הסכם קואליציוני, חקיקה, עתירה, הפגנה, דיון, דחייה, פשרה, הוראת שעה וחוזר חלילה. הדיון הציבורי בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל חוזר על עצמו במהדורות כאלה ואחרות מאז קום המדינה: הפוליטיקאים ממשיכים לדבר, החרדים ממשיכים לא להתגייס והציבור הרחב ממשיך לכעוס ולמלא את השורות בצבא, ולדאבון הלב גם את השורות בבתי הקברות.
השבוע נרשם עוד פרק מפוקפק בסאגה הבלתי נגמרת, כשבתום דיון סוער - שהרי כל הדיונים סוערים - בבית המשפט העליון הורו שלושה שופטי בג"ץ למדינה לנמק מדוע לא תבוטל החלטת הממשלה שמונעת אכיפה של שירות תלמידי ישיבות, מדוע לא לגייס אותם נוכח פקיעת חוק הגיוס בקיץ שעבר, ולמה עדיין מגיעות תמיכות לישיבות כשאין חוק גיוס. המדינה צריכה להגיש את תשובותיה עד סוף מארס, אז תפוג הוראת השעה של הממשלה, וגם אם השבוע שר הביטחון הפגין עצמאות ועשה שרירים - התחושה היא שמה שהיה הוא שיהיה.
ובכל זאת, הדיון הציבורי הפעם שונה באופן מהותי: ראשית, הוא מתנהל תחת אש ולצד עוד ועוד לוויות, שמדגישות את האבסורד במצב הקיים ומעלות את מפלס העצבים. שנית, לצד התובע את גיוס החרדים הצטרף קולו של ציבור חשוב: הציונות הדתית. הציבור, לא המפלגה. אם בסיבובים הקודמים העדיפו החברים הסרוגים, בהכללה, לשבת על הספסל ולתת לחילונים להתעצבן לבד, הרי שמאז 7 באוקטובר השתנה משהו מהותי בשיח הסרוג. סבלנותו של הציבור - שרבים כל כך מבניו נהרגו ונפצעו במלחמה הזו, הרבה מעבר לחלקו היחסי באוכלוסייה - אל הסרבנות החרדית פקעה לגמרי, וכל הכפפות הוסרו.
"ההשתמטות החרדית מצה"ל היא חרפה והתירוצים לה לא מחזיקים מים", כתב בשבוע שעבר הרב חיים נבון בטורו (המצוין) בעיתון "מקור ראשון", שבו הצליף בחרדים ללא רחם. "מעולם לא הסכמנו לעסקה שבה אנחנו נהרגים והם מזהים את גופותינו. אם לימוד גמרא מחדד את השכל, למה הטיעונים של הלומדים בזכות השתמטותם הם כל כך אינפנטיליים?" ואז הנחית את הנוקאאוט: "החרדים אינם שבט לוי, אלא שבט ראובן, שסירב להצטרף למלחמה נגד סיסרא".
נבון לא לבד. "האמירה ש'לימוד התורה מגן על המדינה' היא המצאה בת זמננו", כתב הרב אלחנן פופקו, "טענה שלא הייתה ולא נבראה בתולדות ישראל ונמצצה מן האצבע בן לילה. יומרה שחצנית"; "השתמטות בלתי נסבלת ובלתי נסלחת של המגזר החרדי מהגנה על המולדת", כתב פרופ' שאולי לב־רן, ויש עוד דוגמאות אין־ספור. ולא רק ב"מקור ראשון", גם בכלי תקשורת אחרים, בעלוני השבת וברשתות החברתיות יצאו רבנים ומובילי דעה סרוגים רבים על החרדים ב־200 קמ"ש. כל מי שמכיר את הציונות הדתית יודע שהרגשות האלה לא נולדו בחג שמחת תורה האחרון. גם אני, כתוצר לא מפואר של המגזר, שומע אותן כבר עשרות שנים, אבל אף פעם לא בכזה ווליום וזעם פומביים. מה השתנה? או יותר נכון, מה השתנה מלבד המובן מאליו?
"אני יודע מה הביא אותי לעסוק בזה יותר ויותר בחודשים האחרונים", אומר הרב אילעאי עופרן, ראש המכינה הקדם־צבאית "רוח השדה" ורב קבוצת יבנה. "אלה המספרים. זה הפך את הוויכוח מאידיאולוגי לקיומי. העובדה שזה מגיע אל כולנו הביתה; המילואים, הילדים שמתגייסים, הנופלים. אני ראש מכינה קדם־צבאית והצבא לוקח לנו עכשיו תלמידים באמצע שנה כי חסרים חיילים. לא יכול להיות שבצבא העם משרתים פחות מחצי מהעם. המפגינים החרדים קראו השבוע בירושלים 'נמות ולא נתגייס'. הם צודקים - אם לא תתגייסו, כולנו נמות. זו כבר לא פריביליגיה - בלי החרדים אין מספיק חיילים".
"אלה תהליכים ארוכים", מסכים עופרן לקביעה שהכעס הסרוג לא נולד בשמחת תורה. "התובנות התחדדו. בציבור הדתי־לאומי הפטור החרדי מגיוס תמיד נתפס כאבסורד. מי שחי מחוץ לעולם הדתי יכול היה, אולי, לקבל את השקר החרדי כאילו לימוד תורה ושירות צבאי סותרים זה את זה. הטיעונים שלימוד תורה שומר על עם ישראל הם הבלים. לקחו חצי מדרש ועשו ממנו השקפת עולם. המתנגדים הראשונים לפטור החרדי צריכים להיות אנשי הציונות הדתית".
4 צפייה בגלריה
חסידי "הפלג הירושלמי" בהפגנה. "אנחנו שומעים את הקריאות להתגייס 75 שנה. התרגלנו. הפעם זה שונה" | צילום: יואב דודקביץ
אז איפה הייתם?
"כמה סיבות שזה לא קרה עד היום: א', זה לא באמת כאב לאף אחד. ב', יש חלקים רחבים בציונות הדתית שיש להם שותפות מסוימת עם המערכת החוקית שפוטרת את החרדים משירות, ובנוסף, ברית פוליטית חזקה מאוד שאני לא יודע אם יהיה מי שיפר אותה; מעין טרייד־אוף של שטחים תמורת אי־גיוס".
אתה חושב שעכשיו הברית הזו בסכנה?
"אני לא מבין בפוליטיקה ויש לי מעט מאוד ציפיות מפוליטיקאים. החרדיות הישראלית המודרנית היא חיה שנבראה על ידי מדינת ישראל. המדינה יצרה אותה והמדינה תבטל אותה. להערכתי הגסה זה ישתנה רק בעוד חמש שנים, אולי עשר. כרגע אפשר בלעדיהם, עובדה שגייסו את בני המכינות והסתדרו. אבל בעתיד כבר אי־אפשר יהיה".
תמיד מגיעים להתנתקות
"להקים חברת לומדים זה לא רק לא על פי הלכה - זה מנוגד להלכה", אומרת מלכה פיוטרקובסקי, פוסקת הלכה, ממקימי "פורום תקנה" לטיפול בתלונות על פגיעות מיניות בציבור הדתי־לאומי ומדליקת משואה. "אני מוכנה להתעמת עם כל גדול תורה שינסה להצדיק את ההתנהגות האנטי־חברתית של המגזר הזה. זה דבר שלעולם לא היה בהיסטוריה היהודית, וגם עכשיו לא קיים בשום מקום בעולם. רק בישראל. החרדים יכולים לנהל את חיינו בגלל השיטה הפוליטית בארץ. אי־אפשר להקים ממשלה בלעדיהם ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם. יצרנו את המפלצת ואנחנו מאכילים אותה כל השנים".
את חושבת שהפעם משהו ישתנה?
"לא. מדובר במנגנונים משומנים, רבי־שנים".
לסנטימנט הזה שותפים רבים בציונות הדתית. "זה בהחלט מרגיש כמו שידור חוזר, ויהיו עוד הרבה כאלה בשנים הבאות", אומר יאיר שלג, עמית מחקר במכון שלום הרטמן, סופר ופובליציסט. הוא מסכים עם עופרן ש"מה שהיה דיון מוסרי, עכשיו הוא שאלה קיומית", אבל מוסיף ש"הפוליטיקאים רק רוצים לעבור את המשוכה הזו בלי יותר מדי נזקים. הדבר היחיד שיביא לשינוי זה שהציבור הרחב ייצא לרחובות על העניין הזה. בג"ץ לא יושיענו".
לגבי הזעם החדש בציבור הדתי מנפק שלג הסבר היסטורי־חברתי. "7 באוקטובר", הוא אומר, "אמנם מקפיץ מבחינת המגזר את הנושא לראש סדר הרגשות, וברור שבין זכותם של החרדים לשמור על צביונם לבין קיומה של המדינה, ברור מה צריכה להיות ההכרעה. אבל הכל הולך אחורה לשאלה מה קרה לציונות הדתית מאז קום המדינה. בעשורים הראשונים הברית של הדתיים הציונים הייתה יותר עם החילונים מאשר עם החרדים והיה ברור לדתיים שהחרדים צריכים להתגייס". עשורים חלפו ואז הגיעה ההתנתקות. בסוף או באמצע של כמעט כל שיחה עם אנשי הציונות הדתית מגיעה ההתנתקות. הפצע עדיין שם. מי יודע מתי יחלים, אולי ימשיך לגרד לנצח.
4 צפייה בגלריה
מימין: שלג. הברית האמיתית, פיוטרקובסקי. יצרנו מפלצת, עופרן. אין פריבילגיה, בומבך. אכזבה מהנתונים
(צילומים: אלכס קולומויסקי, נעם פיינר, באדיבות המצולם)
"ההתנתקות", אומר שלג, "עוררה הרבה זעם. הציבור הדתי הרגיש שהציבור החילוני כל כך רצה לדפוק אותו, עד כדי בגידה בערכים הדמוקרטיים שלו עצמו". שלג מתכוון לפגיעות הרבות בדמוקרטיה ובשלטון החוק שנעשו לפני ובמהלך ההתנתקות. "זה היה שבר מהותי. התחושה הייתה שהברית עם החילונים תמה, ועכשיו אנחנו הולכים ימינה, ומתקרבים לחרדים. תוסיף לזה את השנאה של השמאל החילוני לציונות הדתית ולמפעל ההתנחלויות כולו. וכמובן את הקונסטלציה הפוליטית. היה גם שינוי קו רציני אצל הציונות הדתית וסוג של קרבה אמיתית בין החרד"לים לחרדים. אצל שניהם היסוד התורני עולה על היסוד הציוני. כך או אחרת, הייתה תחושה ששיתוף הפעולה עם החילונים נגמר".
אבל אז - עוד מהפך. "הייתה את המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שחזרה לסמלים הלאומיים וגייסה חלק מהציבור הדתי שהרגיש קרבה לערכים האלה. ואז באה המלחמה. האסימון נפל אצל הציונות הדתית שקלטה שבעצם הברית האמיתית, ברית של חיים ומוות, היא עם הציבור החילוני".
לדעתך זו התחלה של התקרבות מחודשת בינינו?
"כשהציונות הדתית חיפשה את אהבת השמאל הוא איכזב אותה. הגלגל התהפך. עכשיו הציונות הדתית בשלטון והשמאל מחזר אחריה, זה קרה בכל המחאות החברתיות. אני חושב שזו שותפות אמיתית ונכונה. אבל עדיין קיימת רתיעה ויש הרבה כעס וחשדנות. כרגע הנושא של גיוס חרדים כל כך מעצבן את הציונות הדתית שהם ישתפו פעולה עם החילונים בעניין הזה".
הקרב על "היהדות הנכונה"
אני חוזר לרב חיים נבון בעקבות מאמרו. "ההשתמטות החרדית משירות צבאי היא מאוד מקוממת, מוסרית ותורנית גם יחד", הוא אומר. "הרשימות הארוכות של הנופלים מישיבות ההסדר מלמדות שאפשר גם ללמוד וגם ללחום, והעובדה שחרדים משתמשים בשם התורה כדי להצדיק את העוול המוסרי של ההשתמטות היא חילול השם. במובן הזה ההשתמטות החרדית מפריעה לדתיים אולי אפילו יותר ממה שהיא מפריעה לחילונים".
כך התרשמתי גם אני.
"לדעתי כמעט כל הציבור הדתי־לאומי - מהליברלים ועד לחרד"לים - מאוחד בביקורת החריפה הזו. אני שומע אותה בכל מקום בין הרבנים הסרוגים, כולל בהתנחלויות התורניות ביותר".
"החברה החרדית היא ביסודה חברה טובה וערכית. אני מאמין שבסופו של דבר חבריה לא יוכלו לשאת את הדיסוננס הקוגניטיבי שהם חיים בו, לנוכח חרפת השתמטותם. אנחנו צריכים להציב בפניהם דרישה: אנחנו לא רוצים שהם יפסיקו להיות חרדים; אנחנו רק דורשים שיישאו בנטל כמו כולם".
"כל מי שיושרה בליבו משתגע מהעובדה שיש ציבור גדול שלא נושא בנטל ובעיקר לא מרגיש רע עם זה, שגיבש אידיאולוגיה שמצדיקה את זה ומגדל דור אחרי דור על הנחות יסוד שלא מתאימות למציאות - ובטח עכשיו במלחמה", אומרת הרבנית יפה גיסר, ממקימי עמותת "יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה". "בצער גדול אני אומרת שהציבור החרדי ישלם מחיר קשה אחרי המלחמה ביחס שהוא יקבל. אבל אני לא רואה שינוי מהותי בלי שינוי של הקונסטלציה הפוליטית. שינוי אמיתי יכול להתרחש רק אם המפלגות החרדיות יהיו שתי קדנציות מחוץ לקואליציה".
אני משוחח עם אנשי ונשות ציבור רבים מהמגזר וכולם חוזרים פחות או יותר על אותה תערובת של כעס וכאב ותחושת מיאוס. הכאב שלהם דומה לכאב החילוני בכל הנוגע למחיר הדמים הכבד שמשלם הצד התורם, אבל נפרד ממנו בסוגיית הדימוי: הרי אנחנו - כך הם חושבים, בדיוק כמו החרדים - היהדות הנכונה. כאילו שיש דבר כזה כמו היהדות הנכונה, או הלא־נכונה.
4 צפייה בגלריה
מימין: גיסר. מחיר קשה, נבון. להציב דרישה, ארליך. נפל דבר
(צילומים: טל שחר, יואב דודקביץ, ברוך גרינברג)
טיפה בים
מה עם הצד החרדי? נדמה שהפעם הסיפור שונה גם שם. "המכון החרדי למחקרי מדיניות" פירסם לפני חודשיים סקר מרעיש, שלפיו 73% מהחברה החרדית מעידים כי התעצמה תחושת שותפות הגורל שלהם עם החברה הישראלית בעקבות המלחמה, 75% הצהירו שהם מרגישים חלק מ"הסיפור הישראלי" ו־32% שהם בעד הגדלת המעורבות החרדית בחברה הישראלית.
לעניין השירות: כ־70% מהציבור החרדי סבורים שמי שלא לומד תורה רצוי שיתרום בשירות צבאי או אזרחי, זאת לצד עלייה של כ־20% בתמיכה בשילוב חרדים בצה"ל ובמערכת הביטחון. תזוזה טקטונית או בלבול רגעי? הסרוגים שדיברתי איתם מתייחסים לסקר בספקנות, אבל אני מאמין ששינוי עובר על החרדים. הוא אולי לא יריץ אותם לבקו"ם, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.
דרך אחת להתחיל היא הדרך של הרב מנחם בומבך, מייסד ומנכ"ל רשת "נצח" ללימודי קודש וחול הכוללת בתי ספר יסודיים, תיכוניים ועל־תיכוניים לבנים ולבנות המשלבים לימודי תורה ותעודת בגרות, ומקים הישיבה התיכונית החסידית הראשונה בביתר־עילית. היום הוא פעיל בולט לקידום גיוס חרדים. "ב־9 באוקטובר", הוא מספר, "פורסם על ידי דו"צ שיש 2,000 חרדים שמתגייסים. נתתי קפיצה של התרגשות, אמרתי - הנה, זה הרגע ההיסטורי שחיכינו לו. ואז צללתי לעומק הנתונים והבנתי שיש פער מטורף בין כמות החרדים שרוצים להתגייס לבין כמה שמתגייסים. יש יחס המרה קשה של 20 אחוז, כלומר שכדי לגייס 2,000 חרדים, צריך 10,000 שיתחילו את התהליך (בגלל סיבות של רקע רפואי, רישום פלילי, פטור מקב"ן וכד' – ד"פ)".
בומבך, אכ"א בצה"ל ורח"ט תומכ"א (תכנון ומינהל כוח האדם) הובילו קמפיין בשם "חרדים לישראל", שמטרתו לגייס כמה שיותר חרדים. "אמנם העלינו את מספר הפונים", הוא אומר, "אבל אני חייב לומר שבמידה מסוימת קצת התאכזבתי".
כמה חרדים התגייסו בסוף?
"נכון להיום פחות מ־800 התגייסו מתוך כ־4,500 שפנו. בסביבות 120 בממוצע לחודש". זאת כשגודל מחזור גיוס חרדי הוא כ־12 אלף איש, וסך הכל יש היום כ־66 אלף מלש"בים חרדים.
בקיצור, זו טיפה בים.
"כן. אנחנו עוסקים בתרבות שמרנית מאוד שמתקשה להשתחרר מאמונות ומתפיסות. מי שמצפה שהגיוס יבוא מפוליטיקאים ומרבנים - חבל לו על הזמן, זה לא יקרה. הפעולה צריכה לבוא מהשטח. הסתובבתי 64 ימים בביתר־עילית על מדים, ואני ראש ישיבה, כדי שהדור הצעיר יקבל השראה. ברגע הזה אנחנו מזהים תנועה נפשית של אנשים המצויים על הספקטרום החרדי. המדים עוברים נרמול. צריך לנצל את זה ולמצוא פתרונות. לא הולך להיות פה מפץ גדול, אנחנו מדברים על כאלף מתגייסים בשנה - לא פריצת דרך אבל כן תנועה בכיוון הנכון".
בוא נדבר על התחושות בחברה החרדית.
"אומר לך דבר חמור שלא משרת אותי: הציבור החילוני והדתי־לאומי צריכים לומר 'עד כאן, הסיפור נגמר'. זה תורה של החברה החרדית להסתכל נכוחה ובאופן כן על המציאות, לא לפצות על המבוכה שלנו בחלוקת פיצות וארטיקים לחיילים, אלא לחשוב איך אנחנו מוצאים פתרונות של ממש לשילוב חרדים בצה"ל. ככה אי־אפשר להמשיך. אני רואה ערך עצום בלימוד התורה אבל החרדים צריכים להיות כנים: כמה מאיתנו באמת לומדים?"
אני מרים טלפון לידידי אריה ארליך, עורך מגזין בעיתון "משפחה" ודובר חרדי בולט. "אין ספק שהכאב של אחינו מהציונות הדתית אותנטי", אומר ארליך. "הוא נכתב בדם של חיילים קדושים שמסרו את נפשם. אנחנו החרדים צריכים לחבק ולכבד את הכאב, בציונות הדתית ובכלל. בניגוד לסבבים קודמים שבהם הדיון היה מורכב ברובו ממניעים פוליטיים, עכשיו זה משהו אחר לגמרי. הפעם הביקורת לא מגיעה מפוליטיקאים אלא מהשטח. אני אומר לקוראיי החרדים שאסור לחשוב שזה עוד גל שיעבור; הרי יש התרגלות לקריאה 'תתגייסו', אנחנו שומעים אותה 75 שנה… התרגלנו. הפעם זה שונה. נפל דבר ב־7 באוקטובר".
מה ההסבר שלך לשינוי בציונות הדתית?
"אנשי הציונות הדתית בילו את החודשים האחרונים עם אחיהם החילונים, נלחמו לצידם והתקרבו אליהם. זה הוביל אותם לכל הטענות שהם מטיחים בנו".
מה תשיב להם?
"אחרי כל ההבנה והסולידריות, איפה אנשי הציונות הדתית טועים? כשהם מנסים לכפות על החרדים ערכים שזרים להם. כשאומרים לחרדי, 'אחיך מסכן את חייו ואתה לא' - זה מסר שאפשר להבין ושיח שאפשר לנהל. אבל כשהחרדי שומע אמירות מבית המדרש הציוני־דתי, כמו דברי הרב קוק שהמדינה היא יסוד כיסא ה' בעולם - זו כבר מוזיקה זרה לחרדים. כשהם מצטטים לנו את הרב צבי יהודה, זה נתפס כהתנשאות. ויש שם הרבה התנשאות של 'אנחנו יותר טובים מכם'. ראיתי את המאמר של חיים נבון, מאמר שכולו בוז לאנשי זק"א, לאנשי הרבנות הראשית, לאלה שמסרו נפשם ועסקו בעבודת קודש. לבוז לכל זה ולומר 'אין בינינו דיל'? להגיד לנו, 'אתם לא שבט לוי, אתם שבט ראובן'? זה לא משרת שום תכלית, מלבד התנשאות וליטוף עצמי של האגו. אם אתם רוצים לקדם תכלית, דברו אלינו בחרדית. וחלק מלדבר חרדית - אתה לא תאהב לשמוע את זה - זה לומר: עולם הישיבות לא נתון לדיון. נקודה. צריך להוריד את זה מעל הפרק. זה יסוד היסודות. זו ליבת הקיום, קודש הקודשים".
אני הולך איתך. ומה עם אלה שאינם לומדים, שאינם עילויים גדולים בתורה?
"הו, פה נגעת בלב הדיון. אחרי ההבנה שלומדי התורה אינם במשוואה, אפשר לנהל דיון על אלפים, או עשרות אלפים, שאינם לומדים בישיבות. החברה החרדית מעולם לא אמרה באופן רשמי שאף צעיר חרדי לא יתגייס. אמרנו הפוך: שלומדי התורה הם אלה שצריך לאפשר להם. אלה שלא לומדים - עליהם לא שמעתי מעולם אמירה חרדית רשמית שאומרת: עדיף שיסתובבו ברחובות, ובלבד שלא יתגייסו".
אבל גם אמירה של "בואו נדבר עליהם" לא שמענו.
"נכון מאוד. זה אזור דמדומים שלא נגעו בו: הצידוק החרדי לאי־הגיוס הוא לימוד תורה. היו אמירות של רבנים, כולל ציטוטים של הרב שך שאמר, 'מי שלא לומד שיתגייס, כי אחרת הוא שומט את הקרקע המוסרית מהטיעון נגד הגיוס'. למה הם לא מתגייסים? כי הצבא לא מותאם לחרדים. נכון שיש את נצח יהודה, אבל בגדול לא נעשו צעדים רציניים כדי לשכנע את החברה החרדית שהצעירים שלא לומדים יכולים ללכת לצבא ולחזור ממנו מבלי שהחרדיות שלהם תיפגם: כאן טמונה הפוביה החרדית משירות צבאי. שם צריך לפעול, זה המפתח לפתרון. אם תונח על השולחן הצעה כמו: גיוס הלא־לומדים במסלול שלא יפגע בחרדיות שלהם תמורת מעטפת חוקית שתאפשר ללומדים להמשיך ללמוד, יש לזה סיכוי לקבל אישור של ההנהגה החרדית. לדעתי זה יכול לעבוד".
שלא במפתיע, כמעט כל הדוברים הסרוגים מוכנים לזרום עם ההצעה שלעיל. הייתי רוצה לקוות שאנחנו עומדים בפני שינוי אמיתי, ויש שיגידו שישנן לא מעט הצעות הגיוניות על השולחן, כולל מצד פוליטיקאים בכנסת הנוכחית. אבל בסוף, השינוי לא יגיע מהם, גם לא מהרבנים. היחידים שיכולים לשנות את המציאות הם הצעירים החרדים שחיים את המציאות הישראלית ורוצים להיות חלק ממנה, במקום להשקיף עליה מבחוץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
