אפתח במובן מאליו: מאז שמחת תורה תשפ"ד, שאלת השתתפותם של צעירים מהמגזר החרדי במאמץ המלחמתי היא פצע ישראלי חשוף. שלא כמו בסבבים קודמים של הדיון הציבורי, הפעם מורכב הדיון מאריגים מדממים של כאב אותנטי ועמוק. זו לא פוליטיקה. כל מי שנטל חלק בשורה הארוכה והמדממת של טקסי ההלוויות הצבאיים, כל מי שראה את הכאב העמוק והחלל העצום בעיני ההורים והאחים, מבין שאין תחתית לעומקו האינסופי של תהום הכאב.
אריה ארליךמתוך הכאב על מחירה הקשה מנשוא של המלחמה, רבים הם אלו ששואלים, הפעם מבלי להקניט: "היכן החרדים בתמונה?" פוליטיקאי חרדי שמזלזל בכאב הזה, אינו מתחיל להבין את עומק הפצע הפעור בליבה של החברה הישראלית. את הכאב הזה צריך לעטוף, ואל הציפייה הישראלית למענה חרדי רציני לשאלה זו צריך להתייחס במלוא הכבוד וכובד הראש. ביטולו בהינף יד איננה אופציה. אנו שותפי גורל בארץ הזו, נתונים לאותם איומים, שנואים על ידי אותם אויבים ומאוימים בידי אותן נוח'בות. משכך, אנו נדרשים לתת מענה לתהייה הישראלית המהדהדת בדבר חלקנו במשימה הביטחונית המשותפת.
ואכן, המחשבות הללו פוקדות רבים מאוד בחברה החרדית. סקר עמדות מקיף שנערך מטעם המכון החרדי למחקרי מדיניות העלה כי כ־70 אחוזים מהציבור החרדי סבורים שמי שלא לומד תורה רצוי שיתרום בשירות צבאי או אזרחי. את הדיון הפנים־חרדי החשוב הזה קל לקלקל, אולם במקום זאת, כדאי להתחיל עם מה שיש: רבבות חרדים משרתים בארגונים אזרחיים שמעניקים תמיכה עורפית למאות אלפי המפונים, הנפגעים, הפצועים והמשפחות השכולות.
עבודת הקודש של השמירה על כבוד הנפטרים נעשית בידיהם המסורות של מאות יהודים חרדים, הן בארגוני זק"א והן ביחידות זיהוי החללים הצבאיות, בהם משרתים במילואים חרדים שכבר חודשים ארוכים זונחים את משפחותיהם ואת עבודתם, נחשפים לזוועות שורטות נפש. בימים האחרונים נחשפתי לביטויים מזלזלים ומקטינים סביב פעילות זו. "אתם לא תטפלו בגופותינו", הקניט מישהו. מעבר לכך שביטויים כאלה אינם מקדמים דבר - הם גם לא הוגנים. החרדים ברבנות הצבאית עושים עבודה של קודש קודשים.
אין דבר קל יותר מאשר לקרוא לשנע את כלל הצעירים החרדים לבקו"ם, כאן ועכשיו וחסל. ספוילר: זה לא יקרה
מכאן יש לפנות אל החלקים המורכבים יותר בדיון: אין דבר קל יותר מאשר לקרוא לשנע את כלל הצעירים החרדים לבקו"ם, כאן ועכשיו וחסל. ספוילר: זה לא יקרה. רוב המאמרים והראיונות המתפרסמים בימים אלו בתקשורת הכללית, נשמעים ברוח זו. אלו לא יפתרו את אחת הסוגיות הנפיצות בחברה הישראלית מזה 75 שנה. האמוציונליות מובנת, האמירות המייסרות מתקבלות בהבנה נוכח הרקע המדמם בו הן נאמרות. יחד עם זאת, כדי להוביל אל התהליך הנדרש, צריך לדבר עם הציבור החרדי, ופחות להשחיז מילים מעל לראשו. מותר כמובן להשחיז מילים, אולם אלו לא יקדמו שום תכלית.
בעבור הציבור החרדי, ערך לימוד התורה הוא יסוד היסודות. ליבת הקיום. בראייה חרדית, מקומם של לומדי התורה אינו נתון לדיון. אז נכון, מדינת ישראל מתמודדת עם צרכים מיוחדים. לכן, בראייה חרדית, הדיון צריך להתנהל על מקומם של אלה שאינם לומדים. האם הצבא ערוך לקלוט אותם לשורותיו מבלי להפוך אותם לחרדים פחות? האם בפיקוד העליון של צה"ל מוכנים לוותר על כפייתם של ערכים הנוגדים את אורח החיים החרדי כדי לפתוח את השורות לצעירים חרדים שרוצים לשרת מבלי להיצרף בכור היתוך שזר לאורחות חייהם?
כל דיון בנושא יכול להתקיים רק על בסיס ההכרה בכך שהציבור החרדי רואה את עצמו רתום למשימת לימוד התורה, ורואה בו ערך בשמירת קומתה הרוחנית של האומה לדורות. התביעה כלפי הציבור החרדי לרוקן את היכלי הישיבות לצורך כל שירות שלא יהיה - ובלבד שצעירים יעזבו בהמוניהם את לימודם בישיבות - מתקבלת כקריאת תיגר על ציפור הנפש החרדית.
כאשר הדיון ייערך מתוך הבנה לייעודה של החברה החרדית בעיני עצמה - ניתן יהיה לנהלו על חלקה השני של המשוואה: השתלבותם של אלפי צעירים שאינם בשר מבשרו של עולם הישיבות בצבא מבלי שהמהלך יפגע בחרדיותם, וכן גיוסם של חרדים שעברו את גיל הישיבה למסגרות ייעודיות. הדיון יהיה קשה, לעיתים קשה מנשוא. אנחנו נהיה כאן כדי לנהל אותו, בתקווה שיום אחד יימצא הפתרון.
אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון “משפחה”
פורסם לראשונה: 00:00, 26.02.24
