבות. ברגותי נודדת בין בירות העולם, גם במדינות המערב, נועדת עם גורמים פוליטיים ופועלת לחזק את הזיהוי בין ברגותי הכלוא על מעשי רצח לבין נלסון מנדלה, חתן פרס נובל לשלום שהיה כלוא עשרות שנים בכלא הדרום-אפריקאי בגין מחאה פוליטית לא אלימה.
המלחמה הנוכחית מציפה את דילמת ברגותי ביתר שאת, כשברקע התחייבות חמאס שהוא ישולב בכל עסקה לשחרור אסירים תמורת חטופים. הדבר מעורר דאגה בקרב בכירים בהנהגה ברמאללה, שאינם ששים, בלשון המעטה, לראות יריב ותיק ובעל עוצמה משתלב במאבק הירושה המתחמם על כס הראיס. הבכירים הללו גם נחרדים מהאפשרות שחמאס יגזור קופון על שחרור מנהיג מרכזי בפתח, שעלול מצידו לחוש מחויבות לזרם האיסלאמי ולחתור לשיתוף פעולה עימו.
רק לאחרונה דיווח השר איתמר בן גביר כי ברגותי הועבר מכלא עופר להפרדה בכלא רמלה בעקבות דיווח שלפיו הוא מתכנן להצית אינתפאדה שלישית באיו"ש. ברקע רחשו שמועות בשיח הרשתי הפלסטיני ולפיהן יריבי ברגותי מבית, בעיקר אלה הלוטשים עיניים לכיסאו של אבו-מאזן, מעורבים במהלך מתוך רצון להגביל את השפעתו.
ד"ר אפרים סנה, סגן שר הביטחון לשעבר, פגש את ברגותי בימי אוסלו, אך גם ביקר אותו מספר פעמים בכלא עד 2007, ואף הציע בעבר לשחרר אותו כאמצעי לייצוב המערכת הפלסטינית. "אם במהלך שחרורו של ברגותי, במסגרת עסקת חטופים או מבלי שזו התממשה, ישררו מתח ביטחוני ואווירת אלימות במערכת הפלסטינית, סביר כי הוא ילבה אותם עוד יותר", אומר סנה, "אבל אם תתקיים יציבות, הוא צפוי להפגין גישה מרוככת ואף לשמש פרטנר לקידום הסדר מדיני". לטענת סנה, ברגותי עדיין דבק בחזון שתי המדינות והוא המנהיג הפלסטיני היחיד שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה ומסוגל לקדם הסדר מדיני כלשהו עם ישראל.
המנהיג השני ששמו מהדהד בחודשים האחרונים הוא מוחמד דחלאן, מראשי הפתח ומי שהיה ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה. דחלאן מצוי זה כעשור ביריבות חריפה עם אבו-מאזן שבגינה הוא שוהה בגלות הנעימה של אבו-דאבי, שם הוא משמש יועץ קרוב לשליט איחוד האמירויות מוחמד בן-זאיד. דחלאן מעביר את זמנו בין מפגשים עם שלל גורמים בינלאומיים, לרבות ישראליים, להתייעצויות תכופות עם בכירי הממשל המצרי, שאליהם הוא מקורב מאוד, ולקידום עסקאות ענק בתחום הנדל"ן ברחבי העולם.
עוד לפני שהם מעלים תביעות כלפי ישראל יידרשו הפלסטינים לחשבון נפש נוקב לגבי המלחמה הנוכחית ואלה שקדמו לה, אשר הסבו להם נזק אדיר ולא קידמו כלל את יעדיהם האסטרטגיים
לנוכח חולשתה של הרשות הפלסטינית, שאינה מצליחה למצב עצמה כחלופה ליום שאחרי בעזה, שואף דחלאן בן ה-62 להצטייר כמי שיצליח להביא ישועה לאזור המוכה. זאת בזכות זיקתו העמוקה לעזה (הוא בן מחנה הפליטים חאן־יונס, כמו סינוואר ומוחמד דף), קשריו עם חמאס (רק לפני שבוע נועד עם הנייה בקטאר) והכסף שהוא מסוגל להביא מאיחוד האמירויות.
איתות משמעותי לגבי כוונותיו שיגר באחרונה דחלאן באמצעות ראיון שהעניק בפעם הראשונה לאחר שנים לכלי תקשורת מערבי ("הניו יורק טיימס"). בראיון רמז דחלאן על כוונותיו להשתלב מחדש בהנהגה הפלסטינית, אבל הדף טענות שלפיהן הוא מעוניין לכהן כנשיא. הסיסמה שבה השתמש הייתה "לא עבאס ולא חמאס", תוך כדי הבהרה שאבו-מאזן הוא חלק מהבעיה ולא ניתן לקדם רפורמה מעמיקה כל עוד הוא יושב במוקטעה. בדרך בחזרה אל לב הקונצנזוס הפלסטיני נדרש דחלאן לצלוח מכשולים בדמות העוינות של בכירים ברשות כלפי מי שנתפס בעיניהם כמתחרה פוטנציאלי, לצד השפעה מוגבלת באיו"ש, בניגוד לעזה, מעוז כוחו.
סאמר סנג'לאווי, בכיר במחנה דחלאן ותושב מזרח ירושלים, אומר כי דחלאן (אבו-פאדי) צפוי להיות דמות מפתח בכל עיצוב עתידי של המערכת הפלסטינית, אבל לא בהכרח לעמוד בראשותה. סנג'לאווי, שאינו חוסך ביקורת מאבו-מאזן, מסביר שיש להבטיח לאבו-מאזן מעמד סמלי של "נשיא" אך להעניק את מושכות השינוי הפנימי בידי כוחות חדשים, ובראשם דחלאן. במסגרת הזאת, "מומלץ להקים ביום שאחרי בעזה מנהל מקומי פלסטיני שיכלול את כל הכוחות ברצועה, כולל גורמים איסלאמיים שאינם חמאס, וישמש בסיס לסדר חדש באזור. צריך לעשות זאת בין שאבו-מאזן יסכים ויהיה מעורב במהלך ובין שלא. בכל מקרה, אסור שהוא יבלום צעד חיוני כזה".
המנהיג השלישי ששמו עולה בהקשר של היום שאחרי הוא סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות בשנים 2013-2007 ובכיר לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית. מצד אחד, מדובר במנהיג בעל גישה חריגה בנוף הפוליטי הפלסטיני, שעיקרה התמקדות בבניין המדינה "מלמטה", כולל פיתוח משק מתקדם, פוליטיקה מודרנית וחברה אזרחית, וטיפוח הדור הצעיר במקום עיסוק נצחי בסיסמאות מאבק. מהצד האחר, הוא אינו נמנה עם שורות הפתח, אינו נהנה מתמיכה ציבורית רחבה, סובל מחשדנות עמוקה מצד בכירי הרשות, שרואים בו מתחרה על כס הנשיאות, ונמצא אף הוא בגלות (מרצה באוניברסיטת פרינסטון).
ההנהגה הישראלית חייבת להפסיק להתעלם מהצורך בגיבוש אסטרטגיה בסוגיה הפלסטינית, גישה הרסנית שקרסה באופן טראומטי ב-7 באוקטובר
פיאד בן ה-72 מגלם החמצה של הפלסטינים ושל ישראל גם יחד. הוא מייצג חוליה נוספת בשרשרת של מנהיגים פלסטינים שביקשו לאתר נתיב מדיני מרוכך ומפוכח יותר להסדרה כלשהי בין שני העמים, כמו מוסא אל-עלמי בשנות ה־40, פייסל חוסייני או סרי נוסייבה. כל אלה נדחקו בסופו של דבר לשוליים ודעכו עם החזון שניסו לקדם.
שמו של פיאד עולה בחודשים האחרונים כמי שהקהילה הבינלאומית רואה בו מועמד אפשרי לעמוד בראש ישות עתידית בעזה ואף בראש המערכת הפלסטינית כולה. מדובר במועמד־פשרה שמקובל על העולם ועל ישראל, וייתכן שיוכל להוביל תהליכי רפורמה ושיקום.
גם אם יצליח אחד הטוענים לכתר לבסס את מעמדו ביום שאחרי אבו-מאזן, הדרך ליציבות עדיין ארוכה. אין מנהיג עתידי שזוכה לאהדה ציבורית סוחפת, והדימוי של רוב בכירי הרשות הוא ירוד על רקע גילויי השחיתות. מי מהם שינקוט קו לוחמני, בפרט ברגותי וג'יבריל רג'וב, צפוי לעלות על מסלול עימות חזיתי עם ישראל, שעלול – כפי שחוששים רבים מהפלסטינים – להעתיק את הדגם ההרסני של עזה גם לגדה.
בעיה קשה נוספת שבה ייתקל כל מועמד תהיה גישתם של הצעירים הפלסטינים, בני דור ה-Z שנולדו סביב שנת 2000. אלה ממוקדים יותר מאבותיהם במימוש עצמי וחשים ניכור עמוק כלפי כל הנהגה פוליטית. בשיחות שקיימתי עם צעירים מאזור רמאללה, רובם סטודנטים, הם הבהירו כי לא יסכימו אוטומטית לקבל כל מנהיג מתוך בורסת המועמדים הקבועה שנדונה בעשורים האחרונים ועלולים אף לצאת למחאה ברוח "האביב הערבי" אם יתברר שהיום שאחרי יביא איתו שינוי קוסמטי בלבד בסדר הקיים.
אבן נגף חריפה עוד יותר תהיה שאלת חמאס, שלמרות המכות הקשות שהוא סופג בעזה, אינו צפוי להיעלם כגורם ציבורי ופוליטי דומיננטי. מנהיגי העתיד הפלסטינים יצטרכו להתמודד מצד אחד עם התנגדות חד-משמעית של ישראל לשיתוף פעולה כלשהו עם חמאס, ומצד שני – לשמור על יציבות מבית. במקרה הטוב, חמאס ישמש כאופוזיציה מתריסה אך לא אלימה, כמו האחים המוסלמים במצרים, ובמקרה הסביר, והרע יותר – יפעל כמחתרת חמושה נגד כל סדר מתהווה.
מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, פירסם בעבר שיר שבו כתב כי הפלסטינים יחלו להיות עם כשיפסיקו לראות בעצמם מלאכים. ואכן, עוד לפני שהם מעלים תביעות כלפי ישראל יידרשו הפלסטינים לחשבון נפש נוקב לגבי המלחמה הנוכחית ואלה שקדמו לה, אשר הסבו להם נזק אדיר ולא קידמו כלל את יעדיהם האסטרטגיים, ולדיון בשאלה האם לא נכון יותר להתמקד ב"כאן ועכשיו" במקום המשך המאבק המתיש נגד ישראל. כל זאת לצד ביקורת עצמית נוקבת, שממנה הפלסטינים סולדים באופן מסורתי, ואולי אף אמפתיה כלפי הסבל הישראלי, שלא הופגנה כלל אחרי 7 באוקטובר.
ישראל, מצידה, צריכה להפנים כי גם אם היום שאחרי המלחמה בעזה עדיין לא כאן, היום שאחרי אבו-מאזן הולך ומתקרב, וקיימת זיקה הדוקה בין שתי הסוגיות. ישראל צריכה להימנע מהכתרת מלכים – הן באיו"ש, שם נכוותה לפני 40 שנה באפיזודה המרה של "אגודות הכפרים", והן בעזה, שלגביה משתעשעים מקבלי ההחלטות ברעיון ההזוי של משטר חמולות חמושות. ישראל תידרש לקיים שיח עם כל מועמד שיפגין סלידה מהשימוש באלימות ומשלילת זכות קיומה ויפגין נכונות להגיע להסדר, אך גם לחסום את דרכו של מי שיחרוג מאותם העקרונות.
ולא פחות חשוב: ההנהגה הישראלית חייבת להפסיק להתעלם מהצורך בגיבוש אסטרטגיה בסוגיה הפלסטינית, גישה הרסנית שקרסה באופן טראומטי ב-7 באוקטובר. נקיטת יוזמות וגיבוש מדיניות מפוכחת וארוכת טווח בנושא הפלסטיני הם כורח המציאות, אחרת יימשך שטף הרעיונות החיצוניים, ובראשם הכרה במדינה פלסטינית, ואנו עלולים למצוא את עצמנו בדרך ללא מוצא.
• ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין שבאוניברסיטת תל-אביב
