לרגע אפשר היה לטעות נוכח ההמולה. צעירים שחוצים את המסדרון בטי־שירט ומכנסיים קצרים, אולם כושר עמוס, כוסות קפה על שולחנות בחללים הפתוחים, עוגות בכל מקום, מגשי פירות. פלקט גדול על הדלתות, מחר יופיע כאן עברי לידר. לטעות ולברוח מהידיעה שוברת הלב שזה מרכז השיקום שבית החולים שיבא הקים לפצועי המלחמה הזו שעוד אין לה שם, לפחות לא שם מוסכם. מאות פצועים בדרגות חומרה שונות, ניצולי הנובה ולוחמים שהחיים שלהם, גם כשישובו למסלולם, לא ישובו למקום שבו היו לפני 7 באוקטובר. לפני שמכונת המלחמה דרסה אותם והכתה בהם. שובר את הלב וגם מרחיב את הלב. כמה כוח רצון ואמונה ואופטימיות והתעקשות שלא לוותר יש שם, להרים את היד השבורה בפעם האלף, עם הצוות הנפלא שנמצא איתם, לדחוף עם הכתף עוד פעם אחת כי המטפלת מבקשת. להתרומם. להיאבק כדי להתרומם, כדי לראות איך בתוך הימים הקשים האלה הולכת ונמשכת שרשרת אין־סופית של נתינה וחסד, של אנשים טובים באמצע המלחמה, שמשאירים אחריהם משב רוח ענק של תקווה לימים טובים.
השבוע היו אלו נציגות של "קשרים", קבוצה של רוקמות מזכרון יעקב ומהסביבה שבמשך חודשיים הכינו למעלה ממאה ציפיות לכריות עבור הפצועים. ציפור אדומה על ענף ירוק, עבודת טלאים צבעונית תחת הכתובת "האהבה תנצח", משבצות תכלת ובתוכן המילה "תקווה". ומי שהביאה אותן למרכז השיקום, בתוך שתי מזוודות גדולות, הייתה איליה מנור, אמנית נפלאה בזכות עצמה, שיזמה ודחפה את הפרויקט. "ציפיות להחלמה" היא קראה לזה, וכך גם הסבירה לחיילים. לאלמוג, מההנדסה, שכבר חודשיים כאן עם יד ורגל מרוסקים; לאמא של אלחנן, שהתגייס שבוע ימים אחרי שנישא, שנפצע בנר שמיני של חנוכה והרסיס שנכנס דרך העורף קרע את הריאה ויצא מהכתף ואיש לא האמין שיישאר בחיים, והנה הוא כאן; לעומר עם־שלם מגבעתי, "הי, תכתבי פלס"ר גבעתי", צועק אחד החברים בחדר.
לאייל מהצנחנים, מחטיבה 55, ואחד שלא אמר את שמו וניסה לחייך. ארבעה חודשים הוא כאן, נפצע ביום הראשון של הקרבות בעוטף, ולא, הוא לא יודע מתי ייצא. "ישראל", אומר פרופ’ אמתי זיו, מנהל בית החולים השיקומי, שמכיר אותם, אחד־אחד, "נמצאת, לצערנו נוכח הנסיבות, במקום טוב מאוד בכל מה שנוגע לשיקום פצועים, ועדיין, אנחנו נפלנו לתוך צונאמי לא פשוט. אבל הם יצאו מזה, כי הם חזקים ונחושים".
"נגמרו הציפיות", אומרת איליה מנור כשאנחנו יוצאים משם, מניחה יד על הלב, עם דמעות בעיניים, "ואולי", היא אומרת, "הבאנו להם איתן גם קצת שמחה".
"אלפי מתנדבים מגיעים הנה יום אחרי יום כבר ארבעה חודשים, מגיל 17 עד גיל 80. וזה נפלא ומרגש"
"הרבה שמחה והרבה אמונה בטוב", אומר אבי פרחי משדה ניצן, שיום אחרי 7 באוקטובר, כשכל התושבים כבר עברו לאילת, הוא חזר לעבד את השדות שלו. "500 דונם", הוא אומר ומניף יד ארוכה אל קו השדות שנתחם בפרדסים. מצביע על מטעי האבוקדו, חממות של עגבניות שרי, פלפלים, מנגו שסיים בקיץ להניב, "חבל שלא באתם אז", שורות־שורות של חסה. הוא חזר לכאן עם שניים משלושת בניו - הבנים, כמוהו, משרתים ביחידה מובחרת. "עם שני הבנים", הוא אומר, "ועם אלפי המתנדבים שמגיעים הנה יום אחרי יום כבר ארבעה חודשים, מגיל 17 עד גיל 80. וזה נפלא ומרגש, וזו ארץ ישראל בשיא תפארתה, אנשים שבאים הנה כדי לעזור לנו לשמור ולשקם את צפון הנגב, להציל את אסם המזון של מדינת ישראל".
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טל"תרשמי", הוא אומר, בתוך חממת הפלפלים, ביום של שמש פתאומית, "שבמקום הזה מייצרים 75 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית של מדינת ישראל". מזכיר, רגע לפני שאנחנו נפרדים, שהם מגיעים הנה לא רק כדי לעזור לו לקטוף את הירקות. "זה החיבוק הענק הזה שנותן לנו את הכוח להישאר כאן. שייתן את הכוח לאנשים שנמצאים היום רחוק מביתם, לחזור הנה. החיבוק והידיעה שלא יעזבו אותנו. אז לא צריך לשאול את המפונים מתי הם חוזרים. כל אחד ימצא את הזמן הנכון לו. מה שצריך זה לתת להם להבין שעם ישראל יהיה שם איתם. שיש למה לצפות, שאפשר לחזור ולהאמין ברוח הישראלית". ואחר כך הוא זורק לנו לאוטו כמה שקיות של תפוחי אדמה, כמה פומלות ענקיות, וכמה חסות וצוחק. שיהיה לכם מה לאכול שם במרכז.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.02.24
