ככל שהולכים ונערמים הפרטים על מה שככל הנראה ייקרא פרשת הסימים, כך הולך ומתעבה הערפל, והשאלה מה בדיוק קרה שם בלילה הזה שלפני 7 באוקטובר הופכת קשה ומאיימת יותר. או ליתר דיוק, איך קרה מה שקרה. לא רק בשל התסכול העצום לאור ההבנה שטיפול אחר בסימנים שהונחו על שולחן מקבלי ההחלטות יכול היה להציל את הנרצחים בטבח, את החטופים שחלקם עדיין שם ואת ההרוגים במלחמה שבאה אחריו. אלא גם כי טיפול כזה היה משמר ומעמיק את ההרתעה הישראלית, שבמאמץ להציל ממנה משהו משלמת ישראל מחיר דמים איום בארבעת החודשים האחרונים.
התדהמה גדולה עוד יותר נוכח העובדה שלפחות שניים משותפי הסוד, שניים מכל אלו שקיבלו בסופו של דבר את ההחלטה, הם אנשים מצוינים. הכוונה היא לרמטכ"ל הרצי הלוי ולראש השב"כ רונן בר, שהם לא מאלו שמיוחס להם אגו מנופח, שחצנות או חוסר מקצועיות. לא מאלו שניתן לחשוד שהם נגועים בשיקולים זרים, שאינטרס אישי הכתיב את ההחלטות שקיבלו. וחשוב לציין את זה, כי כבר היו דברים מעולם. לא רק רשלנות מקצועית שגבתה מחיר כבד, אלא גם התנהלות מטרידה שבכירים במערכת, בעודם חובשים כובע אחד, כבר הציצו מחלון הלשכה שאליה חתרו תחת כובע אחר.
איך יכול להיות שזה קרה, שאלתי קצין בכיר מאוד. מה שכל מדינת ישראל שאלה, עוד לפני ששמענו על כרטיסי הסים. מה שבכל העולם שאלו. "אני לא יודע", הוא אמר, "יד אלוהים. אין לי הסבר אחר". מישהו אמר שאולי שמו להם משהו בקפה, אמרתי לו. "את יודעת מה", הוא אמר, "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל נכון לעכשיו זה אולי ההסבר הכי טוב ששמעתי".
איך יכול להיות שזה קרה, שאלתי קצין בכיר מאוד. מה שכל מדינת ישראל שאלה, עוד לפני ששמענו על כרטיסי הסים. מה שבכל העולם שאלו. "אני לא יודע", הוא אמר, "יד אלוהים. אין לי הסבר אחר"
7 באוקטובר, מיותר להזכיר ובכל זאת, בא שבועיים אחרי שציינו כאן 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אחרי שבמשך שבועות לפני, במוספי העיתונים ובתוכניות הרדיו והטלוויזיה לא חדלו לטחון את מה שנחשב עד שמחת תורה למחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל. אחרי שנחשפו הפרוטוקולים שפקע החיסיון עליהם, אחרי שרואיינו אין סוף אנשי מקצוע, אחרי שמדינה שלמה, וזו לא הגזמה, עסקה בשאלת העיוורון, בלקח שצריך להתקבע לא רק בזיכרון הקולקטיבי, אלא ובעיקר, בראשם של ראשי מערכת הביטחון.
ומשכל זה נאמר, יש מקום לחזור לשאלה הכל כך כואבת, איך זה קרה. איך קרה, שגם אחרי שהתווספה לסימנים האחרים שהצטברו הידיעה שאנשי חמאס הצטיידו בסימים ישראליים, עדיין הוחלט שאפשר לחכות עם זה לבוקר, למרות שמדובר בנתון שהקפיץ את האנשים האלו מהמיטות.
ולמה זה כל כך נורא? כי אחת התשובות האולי יותר מאיימות לשאלה היא שאם זה קרה פעם אחת לפני 50 שנה, ופעם שנייה לפני ארבעה חודשים, זה עלול לקרות, וכנראה יקרה שוב, באיזה מחר גנרי. שאם לא יתברר בתחקירים שיבואו בתום המלחמה שמישהו עשה פה משהו בכוונה - כמו שכמה אווילים במקומותינו טוענים - הגילוי המטריד יהיה שהבעיה איננה טמונה בנתונים על המסכים ובדוחות הסודיים, אלא בטבע האנושי. שהפתרון לא טמון בשיפור הטכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה. גם לא בהרחבת היכולות המודיעיניות, מופלאות ככל שתהיינה, עם או בלי מלאך מצרי, שיצליחו להתגבר על הכשל האנושי. סוג של כישלון מובנה במבחן רורשך עם משמעויות קטלניות: זה לא הכתם, למרבה הצער, זו התמונה שיש לנו בראש.
