זה קרה בלילה העשירי של התמרון הקרקעי בעזה. רס”ן אביב, מפקד פלוגה מגדוד שקד של גבעתי, הגיע לכבוש רחוב בפאתי עיירת החוף אל-עטטרה, מצפון לשכונת היוקרה רימאל. תוך כדי התקדמות, אביב הביט החוצה מהנמ”ר והבחין בבית אחד שעורר את חשדו. היו לו שלוש קומות והוא היה צמוד לגן ילדים נטוש. בדיוק סוג האתרים שחמאס נוהג להחביא בהם את נכסיו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אביב הורה למ”מ השריון שתחת פיקודו “לתת פגז” במבנה. הפגז זיעזע את המבנה, אבל כשהעשן התפזר התברר שהאזור התמלא בקרטוני ביצים, ספוֹגים עבים ולוחות עץ דחוס לבידוד אקוסטי. מישהו ממש רצה שבבית ומחוץ לו לא ישמעו רעש כלשהו. אבל איזה רעש? ממה?
רס”ן אביב הורה ללוחמיו לחפות עליו והחליט להיכנס פנימה. בתחילה, הכל נראה שם כמו בית מגורים עזתי סטנדרטי. “אתה רואה קומה אחת בבית של משפחה רגילה, עם חדרי ילדים, סלון ומטבח”, הוא משחזר. אבל אז, בקומות העליונות, הוא גילה משהו אחר לגמרי: “זיהיתי מעין מבוא למפעל תעשייתי שלם, שרובו המשיך אל מתחת לאדמה דרך פיר סתרים ומעלית שירדה עמוק למטה. הבנתי מהר שפתחתי תיבת פנדורה. היו שם מדפסות תלת-ממד; הרבה רחפנים צבאיים מתקדמים, שחורים כאלה; ציוד שיוט צבאי, חוברות עם קודים, מעבדת נפץ. ואלה רק בחלק העילי של המפעל, בבית המגורים. זה היה מקום רציני, לא של מישהו שבא להסתלבט”. רס”ן אביב זימן מיד כוחות מיוחדים, שזיהו מעבר סתרים באחד הקירות למעלית שהובילה לבטן האדמה. זה היה מפעל ייצור האמל”ח הראשון שצה”ל חשף בעזה, ולמקום הגיעו קציני מודיעין שנכנסו ויצאו מהמנהרה, בכל פעם עם תגלית חדשה. הם העריכו שמתישהו מפעלי הנשק הסודיים של סינוואר יתחילו להתגלות, "אבל זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת, במיוחד בפעמים הראשונות", אומר אחד מקציני אמ"ן שאמונים על מציאת אתרי ייצור הנשק בעזה.
לא חלפו ימים רבים מההישג הדרמטי, ובפיקוד דרום הבינו שזו רק טיפה בים: המפעל שגילה הקצין הערני מגבעתי הוא רק אחד מקרוב למאה מתחמי ייצור ענקיים של חמאס שפזורים מתחת לכל רחבי רצועת עזה. רס"ן אביב עצמו נפצע קשה עשרה ימים אחר כך ומאז מצוי בהתאוששות בביתו, אבל לכולם ברור שהחשדנות הבריאה שלו הפילה את אבן הדומינו הראשונה באחד מההישגים המרכזיים של צה"ל במלחמה: חשיפת הסוד הכי שמור של מוחמד דף - התעשייה הצבאית הענפה שחימשה את צבא הטרור של חמאס. אגב, המנהרה שסרן אביב גילה הייתה גם הראשונה שצה”ל הזרים אליה מי ים כחלק מפרויקט האטלנטיס. כ-30 מחבלים, בהם עובדי ייצור, נקברו למוות במפעל הייצור הזה. אבל זה, כך יתברר, רק חלקיק קטן מתשלובת הנשק שארגון הטרור הקים.
עד כה השמיד צה"ל כ-60 מרכזי ייצור אמל"ח, לאחר שנחקרו ביסודיות, ועוד כ-20 שהתגלו מצויים בתהליך של למידה והפקת מודיעין. המידע הרב שנאסף מכל המפעלים הללו, שחלקו מתפרסם כאן לראשונה, חושף את מפלצת ייצור הנשק מרובת הזרועות שצמחה בשנים האחרונות מתחת לאף של מדינת ישראל.
סעיד (שם בדוי) הוא אחד מכמה מאות עובדי ייצור בתעשיית הנשק של חמאס, שעשרות מהם נלכדו ונעצרו על ידי צה"ל. הוא בשנות ה-30 לחייו, אב לארבעה, ומתגורר בעיירה אל-בורייג' שבמרכז הרצועה. "קמתי כל בוקר מוקדם לתפילה, וב־7:00 אספה אותי ההסעה לעבודה באזור התעשייה הגדול שעל ציר סלאח א־דין (טאנצ'ר– י"ז)", סיפר בחקירתו. "הגענו ב־8:00, נכנסו לאחד ממאות האנגרים ומוסכים באזור של בתי מלאכה ומלא משאיות, היה קשה להבחין מה זה למה (הכוונה אילו משאיות מגיעות לאיזה מפעל – י"ז), כי באמת עבדו במפעלים רגילים באזור הזה. אבל מהמפעל שלנו נפתחה דלת נסתרת שהובילה למתחם העבודה העיקרי מתחת לאדמה. את הטלפונים השארנו בבית, וכמובן שאסור היה לצלם או להצטלם בעבודה".
לפי עדותו, הם וחבריו עבדו כל השבוע, מלבד ימי שישי או ברמדאן. היו להם שם חדרי אוכל, תאי מנוחה ואפילו חדרוני תפילה. למרות החשש מתאונות, שאכן היו כמעט בשגרה, אמבולנס צמוד לא היה, אפילו לא פרמדיק, בקושי ערכת עזרה ראשונה. לסעיד היה אסור לעבור לחדרי הייצור הסמוכים, כדי לא להיתקל ולהיחשף ליתר הפועלים, ובטח למנהלי המפעל, שאת זהותם לא ידע. "הפועלים בחדרים התת-קרקעיים שהיו כמה מטרים מסעיד יכלו להיות חבריו הטובים מהשכונה, שכניו לבניין ואולי אפילו אחים שלו - והוא לא ידע את זה, והיה אסור לו לגלות לאף אחד במה הוא עובד", אומר גורם מאמ"ן. "הם היו מסיימים לעבוד ב־15:00, ואז הולכים לעבודה נוספת בכוונה, בעולם האזרחי, כדי לטשטש עקבות על משימתם הסודית. אחרים עבדו במשמרות כפולות או משולשות, גם בלילה, מול מכונות הייצור וליד התנורים שאי-אפשר היה לכבות, בעיקר סביב התכת חומרי הנפץ, שם המידור היה הכבד ביותר. נמסרו להם נהלים וקודים מסודרים מתי לא להגיע לעבודה, למשל כשיש מתיחות ביטחונית או סבבי הסלמה, כדי לא לסכנם".
וככה הם היו מתחת לאדמה? עם כל העשן והכימיקלים?
"לא הוצבו שם כמעט ארובות אוורור, כנראה כדי שלא תהיה חתימה מודיעינית למעקב שלנו מלמעלה. עבדו שם בתנאים לא פשוטים, עם מעט מאווררים, וחילקו להם מסכות גז אם נגיד ייצרו מגומי סירות קטנות לקומנדו הימי של חמאס, או עירבבו חומרים לעיבוי נפח חומרי הנפץ. זה לא היה מקום נעים לעבוד בו, והיו כאלו שספגו כוויות וגם נפגעים מתאונות עבודה. על חלקן ידענו. היו למשל, לפני כמה שנים, פיצוץ ושריפה שהתלקחה למשך מספר שעות מבטן האדמה ליד שג'עייה, אנחנו מעריכים שכתוצאה מניסוי או פיתוח כלשהו בחלל תת־קרקעי.
"כדי לתת לפועלים השראה, חמאס נתן לכל מכונת ייצור או חדר עבודה חשוב שמות של מנהלי ייצור ופיתוח שחיסלנו לאורך השנים (כמו חאזם חטיב, ראש מחלקת המהנדסים במערך הייצור, או ג'מאל זבאדה, ראש מחלקת הפיתוח והפרויקטים במטה הייצור, כולם חוסלו בשומר החומות - י"ז). כאשר כוחות צה"ל ירדו למפעלים הללו, הם מצאו הכל כאילו הזמן קפא מלכת: המכונות המתינו לעוד יום עבודה, חלק מהמאווררים פעלו, והיו עדיין ריחות עזים. לקח לנו יום־יומיים לאוורר את המפעלים הללו, כדי שלא נרעיל את החיילים שלנו".
מפעל הנשק הגדול ביותר שצה"ל תפס עד כה התגלה בעיירות המרכז. בכניסה לאולם הקבלה שלו המתינו לפועלים מלתחות עם כפכפים וחלוקים לבנים. המקום הואר באורות ניאון בוהקים, ועל הקירות התנוססו שלטים עם הוראות בטיחות. קציני בקרת איכות הסתובבו בין הפועלים, בחנו את התוצרת, אספו דגימות והעירו הערות מקצועיות. אבל אל תדמיינו אולם ייצור גדול כמו באלביט או ברפאל: מפעלי הנשק של חמאס חולקו במכוון לחדרי ייצור נפרדים בבטן האדמה, וככל שפרויקט הייצור היה חשוב יותר - למשל, רקטות ארוכות טווח שיכולות להגיע לחיפה - כך חדרי הייצור נחפרו עמוק יותר, לעומקי המקסימום שנגעו במי התהום, באזור ה-60 מטרים מתחת לאדמה. כדי להבטיח שרידות, כל מפעל שכזה, על עשרות חדריו, פוזר ברדיוס של מאות מטרים מתחת לשכונת מגורים רגילה. רשת של מנהרות חיברה בין חדרי התעשייה. בחלק מהמנהרות האלו הותקנו מסילות עם עגלות לשינוע התוצרים וחומרי הגלם. חלק ממרכזי הייצור הפתיעו את קציני צה"ל בתחכום שלהם.
כל מערך הייצור האדיר הזה היה הפרויקט הסודי של מוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. דף, כך נראה, קבע שלושה כללי ברזל: 1. ככל שניתן, להעדיף ייצור עצמי של אמל"ח על פני הברחות. 2. כמות גדולה של נשק עדיפה על פני איכות גבוהה. 3. יש לפזר את כל מוקדי הייצור לאורכה ולרוחבה של הרצועה, ולהסתירם ככל שניתן תחת מעטה כבד של סודיות.
הסיבה לכלל הראשון - עדיף לייצר לבד מאשר להבריח - ברורה. ישראל הצליחה לסכל רבים ממבצעי הברחת הנשק לרצועה, ולהדק מאוד את הפיקוח על נתיבי ההברחה היבשתיים והתת-קרקעיים שעוד נותרו. זה לא אומר, כמובן, שחמאס לא הצליח להבריח אמל"ח, אבל ההברחות היו של האמצעים "הקלים" בעיקר, כאלו שלישראל כנראה היה נוח להעלים עין מהן, כי הם לא היוו מה שמכונה "נשק שובר שוויון". עיקר ההברחות אירעו בעשור האחרון, שנים שבהן בישראל היו בין השאר סבבי בחירות בלתי נגמרים, וצה"ל היה עסוק בעיקר במניעת התעצמות חיזבאללה. חמאס הפך את נתיבי הכניסה מרפיח לאוטוסטרדת נשק, שהגיע כמעט ללא מפריע כשלל מהמלחמה הגדולה שהסתיימה בסוריה. ההברחות כללו בעיקר מטולי אר-פי-ג'י, לרוב מתוצרת צפון-קוריאנית או רוסית, קלצ'ניקובים למכביר ומקלעי פי-קיי.
כל אלו איפשרו לְדֶף להכווין את מאמצי הייצור שלו בעיקר לתחמושת נפיצה. בראש ובראשונה עמדו, כמובן, הרקטות לשיגור לישראל, אבל הרשימה כללה גם מטעני חבלה איכותיים יחסית, מסוגים שונים, ובמיוחד מטעני שוואז המשמשים להצמדה למשוריינים ולמלכוד מבנים וזירות, וכן טילי נ"ט, שבחמאס הסבו לבעלי ראש כפול להגברת החדירוּת למשוריינים, וכן להגברת עוצמת הבערה שלהם. את חלק מהרקטות הללו חמאס ייצר כמטעני הצמדה מגנטיים הרסניים במיוחד. זו, למשל, אחת הסיבות לבתים השרופים ביישובי העוטף ב-7 באוקטובר ולרכבים שעלו באש בניסיון להימלט ממסיבת נובה. "ראינו מטענים כאלו שחמאס הצמיד למכוניות", מרקטוספרים קציני הנדסה שטיפלו בשדות הקטל של הנגב המערבי. "המטען המיוחד מייצור עצמי שרף והרס את המכוניות על יושביהן".
7 צפייה בגלריה
מטח רקטות אל עבר ישראל. חמאס החזיק ערב המלחמה ב-12,000 רקטות
(צילום: Mohammad Saber \ EPA)
התוצאה הייתה בעיקר כמות אדירה של נשק. על פי ההערכות, הפלישה של 7 באוקטובר לוותה בכ10,00-0 אמצעי לחימה, כ־2,000 מתוכם נפיצים: רימונים, מטענים בגדלים שונים, רקטות נ"ט וטילי כתף. כל אלה הם כלום לעומת מה שנשאר ברצועה. "בהתחלה המג"דים הוציאו לי הכל, חקרנו ובדקנו", מספר מפקד המכון הלאומי למחקר אמצעי לחימה שבבסיס ג'וליס, רס"ן ג', "עכשיו הם מצלמים לי מעזה, מאולמות הייצור שהם מוצאים במפעלים, שולחים תמונה, ואני אומר להם: אתם רואים את הרקטה הזו, מצד ימין במדף השני מלמעלה? את זו תוציאו, היתר תשמידו שם. זה בכמויות בלתי נתפסות".
אחרי שסיימת לנתח את האמל"ח, מה עושים עם הכל?
"הרוב עובר להשמדה בשדות אש ייעודיים לכך, וחלק גדול כבר מושמד בשטח העזתי. את הנשקים התקניים, כמו קלאצ'ים, אנו שומרים במחסני הצבא כשלל, הנה, כמו הערימה הזו בדולב הגדול הזה", הוא מצביע על המנה היומית שיצאה מעזה, ארגז חקלאי גדול גדוש ברובים. "יש פה אפילו רובי אם-16 צה"ליים שהם מחקו להם את המספר הקטלוגי, כנראה נגנבו מבסיסי צה"ל והתגלגלו לעזה", מוסיף איש מילואים מהיחידה במחסן הגדול. לצידם, ארבעה אנשי צבא אמריקאים שחוקרים בהתלהבות את השוואז, המטענים השחורים של חמאס, בצורת קונוס. "זה ייצור סדרתי כמו שאתה רואה, עם סימונים והכל. באים אלינו מכל העולם ללמוד, משלחות חקר מצבאות זרים, הפכנו ליותר מעניינים מרוסיה-אוקראינה", מוסיף רס"ן ג', בוגר יחידת יהל"ם.
בחזרה לכללים של תעשיית הנשק החמאסית. החוק השני היה, כאמור, עדיף הרבה נשק גרוע ממעט נשק איכותי. "פירקנו רקטות גראד לטווח של 40 ק"מ ומצאנו בתוכן עשבים, שנועדו להתערבב עם חומרי הנפץ ולעבות אותם", מספר רס"ן ג'. "רימוני הרסס שלהם גם הגיעו אלינו באלפים, והיתר הושמד בשטח העזתי, אבל הם ברמה מאוד נמוכה, עם שיעורי נפל גבוהים. למרבה המזל, רבים מהרימונים הללו, שהושלכו לתוך המיגוניות בהן הסתתרו אזרחים ב־7 באוקטובר, לא התפוצצו".
על פי נתוני מערכת הביטחון, העלות המוערכת למטר מנהרה היא 200 דולר, כלומר כל ק”מ של מנהרה עולה לחמאס כ-200 אלף דולר, לא כולל תשתיות נוספות, כמו קירור, דלק, גז וחשמל, שבמקרה של מרכזי ייצור האמל”ח הן כמובן אקוטיות. הפיר שמוביל למנהרות הללו עולה כ-50 אלף דולר, כמובן משתנה בהתאם להסוואה ולעומקו
הכלל השלישי של היה ביזור של מרכזי הייצור ושמירה על חשאיות מוחלטת. מרבית מפעלי ייצור הנשק התגלו מתחת לאדמה, כשחדרי ההנהלה שלהם מוקמו מתחת למסגד או לבית ספר, כדי לספק להם הגנה מפני הפצצה. "גם לא היה 'מפעל רקטות' בג'באליה או 'מפעל מטעני חבלה' בנוסיראת", אומרים קציני מודיעין. "היו מפעלים שייצרו רק את המעטפת לרקטה, אחרים את ראשי הקרב. במקום אחר מצאנו חדרי ייצור לחומרי הנפץ, ורחוק משם מתקנים לייצור מנועים רקטיים. זו הייתה שרשרת תעשייתית מתוחכמת וענפה, מפוזרת על פני עשרות קילומטרים של מנהרות וחדרי עבודה מתחת לאדמה, כדי להבטיח את שרידות הייצור התעשייתי: אם חיל האוויר יצליח לתקוף סדנה מסוימת, אז יתר החוליות בשרשראות הייצור ימשיכו לעבוד עוד באותו היום".
התוצאה של כל זה הייתה שלפי הערכת אמ"ן, לפני המלחמה כ-80 אחוז מהנשק הנפיץ של חמאס יוצר ברצועה, בקצב מרשים של כ־500-400 רקטות ועוד אלפי מטעני חבלה בחודש. בבוקר 7 באוקטובר היו לחמאס כ־12 אלף רקטות ואלפי פצמ"רים. לג'יהאד האיסלאמי – שגם לו היו מרכזי ייצור, אם כי מפותחים פחות – היו עוד כ־6,000 עד 8,000 רקטות. רוב הרקטות הללו כבר שוגרו במלחמה, יורטו או אותרו בשטח על ידי לוחמי צה"ל והושמדו בשטח, בהכוונה מודיעינית מדויקת.
במשך השנים, התעשייה הצבאית של חמאס הלכה והתפתחה. בשלב מסוים דף החליט שבכל הנוגע לרקטות, לא רק הכמויות חשובות אלא גם מה הן יכולות לעשות, או, במילה אחת: דיוק.
בצה"ל מעריכים כי אין-ספור ניסויי שיגור שביצע ארגון הטרור לעבר הים, נועדו בין השאר גם כדי לבחון מעין "פרויקט דיוק" טילים של חמאס, שאומנם רחוק בתחכומו מפרויקט הדיוק של חיזבאללה, אבל נועד לאותה מטרה.
בתחילת ינואר מצאו לוחמי הנח"ל בשכונת דארג' תופאח מנהרה באורך כ-100 מטרים, שהובילה למתקן סודי לדיוק רקטות עם ראשי קרב מונחי ג'י־פי־אס, לצד אבטיפוס לטיל שיוט. מקור הידע הטכני ברור: במנהרה נמצאו חוברות הסבר בפרסית. בצבא אומרים שיכולות הדיוק הללו לא הבשילו, בעיקר בגלל פעילות סיכול של ישראל. ההערכה היא שבחמאס תיכננו להשתמש ברקטות המדויקות הללו כנגד מטרות אסטרטגיות, כמו תחנות כוח ואולי אף אסדות ימיות. חמאס כן הצליח לייצר כמות מועטה מאוד של כלי צלילה בלתי מאוישים (כצב"ם), מעין טילי טורפדו לעניים, אך מדויקים יחסית ונפיצים מאוד. כעשרה מהם שוגרו בשבוע הראשון למלחמה לאתרים רגישים, אך ככל הידוע לא פגעו. כצב"מים נוספים אותרו על ידי צה"ל בשטח העזתי.
לחמאס יש עוד נשק מדויק יחסית, אבל לא מתוצרת עצמית – טיל נ"ט מסוג קורנט, שמונחה על ידי קרן לייזר ויעילים לטווח של כחמישה ק"מ. גרסה של הטיל, במקור פיתוח רוסי, מיוצרת גם באיראן והוברחה לרצועה. ככל הנראה מדובר בכמויות קטנות: רק עשרות בודדות של טילים כאלו התגלו, ולאורך המלחמה נעשו ניסיונות בודדים של חמאס לשגר קורנט, כולם סוכלו והסתיימו בחיסול חוליית השיגור.
צה"ל השקיע לאורך השנים מאמצים בפגיעה בפרויקט הדיוק של חמאס. המאמצים הללו היו בעיקר מודיעיניים, ובהיעדר תמרונים קרקעיים – באמצעות פעילות אווירית. העובדה שחמאס לא הצליח לפתח את דיוק הטילים שלו היא סימן שהמדיניות הזו הייתה נכונה – אבל בלתי אפשרי להשמיד את כל תעשיית האמל"ח של חמאס רק מהאוויר.
דף, ששוב ושוב חטף מכות בפרויקט הדיוק שלו, חזר לחשוב בכמויות. למעלה מ־20 סוגי רקטות "טיפשות" שונות יוצרו במפעליו, מהסוגים הבסיסיים ביותר שנבנו מצינורות של תמרורים, ועד לרקטה אם־250, שיכולה להגיע גם לירושלים ולאזור הצפון. גם שיטת השיגור של חמאס – שהודגמה היטב במתקפת הפתע של 7 באוקטובר – היא "כמותית": שיגור כמות גדולה של רקטות, לעיתים מאות במטח בודד, לעבר מרחב אחד, מתוך תקווה שלפחות אחדות מהן יצליחו לעקוף את כיפת ברזל ולהגיע למטרה. דרך אחרת הייתה לנסות שיגורים לגובה נמוך, מתוך תקווה לצמצם את היכולת של כיפת ברזל להגיע אליהן. שתי השיטות כשלו.
בינתיים, בעזה, פירוק מערך החימוש של דף על ידי צה"ל בעיצומו. "ב-80 אחוז מהמקרים שבהם איתרנו את המפעלים הללו, המודיעין הגיע מאמ"ן או ממודיעין שדה שהפקנו מפשיטות על בתי פעילים ומאיסוף מפות ומסמכים משטח האויב", מספר סא"ל רועי, מג"ד 53 של חטיבת השריון 188. הגדוד שלו חשף מספר אתרי ייצור אסטרטגיים של חמאס במרכז הרצועה, סביב אל־בורייג' ונוסיראת. "במקרים מסוימים מצאנו מפעלי ייצור על הדרך, כאשר פשטנו על תחנת משטרה של חמאס וגילינו בה סדנאות לייצור קליעים גדולים בקוטר 0.5, ועוד כמה מפעלי ייצור סמוכים לדחיסת אבקות שריפה לכדורים", הוא מספר. "לא הכל היה מתחת לקרקע, אבל גם מה שמצאנו ברחוב הוסתר מאחורי דלתות כפולות ומשוריינות, כדי שאנשים לא ייכנסו בטעות וילשינו. במחנה אל־מעזי זו הייתה תעשייה יותר מסודרת, ממש תע"ש, עיר של ממש. בכל פעם שמצאנו מקום כזה הרגשתי בינגו, שכך אנו מכריעים אותם. זה בדיוק מה שהביא התמרון היבשתי במלחמה הזו – להיות המחט שמוצאים בערימה של השחת. והיו הרבה מחטים".
אחת ה"מחטים" האלה הייתה ה”תעשייה האווירית” של חמאס. כמה שבועות מתחילת התמרון הקרקעי, איתרו לוחמי אוגדה 162 מתקן ייצור משוכלל למזל"טי נפץ במחנה שאטי. הפעם ה"מקור" דווקא לא היה איראני: המז"לטים של חמאס דומים להפליא ל"רוכב שמיים" הישראלי. על חלקם, לצד המצלמה והמשדר, הורכב גם מטען חבלה במשקל של חמישה־שמונה ק"ג חומר נפץ. "הבנו די מהר שהם עשו ריוורס אינג'נירינג (הנדוס לאחור, תהליך שבו מטכנולוגיה קיימת מבינים כיצד תוכננה ויוצרה – י"ז) ממזל"טים שלנו שנפלו בשטח העזתי לאורך השנים", הודו בפיקוד הדרום. "כך, באופן דומה, הם עשו גם עם כמה רחפנים גדולים שלנו שנפלו בשטחם: העתיקו יכולות פשוטות יחסית להפוך רחפן אזרחי גדול, שיכול לשאת 60 קילו, לרחפן עם יכולת צבאית. איתרנו מאות רחפנים כאלו של חמאס ברצועה, ובימים הראשונים הם גם הצליחו להטיל מהם מטעני חבלה מדויקים יחסית על בסיס ראש קרב של אר-פי-ג'י. אבל די מהר גדענו את היכולת המבצעית הזו, בזכות התמרון".
אלא שמהר מאוד גם התברר שזה לא הדבר היחיד שבחמאס אימצו מתעשיית הנשק הישראלית. לפני כחודשיים, באחד ממפעלי הייצור של חמאס שצה"ל גילה באל-בורייג', אותרו לא פחות מ-16 טונות של חומרי נפץ תקניים. במקביל, פורסם לפני כחודש תחקיר ב"הניו יורק טיימס", שחשף כי חמאס השתמש בפצצות של חיל האוויר שנפלו במהלך השנים בשטח העזתי ולא התפוצצו, לטובת הרקטות, המטענים וטילי הנ"ט שלו. עכשיו, ככל שצה"ל חושף יותר ויותר מרכזי ייצור חמאסיים, מתברר שהיקף השימוש בנפלים של חיל האוויר גבוה ממה ששוער. ההערכה הנוכחית היא שמדובר בכמה עשרות טונות של חומר נפץ, שנאספו במהלך השנים. "מפצצה אחת של טונה, שלא התפוצצה, אפשר לייצר 800 רקטות אר־פי־ג'י או 200 מטעני חבלה גדולים", מסביר קצין הנדסה שבקיא בנושא. "30 נפלים משומר החומות, למשל, הספיקו להם לתוכנית חימוש רב־שנתית, מה שאנו מכנים בצה"ל תר"ש".
"אם היינו מראים למהנדס ברפא"ל את נוהלי הבטיחות בהם הם פיתחו נשקים, הוא היה מתחרפן", אומר קצין אמ"ן שעוסק בהתעצמות חמאס. "הם התפשרו על בטיחות למען ביטחונם, והתעסקו המון עם חומרים כימיים. באחד המפעלים מצאנו רשימת נכים מתעשיית ייצור האמל"ח שלהם, עשרות עיוורים וקטועי גפיים".
איך עושים את זה, בגדול?
"הם לקחו פצצה כזו שלא התפוצצה, שמורכבת לרוב מתערובת של 80 אחוז טי־אן־טי ועוד 20 אחוז אלומיניום, וחיממו את החומר כדי להפריד ביניהם בהתכה. חלקם עלו השמיימה בתאונות. בסך הכל פשטנו על 30 מפעלים כאלו של ייצור חומר נפץ".
מה ראיתם שם?
"מצאנו המון מכונות יציקה, ובעיקר מערבלים, כמו אלה שיש במאפיות תעשייתיות לייצור פיתות ולחם. משהו שלא מעורר חשד, וגם אם נתקוף מהאוויר, אפשר מיד להשיג חדש. ולכן אותם הם דווקא שמו יותר מעל לקרקע, עם פתקי הסבר על כל מערבל כזה, ממש 'מתכון' בכתב יד להכנת חומר נפץ בהיקפים גדולים, עם הסבר כמה זמן לערבל ובאיזו מהירות. את חומרי הנפץ הטובים ביותר שמו במנועי רקטות, ואת מכונות הייצור החשובות יותר, כמו סי־אן־סי (מכונות עיבוד שבבי ממוחשבות, הנחשבות למדויקות מאוד – י"ז), כרסומות, תנורי ייצור גדולים שצריכים להיות דלוקים סביב השעון ומדפסות תלת־ממד, הם הפעילו מתחת לאדמה. ברוב האמצעים הנפיצים שהם ייצרו אין הרבה תחכום, הם הלכו על שטנץ אחד שהצליח להם והריצו בפסי הייצור. את הנפצים שלהם למטעני החבלה, למשל, הם פיתחו מחומרים יותר רגישים ומסוכנים עבור הפעילים שלהם, כמו כספית רועמת, שעלול להתפוצץ ממגע הכי קטן, אפילו מפלאש של מצלמה".
ומה אומרים בחיל האוויר? שיעורי הנֵּפֶל של "החימושים המשמעותיים" ברצועה הם סביב שישה אחוז בממוצע לאורך השנים האחרונות, לעומת 28 אחוז במלחמת לבנון השנייה, כלומר שיפור המצב לאורך עשור וחצי. בחיל מדגישים כי כל אירוע של נפל מתוחקר על ידי צוותים ייעודיים, וכשניתן – כמו במלחמה הנוכחית - נפלים מנוטרלים על ידי הכוחות המתמרנים. ועדיין, שישה אחוז מתוך עשרות אלפי תקיפות שצה"ל ביצע במשך העשור שקדם למלחמה הנוכחית, הביאו לחמאס עשרות טונות של חומרי נפץ ישראליים תקניים, וברמה הגבוהה ביותר.
אלא שהשמדה פיזית של מפעלי הנשק הללו לא מספיקה, ותמיד יהיה ניתן להשיג עוד כרסומות, מערבלים וחומרי נפץ. אבל אנשים עם ידע וניסיון – זה כבר הרבה יותר קשה. לכן עוסק צה"ל גם בפגיעה במהנדסי הנשק הבכירים של חמאס. "קח לדייג את הדג והוא יהיה רעב ליום אחד", מתפייט רס"ן ג' ממכון חקר אמל"ח האויב; "קח לו את הידע לדוג, והוא יהיה רעב ל־20 שנה".
צלילה לנבכי מערך ייצור הנשק של ארגון הטרור חושפת עד כמה הוא התעצם לאורך השנים. המקביל לראש מפא"ת בחמאס הוא מהנדס בכיר, בשנות ה-40 לחייו, והוא עומד בראש מערכת הפיתוח והייצור הכוללת. הוא נחשב לאחד מעשרת בכירי חמאס, ובתחומו הוא שני רק למוחמד דף. לא מעט מאנשיו מצאו בשנים האחרונות את מותם. "בשומר החומות חיסלנו מספר בכירים מעולם הדיוק, ועובדה שהם לא התקדמו עם היכולת הזו בשנתיים וחצי שחלפו מאז ועד למלחמה", אומרת קצינה מאמ"ן, שעוסקת בהתעצמות של חמאס. "אחד מהם הוא מחמוד צביח, מהנדס בן 36 שתמונתו כשאהיד מתנוססת במפעלים שאיתרנו בתמרון. לכן הם פנו יותר ויותר בשנתיים האחרונות לנתיב האיראני, בעיקר בתחום הידע".
מאיראן, נזכיר, מגיע התקציב העיקרי להתעצמות חמאס: כ-50 מיליון דולר לשנה, סכום לא מבוטל, אם כי פחות מ-700 המיליון שמקבל נסראללה. חמאס מצליח להשיג עוד מיליונים רבים דרך תרומות והשקעות, בדרכים פתלתלות ובצינורות עוקפים, שקשה להתחקות אחריהם. "ב־2018 היה קיצוץ תקציבי באיראן למשך חצי שנה, ובאמת ראינו האטה בקצב הייצור של הנשק בעזה", אומר קצין באמ"ן שעוסק גם בנתיבי הכספים של הארגון. "ואחרי שתקפנו לו לאורך העשור האחרון מכונות ייצור חשובות, הוא קיבל תקציב חיצוני מאיראן כדי לסגור את הפער, מעין 'קופסאות תקציב'", מוסיפה עמיתתו, גם היא מאמ"ן. "חמאס עובד לפי תוכנית התעצמות מסודרת, שנה קדימה, עם יעדים ודיוני סיכום תפוקות מפעלי הייצור, סדרי עדיפויות".
וסדרי העדיפויות היו ברורים: מנהרות ונשק. על פי נתוני מערכת הביטחון, העלות המוערכת למטר מנהרה היא 200 דולר, כלומר כל ק”מ של מנהרה עולה לחמאס כ־200 אלף דולר, לא כולל תשתיות נוספות, כמו קירור, דלק, גז וחשמל, שבמקרה של מרכזי ייצור האמל”ח הן כמובן אקוטיות. הפיר שמוביל למנהרות הללו עולה כ־50 אלף דולר, כמובן משתנה בהתאם להסוואה ולעומקו. הנשק עצמו, שמיוצר במנהרות הללו, זול יחסית. עלות הייצור של רקטה לטווח קצר מוערכת בכ־150 דולר בלבד, לטווח בינוני 250 דולר, וייצור רקטות לטווח ארוך עולה לחמאס בין 500 ל־700 דולר.
גם הידע מגיע מאיראן, רק שבניגוד לכסף, זה יותר מסובך. כדי לייצר רקטה לא מספיקים חוברת או סרטון יוטיוב. "אי-אפשר ללמוד לפתח אמצעים שמצאנו בעזה רק מהתכתבות", אומר קמ"ן בכיר בצה"ל.
מצד שני, בשנים האחרונות רק מעטים ממהנדסי הנשק יכלו לצאת לאיראן ולחזור בשלום. לכן הידע עובר בדרך עקיפה: גורם איראני מומחה שפגש גורם פלסטיני בחו"ל, העביר לו את הידע, זה העבירו לגורם רביעי וחמישי, ומשם לנציגי חמאס ששבו לרצועה. זה מעין טלפון שבור, שבסופו לעיתים לא רק הטלפון נשבר. "אם היינו מראים למהנדס ברפא"ל את נוהלי הבטיחות בהם הם פיתחו נשקים, הוא היה מתחרפן", אומר קצין אמ"ן שעוסק בהתעצמות חמאס. "הם התפשרו על בטיחות למען ביטחונם, והתעסקו המון עם חומרים כימיים. באחד המפעלים מצאנו רשימת נכים מתעשיית ייצור האמל"ח שלהם, עשרות עיוורים וקטועי גפיים".
"הם גם אילתרו המון", מוסיף קצין אחר. "חלק גדול מהייצור, איפה שהיה צריך נגיד שמן מכונות או סיכוך, הם השתמשו בשמן קיק, כזה שקונים בבית מרקחת, רק בכמויות. זה התאים להם למנועי הרקטות במשגרים. אז הם פשוט גידלו במפעלים שיחי קיקיון והפיקו מהם שמנים, כדי לשמר עצמאות תעשייתית. הם השתמשו המון במלח רגיל לדלק רקטי, בצינורות מתכת ובפיברגלס, חומרים דו־שימושיים שנכנסו לרצועה לאורך השנים".
ובכל זאת, מה כן הפיל אתכם מהכיסא, אחרי שנים בהן עקבתם אחר התעצמות חמאס?
"עומקי המפעלים מתחת לאדמה והיקף הסדנאות", משיב קצין אמ"ן. "היה לנו מודיעין טוב, לצד המורכבות של אתרים כאלו מתחת לשכונות מגורים. ידענו על מיקומים בשיעור גבוה, והתמרון איפשר לנו לדייק ל־100 אחוז. ככה גם למדנו מה קורה בפנים".
מה, למשל?
"המידור היה כה כבד, שפעילי חמאס שהתאמנו מעל למפעלים הללו במוצבים השונים לא ידעו מה קורה להם מתחת לאדמה, ולמפעל נתון היו נכנסים הפועלים מנקודה אחת - ויוצאים מפתח אחר בשכונה. באולמות הייצור הכי גדולים מצאנו גם מנופי תקרה וכננות לצד מעליות תעשייתיות רחבות – והכל מתחת לאדמה. את המכונות הכי רועשות הם הפעילו מהחללים הכי עמוקים, ולאורך השנים גילינו שיש אתרים ברצועה אליהם זורם חשמל באופן סדיר, דבר חריג מאוד בשנים הקשות של עזה, שבהן החשמל הוגבל לארבע-שמונה שעות ביממה. הבנו שזה מיועד לאתרי ייצור עם מכונות ותנורים להפקת חומר שמיועד להדף המנוע הרקטי. כגיבוי לגנרטורים, הם התחברו ללוחות סולאריים על גגות הבניינים שמעל. חמאס גם לא הכניס הרבה חומרים למפעלי הייצור, כדי לגדר סיכונים ולא לעורר חשדות. גם את כל התוצרים הם מיד העיפו החוצה, לגדודי חמאס השונים ברחבי הרצועה, ולא איכסנו אותם בימ"חים".
השאלה המתבקשת במצב שכזה: אז איפה היו אמ"ן ושב"כ, וכיצד מפלצת אמל"ח שכזו גדלה לאורך שנים, במרחק של פחות משעה מתל־אביב? התשובה טמונה, איך לא, בקונספציה. קברניטי ישראל העדיפו שקט, חיל האוויר נאלץ לחכות להזדמנויות ולעיתים "להתחנן" שאחרי איזה ירי רקטי בודד של פעיל סורר בלילה לעבר העוטף, יאושר לו לתקוף מכונה לייצור מנועי רקטות, פיסה קטנה מתוך מפעל גדול, שעכשיו בשליטה מלאה של צה"ל. וכשמטוסי קרב הוזנקו לעבר מזל"ט חמאס שהמריא בשגרה, כנראה לניסוי ופיתוח, הם הורשו לירטו רק אם חרג בגובה או התקרב לשטח ישראלי, או לים.
לכן, כשצה"ל הודיע מעת לעת בהודעות הגנריות שלו לאורך העשור האחרון כי, "מטוסי חיל האוויר תקפו מתקן תת-קרקעי לייצור אמל"ח של חמאס", היה זה לכל היותר חדר בודד שכזה, שהצבא הצליח לגלות בכל זאת את מיקומו, לפנות את הרחוב שמעליו באמצע הלילה, ולהחדיר פצצת דרילר ייעודית למנהרות, בתקווה שזה הצליח. "וגם אם חדר הייצור הזו היה מעל לקרקע בתוך מבנה, והבאנו את הנ”צ המדויק, לא תמיד מכשיר הייצור החשוב היה במקום בו פגעה הפצצה על המילימטר", מסביר קצין באמ"ן, "קל וחומר שזה עמוק מתחת לאדמה, וזה רק חדר ייצור אחד מרבים במפעל נתון".
במילים אחרות, גם אם צה"ל היה חודר את מידור-העל שהציב חמאס, ממפה במדויק את כל מפעלי הייצור של חמאס, לא ניתן היה להשמידם מהאוויר. "קח מתחם ענק של רפא"ל ותוריד אותו לעומק של 50 מטרים, מתחת לכל שכונת יד אליהו בתל־אביב, ואת זה במכפלות. עכשיו לך תתמודד עם זה, כשצה"ל לא נמצא קרקעית בשטח", מנסה להסביר גורם ביטחוני את האתגר.
"לכן השקענו בצווארי הבקבוק, במכונות להתכת חומרי נפץ, בדברים הכי חשובים", מסבירה הקצינה מאמ"ן שעוסקת בהתעצמות חמאס. "הכוחות שתימרנו בעזה העידו שאת הלחימה הכי עיקשת מולם של פעילי חמאס הם מצאו מעל לאתרים הללו, כי זה היה הכי חשוב לדף. גם בכירים הסתתרו שם, במפעלים, עד שברחו, כי ידעו שאלה המקומות הכי סודיים בעזה".
עכשיו יש לקצינים הללו מאמ"ן משימה נוספת: לאתר במדויק את המפעלים שעדיין נותרו במקומות בהם צה"ל עדיין לא תימרן – הערים דיר אל־בלאח ורפיח. "יש לנו שיח ישיר עם המ"פים והמג"דים בשטח והשפעה הדדית על התמרון, כולל הכוונות שלנו למפקדים איפה בדיוק במכונה צריך להניח את המוקש כדי להבטיח את השמדתה", מסבירים באמ"ן. "חשוב שנבטיח שחמאס לא יחזור, והוא לא יחזור, להיקפי הייצור הללו".
הקצינה מאמ"ן: "ואני חייבת להגיע למנהלי המפעלים, חלקם ממש טובים ומקושרים, וברגע שזה ייגמר הם יוכלו לקמב"ץ אליהם איזה עשרה עובדים לנסות להתחיל שוב".
ואז מה?
"כל מי שינסה לעשות את זה , נוריד לו את הראש".
