ניזאר זאקה ישב ארבע שנים בכלא המושמץ ביותר באיראן, נעול 24 שעות בתא ריק בגודל 4x2, שאפילו מיטה לא הייתה בו. הוא קיבל שמיכה אחת בטמפרטורות קפואות והיה צריך להחליט האם להתכסות בה או להפוך אותה לכרית. לא היו לו ספרים. הוא רק צעד כל היום בתוך התא הקטנטן, עיניו מכוסות בכל מגע עם סוהרים או חוקרים איראנים. הוא לא אוהב לדבר על זה. "זה היה טרוריזם, סיוט שגם חמש שנים אחרי השחרור לא עוזב", הוא אומר עכשיו, ועדיין, הוא בטוח שהחטופים בעזה עוברים סיוט גדול בהרבה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"כשאתה בן ערובה", אומר זאקה, "הפחד שלך כפול. לא רק שאתה אסיר אצל אנשים בלי מצפון ולא יודע מה יקרה לך בעוד דקה, אתה גם דואג למשפחה שלך. אתה לא יודע אם הבן שלך הולך לבית ספר, איך אשתך מסתדרת, אם כולם בריאים. זה חלק שלם נוסף שמשגע אותך חוץ ממה שאתה עובר, ומה שאני עברתי זה כלום לעומת בני הערובה בעזה. אין להם שום קשר לעולם החיצוני, וחוץ ממה שחמאס עושה להם הם גם שומעים הפצצות מעל הראש כל הזמן.
"מי שלא היה בן ערובה לא יכול להתחיל להבין מה הם עוברים, ואפילו אני לא לגמרי מבין כי פה גם יש צד של נשים והתעללות מינית. שמעתי סיפורים ממקור ראשון, זה פשוט גיהינום בכל צורותיו האפשריות. אי־אפשר להשאיר אותם שם ואי־אפשר להמשיך לחכות".
בחודשים האחרונים פגש ניזאר זאקה משפחות רבות של חטופים, ישראלים ובעלי אזרחות כפולה, שנמצאים בעזה. הוא עשה זאת בתוקף תפקידו כנשיא ארגון Hostage Aid Worldwide) HAW), שהוקם ב־2020 על ידי בני ערובה לשעבר עם מטרה אחת: לעזור לבני ערובה, חטופים ואסירים שלא בצדק, לא משנה מאיזו מדינה הם או מה הפוליטיקה סביבם.
הארגון, שפועל מוושינגטון ומבוסס על תרומות, אוסף מידע, מחבר משפחות לפגישות עם פוליטיקאים, עיתונאים והאו"ם, ועוזר אסטרטגית. בין היתר נמצאים בצמרת הארגון אלן גרוס, שהיה כלוא חמש שנים בקובה, ובארי רוזן שהיה אחד מ־52 בני הערובה האמריקנים בשגרירות בטהרן ב־1979.
"רוב האנשים בממשלות בכל העולם לא יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על בני ערובה. הם רוצים שהמשפחות יהיו בשקט, אבל אנחנו מסבירים שלהיות בשקט לא עוזר. להפך"
"כשאתה מוחזק כבן ערובה, חצי מהכאב בא ממה שעובר עליך, והחצי השני בא מהפחד שבחוץ שכחו אותך, לא חושבים עליך, לא מנסים להציל אותך", אומר זאקה. "הכאב הזה עצום". במקרה שלו, כאמריקני בעל אזרחות לבנונית, רשמית לבנון השיגה את השחרור שלו וטהרן הציגה אותו כמחווה לממשלה בביירות – אבל האמריקנים היו כמובן מעורבים במהלך.
"כשהשתחררתי הבנתי שאני חייב לעזור לאחרים במצב הזה. לבני ערובה אין קול משלהם, המשפחות שלהם לא יודעות מה לעשות, הן תמיד סומכות על הממשלות, אבל ממשלה היא בירוקרט ויש לה אג'נדה משלה. רוב האנשים בממשלות בכל העולם לא יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על בני ערובה. הם רוצים שהמשפחות יהיו בשקט, אבל אנחנו מסבירים שלהיות בשקט לא עוזר. להפך".
זאקה חשב שכבר ראה ושמע הכול, אבל סיפור החטופים בעזה טילטל אפילו אותו. באתר של הארגון יש פרק מיוחד שמוקדש לחטופי 7 באוקטובר והפגישות עם המשפחות הותירו בו רושם עמוק. "הם התגלו כאנשים הכי חכמים וטובים בכל הסיפור הזה", הוא אומר, "כולם קצת איבדו את האחיזה בהיגיון, חוץ ממשפחות החטופים. הם רק רוצים להחזיר את כולם הביתה.
"כל כך הרבה שיחות היו לנו עם משפחות שאפילו לא יודעות אם הקרובים שלהם חיים. התפקיד שלנו הוא לוודא שהם מבינים שחשוב לדבר וחשוב להבין מה בני הערובה עוברים, כי קל מאוד להתרגל לכך שהם שם מבלי לחשוב על זוועות היומיום שלהם. אני ובני הערובה שהיו איתי באיראן לקחנו סיכונים מטורפים כדי לנסות להעביר מסרים למשפחות שלנו עם בקשות שלא יוותרו ולא ישתקו. הכי הרבה פחדנו שפשוט ישכחו אותנו. זו זווית שאנחנו משתפים עם המשפחות, ואנחנו מנסים למצוא דרכים כדי שבני הערובה יידעו שיש מי שבאמת אכפת לו מהמשפחות שלהם".
מה אתם עושים בפועל?
"סידרנו למשפחות פגישות עם ראשי מערכות עיתונים כמו 'הניו יורק טיימס', עם ארגונים אמריקנים חשובים, אנחנו מייעצים לגבי אסטרטגיה ועובדים ישירות עם כמה משפחות ספציפיות. הבעיה היא שעכשיו כולם משחקים משחקים, מחפשים לקרוא לעצמם מנצחים, ובינתיים האנשים מתים שם ואני לא מבין איך כולנו לא משתגעים מזה. מי שלא עושה הכול כדי לשחרר את החטופים האלה, אסור יהיה לסלוח לו אף פעם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חטיפות של אזרחים הפכו בשנים האחרונות לאמצעי טרור יעיל מאוד, בעיקר נגד אמריקנים, אבל לא רק. ממשל ביידן החזיר 45 אמריקנים הביתה - באמצעות עסקאות החלפת שבויים וגם דרך תשלומים שבפועל הם תשלומי כופר. לפחות 30 אזרחים אמריקנים עדיין כלואים בכל מיני מקומות, לא כולל את שמונה בעלי האזרחות האמריקנית שנמצאים בידי חמאס. ברוב המכריע של המקרים מדובר בחטיפות לצורך מיקוח, כדי להפעיל לחץ על הממשל ולקבל ממנו כסף או אנשים.
"מה שחמאס עשה עם החטיפות משנה את המשחק", אומר זאקה, "עכשיו חטיפות זה כלי נשק, חלק מתכנון מלחמתי שלם. זה שונה מכל מקרה שטיפלנו בו עד היום, ולכן כארגון אנחנו מנסים להישאר מחוץ לפוליטיקה של הסכסוך ולהתרכז רק בבני ערובה".
אם חטיפות המוניות הפכו לכלי נשק, אז אולי צודקים מי שאומרים שעסקה רק תעודד ארגוני טרור לעשות את זה שוב.
זה באמת מורכב ומה שקרה עם חטופי 7 באוקטובר חייב להיבחן בקונטקסט של הכסף שארה"ב ובריטניה שילמו לאיראן בתמורה לשחרור חטופים וגם בקונטקסט של עסקת גלעד שליט. אלה בהחלט דברים שעזרו להביא לסיטואציה הנוכחית, אבל שום דבר לא יכול להצדיק הקרבת בני ערובה, אזרחים חפים מפשע לגמרי. ישראל קיבלה זמן כדי לנסות להחזיר את בני הערובה בכל מיני דרכים צבאיות, אבל בשלב מסוים אי־אפשר להמשיך להגיד למשפחות 'חכו עוד', כשהן רואות שכבר חודשים לא קורה כלום וכמעט כל בני הערובה שכן חזרו, שוחררו דרך עסקה".
בישראל יש מי שעדיין חולמים על שחרור במבצע צבאי.
"כשהייתי בכלא באיראן קיוויתי כל יום שיבוא איזה מטוס אמריקני ויציל אותנו, אבל זו פנטזיה. אנחנו צריכים להוציא את בני הערובה עכשיו ואנחנו צריכים לעשות עסקה בשביל זה".
מהצד הישראלי נראה שהעולם הפך לגמרי אפתי כלפי בני הערובה האלה. זה בגלל הפוליטיקה של הסכסוך?
"כן. ממשלת ישראל איבדה מהר מאוד את הפוקוס שהיה חייב להיות סביב בני הערובה. זה הנושא המאחד היחיד שכולם מסכימים עליו. בארה"ב יש אנשים שתומכים במה שישראל עושה בעזה ויש מתנגדים, אבל בכל מה שקשור לחטופים קיימת הסכמה דו־מפלגתית מוחלטת. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היינו צריכים לנצל את המומנטום הזה כדי להחזיר את כולם.
"כבר חודשים שההתקפות של ישראל בעזה הן שימוש מוגזם בכוח, ומי ששילם את המחיר הכי כבד הם אזרחים פלסטינים ובני הערובה, אז מה בדיוק השגנו כאן? מצטער אם אני נשמע אמוציונלי, אבל כבר בלתי אפשרי לשאת את הכאב של לראות את המשפחות האלה מחכות ומחכות, ולא יודעות אם יקיריהן בכלל בחיים או אם הם ייהרגו על ידי טרוריסטים או הפצצות של הצבא".
זאקה, 56, מומחה לטכנולוגיית מידע שמתמקד בחופש האינטרנט, יליד לבנון, למד באוניברסיטת טקסס והחזיק גרין קארד אמריקני כשהוזמן להופיע בכנס בטהרן ב־2015. "אחרי שנחתם הסכם הגרעין, כולם היו מאוד נרגשים וחשבו שזו התחלה של יחסים חדשים בין המערב לאיראן", הוא מספר, "זה היה כנס להעצמת נשים וההזמנה הגיעה ישירות מהמשרד של סגן נשיא איראן.
"היה כנס נהדר ממש, אבל בדרך לשדה התעופה לטיסה חזרה הביתה עצרו אותי, כיסו את העיניים וזהו. בלי הסברים, בלי שום דבר, רק אמרו שאני מרגל. עשו לי משפט שהיה הצגה. הם ידעו שאין להם כלום נגדי. אמרתי לחוקר שלי, 'תסתכל לי בעיניים ותגיד לי למה אתה עושה את זה', ואף פעם לא הייתה תשובה".
זאקה נידון לעשר שנות מאסר באשמת ריגול ונשלח לכלא "אווין" המושמץ. "אתה לא דובר את השפה, אין לך שום תמיכה, אני רגיל להסתובב כל הזמן בכל העולם, ופתאום תקוע שנים בתא קטנטן". הוא שוחרר ללבנון ב־2019, ומאז כמעט לא דיבר באופן פומבי על מה שעבר עליו. עדיין רואים עליו את הטראומה, אבל הוא הצליח לא להפוך לציני או מריר, והחליט לעשות משהו עם הפצע הזה.
"כשגדלתי בלבנון, למרות כל חילוקי הדעות שהיו לנו עם ישראל, מה שהערכנו הכי הרבה בחברה הישראלית זו הערבות ההדדית, השמירה אחד על השני, לא משאירים אף אחד מאחור. מה שקורה עכשיו זה בדיוק ההפך"
תן דוגמה להצלחה של הארגון שלכם.
"היה לנו מקרה של בחור צרפתי־אירי שנכלא באיראן. המשפחה התקשרה וסיפרה שהיא בקשר עם ממשלת צרפת. אמרנו להם, 'תראו, לצרפתים יש כמה בני ערובה באיראן, אז אם הם יעשו עסקה עם האיראנים הבחור שלכם גם יהיה בה, אבל זה ייקח זמן כי הוא לא לבד. בואו נתמקד באירים, להם אין בני ערובה באיראן, שם הקמפיין יהיה יותר אפקטיבי'. הצלחנו לעצור פתיחה של קונסוליה אירית בטהרן, עשינו רעש בלתי פוסק באירלנד, ובסוף האיראנים החליטו שלא שווה להם להרוס יחסים עם המדינה היחידה באירופה שלא לגמרי נגדם, ושיחררו אותו.
"מקרה אחר שהיה חשוב לי אישית הוא של חבר בשם צ'ואי וונג, אקדמאי אמריקני־סיני מאוניברסיטת פרינסטון. היינו כלואים יחד והבטחתי לו שלא אפסיק לנסות לשחרר אותו. ובאמת הצלחנו להוציא אותו משם בעסקה חליפין של אחד על אחד. הניצחונות האלה נדירים ומאוד קשים להשגה, אבל אי־אפשר לתאר את ההרגשה כשזה מצליח".
בפגישות עם משפחות אתם משתפים אותם במה שעברתם?
"אנחנו מנסים תמיד, אבל המקרה של החטופים בעזה גרוע בהרבה. מה שאני כן יודע זה שהגישה של משמרות המהפכה שאסרו אותי ושל האנשים של חמאס היא אותו דבר. גם אלה וגם אלה מאומנים ומיומנים, הם מאוד קרים ומחושבים ויודעים לנהל מלחמה פסיכולוגית. הם היו מוכנים מראש להחזיק בני ערובה הרבה זמן".
יש דבר כזה מחיר גבוה מדי?
"אין דבר כזה, בוודאי לא עכשיו. ישראל היא זו שעשתה את הטעות כשהחליפה חייל אחד תמורת אלף מחבלים, אז עכשיו אנשים בממשלה מאשימים את המשפחות שהן כאילו מעלות את המחיר, כשאתם קבעתם את התקדים המשוואתי הזה? שילמתם את המחיר הזה בשביל חייל אחד ועכשיו אתם לא מוכנים לשלם בשביל כל כך הרבה אזרחים? אני לא מסוגל להבין את זה.
"בכל פעם שמדברים על הנושא הזה נכנסים לכל כך הרבה פוליטיקה, אבל אנחנו רק רוצים שבני הערובה יחזרו כי אנחנו יודעים מה הם עוברים. אפילו אם המחיר גבוה, היו לכם יותר מארבעה חודשים של הפצצות וזה לא עזר. בני הערובה לא אשמים בכלום, הם לא צריכים להיות קורבנות רק כי הם הלכו לפסטיבל מוזיקה וקרה משהו שלא היה צריך לקרות. לאף אחד אין אישור מוסרי להקריב את האנשים האלה".
בתקווה גדולה שהם יחזרו, מה יהיה מצבם הנפשי?
"אני חושב הרבה בעיקר על הצעירים החטופים. אם זה היה קורה לי בשנות ה־20 שלי, אני חושש שהייתי יוצא מזה אדם רע. לצעירים קשה מאוד לשאת חוסר צדק כל כך קיצוני, ואני פוחד ממה שזה יעשה להם עכשיו. גם לגבי אלה שכבר חזרו, כולל ילדים, אנחנו לא יודעים מה אפילו הזמן הקצר היחסית שהם היו בני ערובה עשה להם".
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר השבוע שהחזרת החטופים זה לא הדבר הכי חשוב.
"זה מדהים אותי. כשגדלתי בלבנון, למרות כל חילוקי הדעות שהיו לנו עם ישראל, מה שהערכנו הכי הרבה בחברה הישראלית זו הערבות ההדדית, השמירה אחד על השני, לא משאירים אף אחד מאחור. מה שקורה עכשיו זה בדיוק ההפך. כשהחטופים יחזרו הם יסבלו עוד הרבה שנים ויצטרכו תמיכה קבועה. ברוב המדינות כשבן ערובה חוזר, עושים לו בדיקה רפואית ושוכחים ממנו. ישראל יכולה להיות מודל אחר, אבל בשביל זה היא צריכה לחזור לערכים של ערבות הדדית, וזה אומר קודם כל להחזיר כבר את בני הערובה האלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
