המלחמה בעזה מבליטה את הפער שבין הפעילות המקצועית של צה"ל לבין הרדידות והשטחיות של המערכת המדינית.
זה מתחיל באמירות חלולות כמו "רק לחץ צבאי יביא לעסקת חטופים טובה". ובכן, לפני שלושה חודשים, כשהלחץ הצבאי עוד היה מתון, קיבלנו עסקה טובה יחסית עם שחרור של עשרה חטופים כל יום. הלחץ הצבאי גבר מאוד, אך העסקה המדוברת כעת גרועה בהרבה. הכיצד?
לחץ צבאי הוא דבר נכון, אך דיקטטורים כמו סינוואר אדישים אליו יחסית. לעומת זאת, הם נלחצים משני דברים אחרים. הראשון הוא לחץ כלכלי, שכן לחץ כזה שיוצר רעב מניע את התושבים לפעולה. כך בדרך כלל קורות הפיכות. הדבר המלחיץ השני הוא היווצרות אלטרנטיבה שלטונית. על שני הדברים האלה ישראל ויתרה - ויתרנו על מצור על עזה ומנענו כל דיאלוג עם מדינות ערב על היום שאחרי, וכך יכולים הנייה וסינוואר להיות רגועים ולכן קשוחים במו"מ.
האמירה כי "רק" לחץ צבאי יעזור הינה שקר. מושג חלול עוד יותר הוא "הניצחון המוחלט". ניצחון מוחלט משמעותו כניעת חמאס ללא תנאי ושחרור כל החטופים ללא תמורה. ברור שזה לא יקרה, ולכן המושג הזה שטבע ראש הממשלה הוא אולי סיסמת בחירות מוצלחת, אבל אינו יעד ריאלי. מה שיותר מעניין לדעת הוא אם "הניצחון המוחלט" הוא הנחיה לצבא, ואם כן - אם נעשה בירור כמתחייב מה בדיוק משמעותו, כיצד נדע שהשגנו אותו, ואם בכלל נכון לשאוף אליו.
משמעות אפשרית של אמירה זו הינה הימשכות המלחמה בעזה עד בלי סוף. לכאורה מדינת ישראל יכולה לעמוד בזה, אלא שמלחמה ארוכה מדי בעזה משמעותה כמעט בוודאות היא גם הסלמה למלחמה מלאה בלבנון. ספק אם זה האינטרס הישראלי וספק גדול יותר אם הקבינט בכלל דן במשמעויות אלה.
ההמצאה האחרונה של נתניהו היא הצהרתו ביחס ליום שאחרי בעזה. עוד לפני שמנתחים את משמעויותיה של הצהרה חלולה זו עולה שאלה עקרונית יותר - מי החליט עליה? לכאורה יש לנו קבינט מלחמה וקבינט רגיל ומליאת הממשלה, אך נראה שכל אלה משמשים במקרה הטוב כחותמת גומי להחלטות של ראש הממשלה, הממהר לפרסם אותן לפני כל דיון אמיתי.
עוד לפני שמנתחים את משמעויותיה של הצהרת היום שאחרי החלולה, עולה שאלה עקרונית יותר - מי החליט עליה? לכאורה יש לנו קבינט מלחמה, קבינט רגיל ומליאת ממשלה, אך נראה שכל אלה משמשים במקרה הטוב כחותמת גומי להחלטות של רה"מ, הממהר לפרסם אותן לפני כל דיון אמיתי
תוכניתו של נתניהו היא בלתי מעשית, אך היא כבר גורמת לנזק. המשמעות שלה היא שישראל מכריזה כי בכוונתה להחזיר את עזה למעמד של שטח כבוש, ומכאן שתהיה זו אחריות ישראלית מלאה לכל אשר יקרה בה. ההנחה כאילו ישראל תבחר הנהגה מקומית שתנהל את עזה לפי תכתיב ישראלי, לפי תוכנית חינוך ישראלית ובעזרת מיליארדים שישפכו מדינות ערב, היא חסרת תוחלת. ושוב, נניח שזו חלופה סבירה בעיני ראש הממשלה. האם זו החלופה היחידה האפשרית?
חלופה אחרת, שאותה נכון היה להציג כבר לפני ארבעה חודשים, היא זו: ביום שאחרי לא יהיה שלטון חמאס בעזה אך גם לא כיבוש ישראלי. ישראל מוכנה כאן ועכשיו לנהל דיאלוג עם מדינות ערב ומדינות המערב על תקופת המעבר שאחרי המלחמה. לישראל אין אינטרס טריטוריאלי בעזה ולא אינטרס פוליטי, אלא רק אינטרס ביטחוני. כל פתרון שיוכל להבטיח כי במקביל לשיקום יהיה גם פירוז אפקטיבי מקובל עלינו. בואו ניפגש ונדבר.
העובדה שאין בקבינטים למיניהם דיונים רציניים על חלופות, כאשר הקריטריון המוביל בדיון הוא האינטרסים האמיתיים של המדינה, יוצרת מצב שסיסמאות הבחירות של נתניהו הן בפועל המדיניות (או היעדר המדיניות) של מדינת ישראל.
