בדרך למסוף כרם שלום הנוף משגע, צבוע בירוק עז, עדות לחורף החריג שעודנו כאן. השדות פורחים, להקות ציפורים מקשטות את השמיים הקודרים, מטוס ריסוס צהוב חולף מטרים מעלינו. לרגע שכחתי שיש כאן מלחמה.
עם המפגינים שחוסמים את כרם שלום: "צריך להכריע"
(צילום: ניר (שוקו) כהן)
השיירה שלנו חולפת בעומק השטחים החקלאיים של קיבוצי העוטף. עשרות רכבים פרטיים משייטים בין שלוליות בשבילי עפר אחוריים בניסיון לחמוק מהמחסומים של משטרת ישראל. המטרה: לבלום בעצמם, בגופם, את משאיות הסיוע לעזה. "השוטרים יושבים לנו על קבוצות הווטסאפ", מספרת רעות בן חיים, מייסדת "צו 9", הגוף שמוביל את המחאה, "המסלול נשמר בסוד עד הרגע האחרון, אחרת הם פשוט לא ייתנו לנו לעבור".
אנחנו מגיעים אל כרם שלום. השיירה נעצרת. כולם חונים במהירות ומתחילים לרוץ לעבר המחסום, "הפתענו אותם, יש מעט חיילים, רוצו", צועק מישהו, החבר'ה רצים, מאה אנשים בערך, גברים, נשים, מבוגרים, צעירים, ילדים, אפילו תינוקת אחת יש פה, הבת של רעות ושל ספי מצוות המארגנים. אני תופס אותו תוך כדי ריצה עם התינוקת בעגלה. "נפלת על יום מצוין, לא בכל יום אנחנו מצליחים להיכנס", הוא אומר בחיוך גדול, מאושר מהתחבולה שהצליחה – לגרום למשטרה לחשוב שהם נוסעים בכלל למעבר ניצנה. "בת כמה היא?", אני שואל ומצביע על הפספוסה בעגלה. "חודשיים וחצי", הוא אומר, מתנשף, "היא נולדה עוד כשהייתי במילואים ואז הגענו לכאן והתחלנו במאבק. אנחנו מנתיבות, יש לנו שמונה ילדים, שבעה מהם גדלו בצל איומי חמאס. לקטנה הזאת קראנו ברית אהבה, והיא איתנו פה בכל המאבק הזה".
בדרך פנימה אנחנו חולפים על פני מספר קטן של שוטרים וחיילים שמנסים להיראות אסרטיביים, אבל לא יותר מדי. אחרי קצת דחיפות וניסיונות להחזיר אותנו אחורה, כולם נכנסים וחוסמים את השער הגדול. מצידו השני, ליד עמדות עם חיילים מצרים, ניצבות עשרות המשאיות שאמורות להכניס את הסיוע לעזה דרך הבידוק הישראלי. רוב החבר'ה כאן הם כיפות סרוגות בגדלים שונים: בנות אולפנה, בני ישיבות, נערי גבעות וגם חילונים. נו, מה שאנחנו רגילים לסווג כ"ימנים". חרף הרצון לייצר קונצנזוס סביב המחאה הזו, נדמה שרק צד אחד של המפה הפוליטית הגיע.
הנציגה היחידה של משפחות החטופים היא יעל סבריגו, אחייניתו של ליאור רודאייף שנחטף מקיבוץ ניר יצחק. "אם המדינה לא יודעת להגן על עצמה, אנחנו נגן על המדינה", היא אומרת, "החטופים שלנו מוחזקים על ידי חיות אדם והמשאיות שעוברות פה מגיעות אל אנשי חמאס, נותנות להם להמשיך להתבצר, את הכוח לצאת ולפגוע בחיילים, להמשיך לירות על הדרום ולהחזיק בחטופים".
יעל, שגדלה בניר יצחק, מתגוררת כיום ביישוב רימונים שבמזרח השומרון. "הודעתי שאני רצה לכנסת", היא אומרת בביטחון, "אם היו בחירות היום לא הייתי מצביעה לאף אחד, כי מצד אחד יש אנשים שניהלו את המדינה ונכשלו, ומצד שני יש פחדנים שלא רוצים להביע עמדה. למשל הפוליטיקאים שנעדרו מההצבעה בכנסת על הדחת עופר כסיף, אדם שפוגע בנו מבפנים. גם עם בן גביר אני ממש לא מסכימה, כי מה שהוא בעצם אומר זה להשאיר שם את החטופים ושלא צריך לשלם שום מחיר. הגיע הזמן שהעם ינהיג את המדינה".
אחרי דין ודברים קצר עם כוחות הביטחון, שנגמר בזה שנשארים, האנשים נפרסים בשטח. חלק מתפללים, אחרים תופסים פינה בצל הבטונדות: פריסה, פק"ל קפה, בנות האולפנה אפילו שולפות גיטרה. פה ושם אפשר למצוא גם חריגים בנוף, כמו ערן למשל, שאומר: "רוב האנשים פה לא דומים לי בדעות הפוליטיות, אבל בנושא הזה אנחנו מסכימים. הלוואי שיבואו עוד חילונים, אנשי מרכז, אפילו שמאל. אם מדברים על אחדות, כאן זה הסיפור".
ג'ייק לבנט, הייטקסיט מרעננה, הגיע עם הטסלה ועם בנו ראובן, בן 15. "לקחתי יום חופש כדי להיות פה", הוא מודיע, "אנחנו עם חזק והמשאיות זה אות של חולשה. בלי החטופים אסור להכניס לעזה כלום. אני ימני, אבל חושב שהגיע הזמן ליוזמות חדשות ולאחדות. אולי דווקא כאן זה המקום להתאחד סביב מחאה שהיא הכי מוצדקת שיש".
אלקנה פדרמן, מי שהיה הקב"ט של מסיבת נובה, הגיע לכאן רגע אחרי שהשתחרר משירות מילואים בעזה, "לחמתי בחאן יונס", הוא מספר, "יש לי שישה חברים חטופים ואני אחרי שני סבבי לחימה. ראינו בעיניים שלי איך הסיוע לתושבים יורד למנהרות. אנחנו, כלוחמים, נפגענו מהסיוע הזה. אנחנו נלחמים והמדינה עוזרת להם לשרוד".
יואל קדיש (65) מבנימינה מגדיר את עצמו כ"ימני פרקטי ולא משיחי". "זה שאין פה 100 אלף איש זה מטריף אותי", הוא אומר, "אני מאוכזב מכולם. ממשלה חרא, אופוזיציה חרא. מספרים לנו סיפורי אחדות, אבל כל היום עושים פוליטיקה". ב"צו 9" מספרים שלא מעט פוליטיקאים ביקשו להגיע לתמוך במחאה, וסורבו. "פונים בעיקר ח"כים מהימין", מסבירה רעות בן חיים, "אבל אנחנו אומרים להם שאם הם רוצים להגיע – שיביאו איתם ח"כ מהמחנה השני. אנחנו רוצים מחאה שמדברת לכל העם. לעצור את המשאיות זה חשוב, אבל הדרך לא פחות חשובה".
"אין דבר יותר יפה מלראות משאית עושה רוורס", מסכם אחד המשתתפים, "נכון, המשאיות יעברו בסוף, אבל אתה יודע שלפחות היום חמאסניק הולך לישון רעב. זה הזוי להכניס סיוע בזמן שחטופינו נמקים במרתפים. אם רוצים מחאה מוצדקת להתאחד סביבה, עדיף לבחור את זאת. במקום לחסום את קפלן – תחסמו משאיות".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.02.24
