לסיום המחזור הראשון וחלוקת תעודות גמר לתוכנית "קודקוד", שמכינה ומשלבת חרדים צעירים ביחידה מודיעינית צה"לית, הזמין אותי בני, משה, שניהל את התוכנית תוך כדי לימודי רפואה. המחזה בטקס היה כמעט סוריאליסטי בעיניי לאותם הימים: בתקופה של שסע חברתי נוראי סביב הרפומה המשפטית, התכנסו על גג במרכז תל־אביב בחורים מבכירי המגזר החרדי יחד עם בכירים מהמגזר העסקי, ההייטקיסטי, ששמשו מנטורים לתוכנית. בני, שלא שיתף יותר מדי בפעילות הצבאית והחברתית הרבה שלו, חש בתמיהתי, ואמר: "אתה מבין, אבא, מה שקורה פה? מכאן יצמח השינוי המיוחל. אלפים כבר פנו להתגייס למחזור הבא. בשקט, בלי תקשורת, בלי פוליטיקה ובלי מעורבות יתר של פוליטיקאים, בלי כפיפות ידיים והשנאות המתלוות לכך, זה קורה, לאט אבל בטוח".
בני, שלא שיתף יותר מדי בפעילות הצבאית והחברתית שלו, אמר לי: "אתה מבין, אבא, מה שקורה פה? מכאן יצמח השינוי המיוחל. אלפים כבר פנו להתגייס, בשקט, בלי פוליטיקה"
בני גנץ, שכשר ביטחון אישר את תוכנית "קודקוד", הזכיר את בני ואת התוכנית שניהל במסגרת מתווה הגיוס שפירסם לאחרונה, ויש במתווה מספר בשורות הראויות לתשומת לב מעמיקה. צודק גנץ באומרו שנושא הגיוס לצה"ל הוא זכות, לא נטל, ושהוא אינו שייך לבית המשפט. אחד מגדולי פרשני המקרא, רבי יצחק עראמה (בן ספרד של המאה ה־15) כתב שכשמשהו לא טוב מקבל גושפנקא משפטית, הוא הופך למשהו רע. אי־ההשתתפות בזכות להגן על מדינת ישראל הוא דבר לא טוב, אבל כשהוא מקבל צורה של חוק הפותר עשרות אלפים מערבות הדדית, ועוד בזמן מלחמה – הוא רע.
טועה מי שחושב שצעירי המגזר החרדי אינם חשים זאת. הם ערים לכאב של משפחות הנופלים, לתחושות הפחד של נשות המילואימניקים ושל הורי הסדירניקים, לקשיי השיקום של אלפי הפצועים, למאות אלפי המפונים מבתיהם. הם מבינים שעם ישראל נלחם על חייו, והם רוצים למצוא את הדרך להיכנס מתחת לאלונקה. הם מבינים שהציבור מכיר בחשיבות לימוד התורה, ושהדרישה לערבות הדדית בהגנה על העם והמדינה איננה מכוונת להחליש את זה. למרות שלמרבה הצער, זה לא משתקף לרוב מההנהגה החרדית.
אם כן, טוב עשה גנץ שעיצב את המתווה לציבור החרדי הרחב מתוך קריאה להוגנות לאומית, ולא כחוק שנכתב מתוך אילוץ פוליטי. הפנייה היא אל הציבור החרדי הצעיר, בסגנון "צריכים אתכם". הוא שיח של "פיקוח נפש" המובן והמחייב יותר מאשר הדרישה ל"שוויון בנטל". הוא שיח שמשתלב עם ערכיו ודאגותיו של המגזר, והוא שיח שמצביע על מוכנותו של צה"ל להתאים את עצמו, כדי שלא תהווה איום על ערכי החיים החרדיים. יש בו קריאת אמת לכולם לעשות את הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם.
האמירה הברורה "צריכים אתכם", כשהיא נאמרת על ידי רמטכ"ל לשעבר, היא בעצם הכרזה על נטישת הגישה המוטעית שליוותה את צה"ל ב־30 השנים האחרונות, שתרמה לתפיסה שצה"ל אינו זקוק להגדלת שורותיו על ידי המגזר החרדי. בקביעת הצורך בצבא גדול, זאת הפעם הראשונה שמי שנשא בתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל בעצם מודה שרעיון הצבא "הקטן והחכם" נכשל. הרעיון חדר לצה"ל בתחילת שנות ה־90, בזמן שרבים מהגנרלים במערב נסחפו לטרנד של קץ עידן המלחמות. זו הייתה תקופת שכרון כוח הניצחון של המערב על ברית־המועצות במלחמה הקרה. הניתוח הפוליטי הפופולרי היה שהעולם נע באופן דטרמיניסטי אל עבר דמוקרטיה, ומכיוון שדמוקרטיות לא יוצאות למלחמות זו בזו – אין צורך יותר להשקיע בצבאות גדולים.
במיקרוקוסמוס הישראלי, תפיסה זו לבשה צורה של פחות ימי מילואים, פחות אימונים, ואמירה מפורשת לציבור החרדי ש"לא צריכים אתכם". החשיבות באמירתו של גנץ היא בכך שהיא אמירה מקצועית־צבאית ולא רק פוליטית, שסוף־סוף שמה קץ למשיחיות של סוף עידן המלחמות והפטור מלקיחת אחריות שנבע מכך. אכן, מתברר שלסוף עידן המלחמות לא הגענו, אבל כן הגענו לסוף עידן הפטור הגורף מהזכות לתרום לביטחון המדינה. אנחנו בעידן של "צריכים אתכם", אחינו החרדים. כדי שהזכות באמת לא תהפוך לנטל, צריכים אתכם.
ד"ר יחיאל לייטר הוא אסטרטג מדיני ועמית בכיר בפורום שילה. הוא יוזם, יחד עם תת־אלוף (במיל') דדי שמחי, מיזם של אחדות בעם. בנו, רב־סרן משה ידידיה, נפל עם עוד שלושה מחבריו כשפיקד על פלוגת החוד של חטיבת "חיצי האש" 551, בלחימה בעזה
פורסם לראשונה: 00:00, 04.03.24
