נדמה שאין מכשול בהתמודדות עם פרשת הרג האזרחים והאזרחיות בבארי שצה"ל לא נפל בו. זה התחיל בעובדה שעד לרגע זה, אין למשפחות בפרט ולציבור הישראלי בכלל שום דין וחשבון מסודר, שקוף ונטול משוא פנים על מה שקרה באותו יום נורא, שבו הורה תת־אלוף ברק חירם להפגיז את הבית למרות שהיו בו בני ובנות ערובה. העובדה שהתקרית לא הופרדה משאר נושאי התחקור של אותו היום, כאילו שאין השלכות מרחיקות לכת לשאלה אם מפקד בצה"ל הורה להביא למותם של האזרחים והאזרחיות שעליהם הוא אמור להגן, עומדת בסתירה מוחלטת לתפיסת "צבא העם" ובטח לחשיבות העצמית של צה"ל במערכת היחסים צבא־חברה.
החטא הקדמון, כדרכו, הוליד מקבץ חטאים נוספים: למשל הראיונות שהעניק תא"ל חירם ל"עובדה" (26 באוקטובר) ול"ניו יורק טיימס" (22 בדצמבר). לצד חוסר הרגישות המשווע כלפי המשפחות, מהטקסטים של חירם בשני הראיונות נוצרו פערי מידע שגורמים עוד יותר להרמת גבה על כך שדיבר בתקשורת פעמיים (!) לפני עריכת תחקיר מסודר. ב"עובדה", למשל, אילנה דיין אומרת לו: "כשבחדשות מדווחים על אירוע בני ערובה בבארי, בפועל, למרבה הצער, לא היו בני ערובה". חירם לא מאשר או מכחיש, אלא מספר כיצד בשלב מסוים "אני מאשר למפקד הכוח של הימ"מ לפרוץ פנימה". הוא לא הזכיר שהיה שם גם טנק שירה פגזים וגם לא את ההוראה עליה סיפר ל"טיימס": "לפרוץ פנימה, גם במחיר של נפגעים אזרחיים".
אבל החודשים חלפו, חירם מוליך לוחמים בעזה וזוכה לשבחים ואת המשפחות זה לא מעניין ואי־אפשר שלא להבין אותן. על זה מתלבש גם הקרע הישראלי, כשבימין ובציונות הדתית חושבים שמנסים להפוך את חירם לקורבן של משטרת ה"קונספציה" בדרך לנטרל "סוס דוהר", שממש במקרה גם גר בהתנחלות וחובש כיפה. בצד השני כבר מייחסים לחירם, שהגיע לזירה מבורדקת ומדממת ומי יודע כמה נשים, גברים, ילדים וילדות הציל באותו יום, כוונות ומניעים שהנייר אינו סובל ללא הוכחות. ואין כרגע כלום, כי שוב, בצה"ל חשבו שזה לא בוער.
ומכיוון שדפיקת הראש בקיר היא אמנות שצה"ל מצטיין בה, עוסקים שם במינויים ושיבוצים למרות שהפיקוד הבכיר חייב מתישהו לעבור טלטלה לאור מחדלי 7 באוקטובר
ומכיוון שדפיקת הראש בקיר היא אמנות שצה"ל מצטיין בה, עוסקים שם במינויים ושיבוצים למרות שהפיקוד הבכיר חייב מתישהו לעבור טלטלה לאור מחדלי 7 באוקטובר. הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום הרי "לקחו אחריות", כפי שהשופרות שלהם מרבים להתפעל. אם כך, בשם איזה היגיון אפשר בכלל לעסוק בתפקידו הבא של חירם, בין אם זה מפקד אוגדת עזה (כפי שסוכם לפני המלחמה) או תפקיד מטה (כפי שנשקל עכשיו, בגלל אסון בארי)? איך זה בכלל הגיוני אם עדיין לא התבצע התחקיר שנועד לקבוע אם חירם פעל באופן סביר ביחס לנסיבות הכי מטורללות שלא מתרגלים בשום קורס בעולם, או שמא חרג לחלוטין מסמכות והנחית פקודה בלתי חוקית בעליל, מה שאמור לפסול אותו מפיקוד על שלושה נהגים ומש"ק דשא?
התנהלות הצבא בפרשת חירם היא רק דוגמה שממחישה את הפלונטר שבו צה"ל כלוא: אחרי כישלון כל כך חמור ומערכתי, השאלה היא לא רק מה יהיה עומק הבדיקה אלא מי יחליטו על המסקנות. וכל עוד הצמרת מאוישת באותם אנשים שהיו שם ב־7 באוקטובר, שום תהליך לא יזכה לאמון: לא תוספות התקציב האדירות, לא העמסת הנטל על המגזר המשרת וגם לא היכן ישרת תא"ל ברק חירם.
