יהיה זה אובדן מכאיב, שישאיר אותנו בדד בשכונה - בלי חסות המעצמה המצילה אותנו מידנו, אך גם מבריונים אחרים על פני הגלובוס. ישראל מאבדת את אמריקה, אותה אחת שאחרי השבת הארורה באוקטובר לא הפסיקה להרעיף עלינו אמפתיה מול המכאובים, וכמובן נשק למכביר ותחמושת עד בלי די, לצד שמירה על האינטרס הישראלי במוסדות בינלאומיים. הנשק ממשיך לזרום, עדיין, אבל האולטימטום נישא באוויר והטונים העולים מהבית הלבן הם חריפים, ומזהירים באוקטבות עולות מפני פעולה ישראלית ברפיח העמוסה בפליטים שאין להם לאן ללכת. בממשל חוששים ממזימת הימין הקיצוני, בגיבוי נתניהו, לכבוש את הרצועה ולהתיישב בה וגם להרחיב את ההנתחלויות בגדה כפי שמכריזים הגורמים המשיחיים בממשלה. ישראל נתפסת עתה בעולם כמתפרעת בעזה, מבצעת בה פשעי מלחמה ומתנהגת "באופן מוגזם בתגובתה" כדברי הנשיא ביידן עצמו, שמביט בתסכול ובאכזבה על החורבן והאסון ההומניטרי בעזה.
איש לא יבוא לכיכר העיר ויכריז כי ישראל איבדה את אמריקה. אבל זה כבר קורה בשקט, מאחורי הקלעים. כמו שדמוקרטיות מתות בחשיכה, כך גם בריתות וחברויות בין מדינות. יום אחד מתעוררים שני הצדדים ומגלים שהם כבר לא על אותה סירה, ואין חוף מבטחים. לא סתם הטיל הממשל סנקציות על מתנחלים בגדה בשל עבירות אלימות שביצעו נגד כפריים בגדה, וזוהי רק ההתחלה.
יש גם משמעות לאמירות היוצאות מהבית הלבן על נכונות להכיר במדינה פלסטינית באופן חד־צדדי, להימנע מווטו על הצעה להפסקת אש, וכן ליצירת הקשר הישיר עם מנהיגים חלופיים ליום שאחרי נתניהו כדי לשרטט ביחד את הקווים לדמותה של העסקה הגדולה שמציע ביידן לישראל: מדינה פלסטינית לצידה בעזה ובגדה, בגבולות 67', ויחסים דיפלומטיים עם העולם הערבי, בראשן היהלום שבכתר, סעודיה. הבית הלבן מיואש מנתניהו, מיואש מישראל, שפעם הייתה בעיני האמריקאים אומת ההייטק והביצועים הנועזים, מדינת הפלא ששיחקה בעליונות מול כל העולם כנגד כל הסיכויים. היום ישראל נתפסת כמטרד, כאב ראש לעולם, מדינה לא צפויה.
מגרש המשחקים המדיני של הנשיא ביידן הולך ומצטמצם. בחודש הבא, אחרי ה"סופר טיוזדיי", כאשר יהיה ברור מי יתמודד נגדו לנשיאות, הזירה תהפוך לפוליטית פנימית, כאשר הסיכוי של טראמפ לחזור לבית הלבן, נכון לעכשיו, נראה די טוב. אחת הבעיות הגדולות של ביידן היא המוסלמים במדינות המפתח. השבוע ביקרתי באן־ארבור, מישיגן. ההפגנות ברחבי העיר האוניברסיטאית למען פלסטין היו עוצמתיות: הדור הצעיר המוסלמי כבר לא מסתפק, ובצדק, להיות אטרקציית החומוס והפלאפל. הם רואים בעצמם לוחמי חופש, מהפכנים, חלקם עונדים על צווארם את המפתחות של הבית שממנו גורשה הסבתא שלהם בעת הנכבה. הם משכילים, דוברי אנגלית רהוטה, מכירים את ההיסטוריה של הכיבוש הישראלי ומעורבים פוליטית. ראשי הקהילה המוסלמית במישיגן מצהירים כי ביידן בגד בהם, שבכספי המיסים שלהם הוא קונה נשק לישראל. הם לא יצביעו עבור טראמפ, אבל הם יכולים להישאר בבית ביום הבחירות, או להצביע למפלגה שלישית, הצבעת זעם.
ולא רק הם: על פי סקרי עומק, 50 אחוז מהצעירים בארצות־הברית אינם תומכים במדיניות ביידן כלפי המלחמה בעזה. הנשיא בבעיה, הזמן המדיני אוזל, נתניהו מתבצר, ובקרוב מאוד המאמץ המדיני יידחק ואת מקומו תתפוס הפוליטיקה, הרי זו שנת בחירות. ביידן באמת אוהב את ישראל. ההפך מאהבה זו לא שנאה, זו אדישות, וברגע שזה יקרה, תהיה זו ההכרזה שישראל איבדה את החשובה בידידותיה.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.02.24
