במונחים תקשורתיים, "פרשת הסימים" נחשבת לישנה. עברו כבר כמה ימים, היו בחירות מקומיות באמצע, ביידן ביקר את הממשלה השמרנית בישראל ונתן לבן גביר עוד כמה מנדטים. כשזו המציאות, מי בכלל זוכר שבלילה שקדם ל־7 באוקטובר זיהו גורמי מודיעין מאות סימים ישראליים בעזה - נורת אזהרה נוספת שלא הצליחה להאיר תחת עננת הקונספציה. וסביר להניח שהיא לא האחרונה.
היא גם הייתה מתווספת לתיקיית "מחדלים", ההולכת ומתעבה ונשלפת שוב עם פתיחת ועדת חקירה, אילולא התגובה התקשורתית שניתנה לפרשה הזאת, שמשום מה עסקה ב"שינוי הגרסה של נתניהו". כמו כן אבי יששכרוף למשל כתב כאן שהעיסוק במחדלים בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר הוא אובססיבי ומסיט את תשומת הלב מהעיקר - אשמת נתניהו. במהדורות הטלוויזיה העיסוק היה בשאלת מתי נתניהו גילה על הפרשה - בערוץ 14 או לפני כן בקבינט, שאלה שמאוד עוזרת לנו להשתפר במניעת 7 באוקטובר הבא, כמובן. וזו הנקודה: העיסוק האובססיבי בנתניהו הוא לא פחות ממסוכן. זו איננה הגזמה - אלא לקח מהיר מהאירועים שקדמו ל־7 באוקטובר.
השנים הארוכות שבהן האובססיבים כפו עלינו עיסוק לא פרופורציונלי בנתניהו - ההפגנות נגד מנדלבליט, תיקי נתניהו, חמש מערכות בחירות עקב החרמת ציבור שלם וכמובן המחאה בשנה האחרונה. והנה הקשר לפרשת הסימים. הרי מה מפריע למבקרי נתניהו בפרשה? לא ששוב היה מחדל מודיעיני, אלא שנתניהו מודר על ידי מערכת הביטחון. אם הוא מודר, אפשר כביכול להטיל עליו פחות אשמה. כמובן שיש לו אחריות, והוא ראש המערכת, אבל באותו לילה גורלי, הלילה שבו החלטות אחרות, אם היו מתקבלות, היו יכולות לשנות גורלות של אנשים - נתניהו (וגם שר הביטחון גלנט) מודרו. על פניו, המערכת הצבאית בחרה למדר - ולכן נושאת ברוב האשמה.
בגלל זה היה כל כך חשוב לאובססיבים שנתניהו יאמר שהוא אחראי. זה לומר: למרות שאמרתם שאין לי מערכת ביטחון ולנשיאת העליון יש כזאת - אני אחראי
אותו מידור הוא תולדה של עשרות שנים שבהן השתלטה פוליטיקה על מערכת הביטחון, השתלטות שהגיעה לשיאה בשנת המחאה נגד הרפורמה המשפטית - שחרגה מהגבולות הסבירים ופגעה בביטחון ישראל בכך שעודדה סרבנות. המחאה הזו נטעה בלב ראשי מערכת הביטחון את המחשבה שאין מעליהם אף אחד, אולי רק אסתר חיות. הרי במשך שנה שלמה אמרו להם שאם יש ספק, אין ספק: בשאלה אם להקשיב לראש הממשלה או לנשיאת בית המשפט העליון, עליהם להקשיב לאחרונה.
התוצר של האמירה הזו הוא שלראש הממשלה אין סמכות. ואם לראש הממשלה אין סמכות - גם אין לו אחריות. בגלל זה גם היה כל כך חשוב שהוא יאמר שהוא אחראי. זה עמוק יותר מרק לקחת אחריות רשמית על אירוע שברור שראש הממשלה אחראי לו. זה לומר: למרות שאמרתם שאין לי מערכת ביטחון ולנשיאת העליון יש כזאת - אני אחראי. ואת האמירה שהם נטעו אז, הם מנסים עכשיו לתקן. את הסמכות שלקחו מנתניהו - כמי שלא יכול לנהל את מערכת הביטחון, את הכלכלה, את ההייטק - הם מנסים עכשיו להחזיר לו. למה? כי רבים ממי שאז תמכו בסרבנות, ששמעו את ראשי מערכת הביטחון לשעבר אומרים שצריך להקשיב לבית המשפט העליון - מבינים שהם טעו. במקום להכות על חטא ולומר "טעינו, שגינו, חטאנו", הם מגדילים את החטא ומסיטים את תשומת הלב מהמחדלים שקרו, מנרמלים במובן מסוים את הדרמה סביב המחדלים ומעבירים אותה לנתניהו - מתכון מוצלח ל־7 באוקטובר נוסף.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.02.24
