ביום חמישי התכנסה הוועדה למינוי שופטים לדון בהדחתו של שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב. בימים כתיקונם אירוע כזה היה זוכה לכותרות ראשיות בעיתונים ופותח מהדורות בטלוויזיה. אבל אלה אינם ימים כתיקונם - אלא ימים מוטרפים. עצם הדיון בהדחתו של השופט מוכיח עד כמה הם מוטרפים.
פרשת השופט היא דוגמה אחת מרבות לזדון, לרשעות, לטמטום ולתאוות הכוח שמאיימים להחשיך את החיים כאן. זה מה שקורה כשעיתונאים פועלים כפוליטיקאים ופוליטיקאים פועלים כשופטים, הכל תחת הילה מזויפת של דמוקרטיה וזכות הציבור לדעת. כבוב כמשל.
לא היה לי הכבוד להכיר עד היום את השופט כבוב - לא כנאשם, לא כעד, לא כתובע ולא כעיתונאי. התחום שהוא מומחה בו - עבירות כלכליות - רחוק מתחומי העבודה שלי. הדרישה להדיח את השופט נומקה בכך שהגיע במו רגליו לחנוכת משרדי עורכי הדין של בנו ובתו והצטלם על רקע תמונה שלו שבתו תלתה על קיר משרדה. לטענת המדיחים הוא עבר בכך על כללי האתיקה של השופטים, שאוסרים על שופט לקדם עסקים פרטיים, של ילדיו ושל אחרים.
במבט שטחי הטענה צודקת: הכלל קיים והשופט עבר עליו; הוא שגה וילדיו שגו. אבל מבט קצת יותר רציני חושף עד כמה הטענה מגוחכת: אם שם של שופט בבית המשפט העליון מקדם קריירה של עורך דין, היה צריך לאסור על הילדים של אהרון ברק ויצחק זמיר ואחרים לפתוח משרדי עורכי דין שנושאים את שמות המשפחה שלהם. שיחליפו שמות או שיחליפו מקצוע. זאת ואף זאת: מי שטורח להיכנס למשרד שנושא את השם כבוב לא זקוק לתמונה על הקיר כדי לדעת מי האב ואיפה הוא מכהן. קודם חיפשו את האיש; אחר כך מצאו את התמונה.
הכל מתחיל בארגון ימין בשם "לביא", עמותה רשומה שמטרותיה המוצהרות הן זכויות אזרח, מינהל תקין ועידוד ההתיישבות. במרחב הימני־דתי פורחים כמה ארגונים כאלה: כל אחד מהם מזין את הפוליטיקאים ואת עיתונאי הימין בסיפורים משלו, באויבים משלו, בקונספירציות משלו. ארגון "לביא" החליט להתלבש על השופט המוסלמי הראשון שמכהן בבית המשפט העליון.
מדוע דווקא הוא? האם משום שהוא ערבי? האם משום שהוא מוסלמי? האם משום שההדחה שלו יכולה לפנות מקום - כמה נוח - לעוד שופט בעליון מהנבחרת של רוטמן־לוין? אולי כל אחת מהאפשרויות נכונה; אולי אף לא אחת מהן. העניין הלוהט בחייו של השופט כבוב הוליד באחרונה עוד פרסום מרעיש: הוא נצפה בבית קפה שבו היה גם ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי. אני לא חושב שמישהו העלה על דעתו לבדוק עם מי ישב שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בבית הכנסת בשבת, כמה ולמה.
הקמפיין נגד כבוב לוקח השראה מהימין ומהשמאל. מהימין הוא לוקח את השאיפה להדיר ערבים, להעלים אותם מהשטח; מהשמאל הוא לוקח את הטהרנות, את העיסוק האובססיבי בחטאים האמיתיים והמדומים של אחרים
הקמפיין נגד כבוב לוקח השראה מהימין ומהשמאל. מהימין הוא לוקח את השאיפה להדיר ערבים, להעלים אותם מהשטח; מהשמאל הוא לוקח את הטהרנות, את העיסוק האובססיבי בחטאים האמיתיים והמדומים של אחרים. השילוב אומר רדיפה.
יצחק קרויזר מהמפלגה של בן גביר ואורית סטרוק מהמפלגה של סמוטריץ' יושבים בוועדה למינוי שופטים. יו"ר הוועדה יריב לוין הוא בעל בריתם. הוועדה אמורה להקים לתחייה את ההפיכה המשפטית: מה שלא הצליח ברחוב ובכנסת יצליח באמצעות מינוי שופטים מטעם בכל הרמות, מהעליון עד לשלום. לוין עצר ביום חמישי את ההצבעה בוועדה משום שראה שיש רוב לקידום שופטת, שלטעמו ולטעמם של הכהניסטים לא הענישה די נאשמים ערבים. לא רמתם המקצועית של השופטים מעניינת אותם, אלא מוצאם, דתם ודעותיהם הפוליטיות.
כך זה היה בפולין ובהונגריה, כך זה היה בשורה של מדינות פשיסטיות. הלחימה בעזה ובצפון לא מעניינת את קנאי הימין בממשלה: יש להם מלחמה משלהם, המלחמה על שינוי פרצופה של המדינה. כל יום והבשורה שלו, פעם חינוך, פעם משטרה, פעם גיוס חרדים, פעם תחבורה, פעם עליונות יהודית, פעם גזענות.
לישראלים שרואים בתהליך הזה סכנה קיומית אין פריבילגיה לעצום עיניים. בהשאלה מהאמירה המפורסמת של בן־גוריון, צריך להילחם בחמאס כאילו אין ממשלה כהניסטית, ולהילחם בממשלה הכהניסטית כאילו אין חמאס.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.03.24
