על גיוס בני הישיבות החרדים. כבר נזדמן לי לכתוב לפני שנים לא מעטות בפסק דין, ש"לא יתכן חולק כי ללימוד התורה מקום ייחודי, כחלק מזהות ותרבות - לצד היותו חלק מחובה דתית של הפרט ושל הכלל בישראל". אבל בנשימה אחת נדרשתי, כך כתבתי, "לכשל המוסרי העצום שבהקשר זה במדינה שטרם הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה ורחוקה היא מחיים של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בנושא שהיה צריך להיות נטוע במחויבות לתת כתף למולדת בשעה שאחרים עושים כן, מבלי לפגוע כהוא זה בכך שדלתי תורה יישארו פתוחות תמיד". דברים אלה יכלו להיכתב גם היום. האחריות בראש וראשונה על ההנהגה החרדית, שאין ספק במחויבותה ליהדות ולתורה, אך חובתה גם לעם כולו, להבין כי לא כתמול שלשום וכי ראוי לה שתתעשת, בתחום שבגלל מהותו הוא פוטנציאל לקרב גדול ולא נחוץ. בטוחני שצה"ל יעשה כל שניתן שלא לפגוע באורח החיים החרדי של המתגייסים, ואינני שוכח את תרומתם של גופי ההצלה החרדיים, במיוחד בזיהוי הגופות. עורו מנהיגי החרדים! כך מצווה לא רק החוק, אלא בעיקר המוסר האנושי הבסיסי, שחכמינו כינוהו "נושא בעול עם חברו", כל שכן עול הביטחון. הנופלים במערכה קוראים.
עורו מנהיגי החרדים! כך מצווה לא רק החוק, אלא בעיקר המוסר האנושי הבסיסי, שחכמינו כינוהו "נושא בעול עם חברו", כל שכן עול הביטחון. הנופלים במערכה קוראים
על הספק ועל הענווה. שתי מידות טובות הן לכל אדם, לא כל שכן למנהיגות הנושאת באחריות לכולנו, בדיני נפשות. הספק והענווה הם הפכם של היוהרה, של הביטחון העצמי, של אני ואפסי עוד. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בעל ספר המוסר מסילת ישרים כותב על מידת הענווה שהיא "הפך הגאווה ממש", ובתלמוד ירושלמי נאמר "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה". כדי שנהיה ראויים לקורבנם שאין לו שיעור של הנופלים הי"ד ושל הפצועים יבל"א, כדאי שמידות אלה יהיו בפני מקבלי ההחלטות, במיוחד בדרג המדיני, בבואם להכריע בשאלות כמו עתיד עזה או המצב בלבנון. בלבנון, למשל, יש היסטוריה מתועדת של ניסוי ותעיה - לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, הסכם לבנון מ-1983 שלא המריא (הייתי מעורב בו מאוד והדילמות זכורות לי) ושנות רצועת הביטחון והנסיגה בשנת 2000. לקחי העבר, וגם אלה של עזה - רלבנטיים.
על היחסיות. לאחרונה מצאתי מכתב שלי לד"ר דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ, מ־22 במאי 1981, בעת שהותי בהרווארד בחופשת השתלמות ממשרד החוץ. סיפרתי "מעין קוריוז בעל היבט במקצת אירוני. השגריר הבריטי בארה"ב, סר ניקולס הנדרסון, הופיע בטלוויזיה בקשר ל־IRA (המחתרת האירית). אילו מחקת את שמו של המדבר ואת שמו של הארגון בו מדובר, היה זה פחות או יותר כאילו שגריר ישראל במקום כלשהו בעולם מדבר על אש"ף". סדנא דארעא חד הוא, גם כחלוף למעלה מ־40 שנה, וכיום ניתן כמובן להוסיף את חמאס. חלק ממדינות אירופה במיוחד מאיצות בנו לעשות מה שלא היו עושות בעצמן.
על המכינות. ביקרתי לאחרונה במכינת נחשון השוכנת - אחד משלושת ענפיה - בקיבוץ גלאון שבדרום. שוחחתי עם החניכות והחניכים, וגם עם מדריכה ומדריך. חשתי נחת גדולה מאיכות הנוער, מכל קצווי הארץ, המקדיש שנה להכרה מעמיקה של העם, הארץ והתרבות היהודית. חלק מהם, יוקדם גיוסם לצה"ל נוכח צורכי המלחמה. נכדתנו נגה נמצאת במכינת צהלי. נכדתנו אחינעם תצטרף למכינה אחרת בקיץ הבא בסיעתא דשמיא. לא יכולתי שלא להיזכר בשירה של נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני", ובו שורות אלה: "בהיאחזות הנח"ל בסיני, אני לא האמנתי לעיניי. כשפתאום פגשתי בפינה, את ארץ ישראל הישנה, את ארץ ישראל האבודה, היפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". השיר נכתב ב־1969. חלפו 55 שנים. עתה כאז.
על בייגה שוחט. זכיתי לשבת בסמוך לבייגה שוחט ז"ל ליד שולחן הממשלה כמזכיר ממשלת יצחק רבין וכיועץ משפטי לממשלה בממשלת אהוד ברק, בהיותו שר האוצר. איש חמודות היה, חלוץ ושליח ציבור מעולה - מימי הצנחנים, נחל עוז, ערד, ראשות ועדת הכספים, ושר האוצר. הוא התאפיין בענייניות ומעשיות חיובית, בשכל ישר, ובמאור פנים ששיקף מזג נעים. נעם לי לשתף עימו פעולה בנושאים שונים, תמיד ברוח טובה. לא מכבר שוחחנו והתכתבנו לקראת צאת ספרו האוטוביוגרפי, שלשמחתי זכה לראותו. זכרו ברוך.
