תקרית שיירת הסיוע בעזה בשבוע שעבר מסתמנת כצומת מרכזי בהתפתחות מלחמת חרבות ברזל. התחקיר הצבאי הוא החלק השולי באירוע, חשוב יותר הוא הלקח האסטרטגי שנדרש להפיק ובמוקדו פער חריף בכל הנוגע לעיצוב ההווה ולתכנון העתיד ברצועה.
האירוע הקשה אמור לשמש תמרור אזהרה עבור ישראל לגבי המציאות המתהווה בצפון רצועת עזה בחודשים האחרונים. כוחות צה"ל אמנם השתלטו על האזור בראשית העימות, אך יצאו מרובו, דבר שהפך אותו למרחב כאוטי שנשלט על ידי כיסי שלטון מוסווים של חמאס לצד כנופיות מזוינות.
בשנים האחרונים נשמעו לא פעם קולות בדבר הצורך להפוך את עזה לדגם מקומי של סינגפור או הונג־קונג, תוך הישענות על התפיסה שעמדה במוקד קונספציית 7 באוקטובר, שלפיה תמריצים כלכליים מסוגלים לשנות מציאות ולכופף אידיאולוגיה. המראות הנוכחיים ברצועה מגלמים את ניגודו של החזון: היווצרות מציאות סומלית, שבמוקדה הרס המרחב הציבורי וסבל אזרחי.
המצב הזה אינו רק תוצאה של איחור בדיון הישראלי לגבי אסטרטגיית היום שאחרי, קל וחומר איתור גורמים שיהיו אחראים על הנעשה בצפון הרצועה. הוא משקף בפועל פער יסודי בשלב השלישי של המערכה המבוסס על פשיטות ו"מאמץ מנגד". התפיסה נועדה לכאורה להביא למיטוט הדרגתי של שלטון חמאס, אך לא ברור מתי ואם בכלל הדבר יתממש, כשברקע גוברת האנרכיה.
הלקח האסטרטגי הוא שאין יכולת לעסוק ביום שאחרי או בסדר חדש בעזה בלי לשלוט בפועל בשטח ולשהות בו לאורך זמן. ההישג המרשים של ההשתלטות על צפון הרצועה והפגיעה בתשתיות חמאס באזור מתפוגג בעקבות יציאת צה"ל מאותם אזורים ומתקשה להיתרגם לשינוי אסטרטגי.
הכאוס המתרחב ממחיש גם את הצורך לנטוש רעיונות בלתי ישימים, כגון: הסתייעות בגורמים מקומיים עלומים שיבססו סדר ציבורי ולא מעורבים בטרור, כפי שמצוין במסמך העקרונות שפירסם נתניהו לפני כשבועיים; טיפוח חמולות חמושות כחלופה לחמאס ולרשות, שסביר ויהפכו למיליציות שיציבו אתגר בפני ישראל, בין אם יפעלו מטעם חמאס או יתחרו עם הארגון; או פיתוח צפון עזה כ"מודל משגשג" בניגוד ל"דרום הפרוע".
מנקודת המבט של הפלסטינים - המשבר בצפון הרצועה הוא אחת מנקודות השפל הקשות בתולדותיהם
מנקודת המבט של הפלסטינים - המשבר בצפון הרצועה הוא אחת מנקודות השפל הקשות בתולדותיהם. האירוע משקף התפוררות חברתית של ציבור שמראשית המערכה נוקט גישה פסיבית ופטאליסטית, בלי להשמיע קול ביקורת נגד חמאס שסחף אותו לעצום באסונות שחווה אי פעם. זוהי חזרה על תקדים 1948, ובמוקדו היעדר חזון ריאלי, לצד דבקות בדגם של תוקפן שמובס ואז מתבצר במעמד קורבן ותובע סיוע חיצוני. כמו לפני 76 שנים, גם כיום, מובל אותו הציבור בידי הנהגה שלא נוכחת בשטח (בגלות או במנהרות), ולא מתנהל בינה לבין הציבור שיח שמעיד על חברה אזרחית פעילה.
התקרית בעזה מעוררת כבר עתה ביקורת בינ"ל חריפה נגד ישראל, לצד ניצני חוסר אמון לגבי יכולתה או רצונה לקדם שינוי אסטרטגי ממשי ברצועה, דבר שמצא ביטוי מביך בסיוע האזרחי שהצניחו האמריקאים בעזה שלשום.
אסור להתייחס לאירוע השיירה כ"תקלה" - צבאית או הסברתית - אלא כעדות להיעדר יעדים ברורים וריאליים, בדרגים המדיני והביטחוני גם יחד. סדר חדש לא יכון ללא גדיעת היכולות הצבאיות והממשליות של חמאס, והיעד הזה לא יושג ללא שליטה על כל רצועת עזה, ותוך המשך דבקות בפנטזיות לגבי כוחות חיצוניים או גורמים פנימיים לא מזוהים שיעשו עבור ישראל את העבודה הקשה. אלה הן תובנות שקובעי המדיניות נדרשים להפנים, לתרגם לאסטרטגיה ארוכת טווח ומפוכחת, ובעיקר להציג בפני הציבור והעולם.
דוקטור מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 04.03.24
