כשרומי גונן הייתה בת 12, אחד הילדים בבית הספר הדביק לה מסטיק לרעמת התלתלים. אחותה הגדולה, ירדן, הייתה אז בת 19. "היא חזרה בוכה הביתה, ניסינו במשך כמה שעות להוריד לה את זה מהראש, להמציא כל מיני שיטות, לשים לה קרח. באיזשהו שלב אמרתי לה 'שמעי, אין לזה סיכוי', והיא התחרפנה וגזרה לעצמה את השיער. אני איבדתי את זה, הלכתי לבית ספר, שאלתי מי עשה את זה, תפסתי אותו ואמרתי לו 'פעם אחרונה שאתה נוגע באחותי. אם אתה מסתכל עליה אפילו - שחף ואני נבוא עליך'".
4 צפייה בגלריה
מימין ירדן ודריה גונן, ימית אשכנזי, שני ומאי ירושלמי. "היא אחותי, התפקיד שלי הוא לשמור עליה"
(צילום: דנה קופל)
שחף הוא אח נוסף במשפחת גונן. מקומו בסדר הוא בין ירדן לרומי, ואחר כך באים דריה בת ה-18 ואדם הצעיר. "תמיד הרגשתי שהיחס שלנו הוא בין אמא לאחות גדולה לחברה טובה. שכשהיא מבולבלת היא תמיד תתקשר אליי או לאמא, ובכל פסטיבל וכל מסיבה, גם בדרום אמריקה כשהיא הייתה עם גאיה (גאיה חליפה ז"ל, חברתה הטובה ביותר של רומי שנרצחה במסיבה ברעים), היא הייתה מתקשרת אליי, שיחות טלפון רנדומליות כאלה.
"גם בשבת כשהיא התקשרה היה לי רגע של 'טוב, זה בטח לא חשוב, אין לי כוח לשטויות שלה', אבל אז קלטתי ששבת ו-6:30 בבוקר והבנתי שזה משהו חריג. אני רגילה לגונן עליה, ובאותם רגעים הרגשתי כל כך רחוקה".
ימית אשכנזי, אחותה של דורון שטיינברכר, הייתה באותם רגעים סגורה בממ"ד ביתה בכפר עזה, לא רחוק מדורון שגרה בשכונת הדור הצעיר. "כל הבוקר דורון שאלה על הילדים, קודם כל לוודא שהם בסדר. אני הרגשתי שאני נקרעת בין הרצון לרוץ ולהביא אותה לבין הרצון לשמור על הילדים שלי".
אל תחושת התסכול הזאת מתחברת גם שני ירושלמי, אחותה הגדולה של עדן ירושלמי שנחטפה מהמסיבה: "היא אחותי הקטנה. זה התפקיד שלי, לשמור עליה. אני מגוננת עליה מאז שאנחנו ילדות. באותה השבת היינו איתה כמה שעות על הקו, וחוסר האונים היה לי כל כך קשה. וגם עכשיו אני כל הזמן חושבת עליה".
"מותר לנו גם לצחוק"
ויש גם הומור. כזה שרק הן יכולות להבין. "זה כבר בין המשפחות, ההומור השחור שלנו, לדוגמה עכשיו כשהצטלמנו לכתבה", מסבירה ימית, "יכולתי להגיד 'גם החמאס שמו את הבלונדינית באמצע לצילום', וכולן יצחקו ויבינו, ומותר לי". הן גם היחידות שיכולות להבין איך זה להיות "אחות של".
"אין גאווה בלהיות אחות של דורון החטופה", הוסיפה. "זה מצב שאין לך זהות, את מעכשיו רק אחות של. שמתי בצד את זה שהייתי בעצמי 21 שעות נעולה עם הילדים הקטנים שלי. עד שהיא תחזור, אני כנראה לא באמת אצא מהממ"ד. אבל אני גאה להיות אחות של דורון. הכוח להמשיך מגיע לי מהתקווה שהיא אולי רואה את זה, שלפחות תדע שאנחנו בחיים, שאנחנו נלחמים עליה".
"אני מזדהה כל כך", אומרת ירדן, "אני פשוט גאה להיות אחותה, היא שווה את המלחמה הזאת. לא משנה כמה אני עייפה, זה לא רלוונטי לסיטואציה. אבל נמאס לי להיות מזוהה כאחות של החטופה. לא בחרתי שיכירו אותי".
מאי היא אחותה הקטנה של עדן, התמודדות לא פשוטה שפתאום התפקידים מתהפכים. "בראיון הראשון אמרתי לעצמי 'וואו, עדן הולכת להצטער על זה'. למה אני צריכה לספר לאנשים שהיא עושה פילאטיס כדי שיראו אותה כבן אדם ולא פוסטר? במשלחת הראשונה של המשפחות לאירופה הגעתי לפריז, וזאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי מסיבת עיתונאים, ועוד באנגלית. הייתי בכזה לחץ, אבל לקחתי כדור ועליתי לבמה, כי אני נלחמת ואלחם עליה בכל דרך אפשרית".
גם דריה גונן תופסת את משבצת האחות הקטנה. "עד עכשיו לא היה לי צורך להגן עליה, היא הייתה עושה את זה עבורי", היא מספרת. "כשאני יצאתי למסיבות היא לא הייתה נרדמת בלילה מדאגה. עכשיו זה הפוך, היא הלכה למסיבה ולא הייתה בטוחה. אז כן, אני במלחמה. אם המשפחות לא היו עושות את מה שהן עושות, אולי גם לא הייתה העסקה הקודמת. אין לי ספק שרומי חיה, וזה נותן את הכוח להמשיך להילחם".
"זאת מלחמת תודעה", מסבירות האחיות ירושלמי, "להשאיר את החטופים בשיח. לעולם לא באמת אכפת. גם בארץ יש אנשים שלא מרגישים את זה ברמה שלנו. אנשים יוצאים למסיבות, ממשיכים עם החיים שלהם. אל תשכחו שאם הייתם במקום שלנו הייתם מבקשים להמשיך להילחם. אנחנו טסות למשלחות ורואות אנשים מחויכים עם מזוודות, וזה קשה".
יש תחושה שהתרגלו למצב, צריך להגיד את התכלס
ואכן, יש תחושה כאילו התרגלנו, כאילו העובדה שיש 19 נשים בשבי ועוד 115 חטופים נוספים אינה מספקת, ובכל פעם צריך לזעזע מחדש - לצעוק יותר חזק, לשכנע כמה החיים שלהן ושלהם חשובים, כמה הסכנה בשבי היא ממשית בכל יום. אצל הנשים לא איחר להגיע השיח על האפשרות של פגיעות מיניות, ואולי אפילו היריון.
ימית הייתה הראשונה להגיד את המילה שעד אז נמנעו ממנה - אונס. במהלך מסיבת עיתונאים של משפחות הנשים החטופות, לפני יותר ממאה ימים, עמדה ימית ללא נאום כתוב מראש וזעקה מעל הפודיום: "אני לא יודעת מה עובר על אחותי, ואיזה ידיים מזוהמות נוגעות בה. זה 54 ימים שאולי אחותי נאנסת? אולי אחותי נרצחה?".
"זה קשה, אבל צריך להראות לאנשים את התכלס, את מה שיכול לקרות", מסבירה מאי. ימית מסכימה איתה, אבל מסייגת, "צריך להגיד את התכלס, אבל הניסוח הוא קריטי. כל הדיבור על הפלות והיריון, קשה לי עם זה. זה פחד שהוא מאוד קיים, אני מאוד רוצה לקוות שלא נוגעים בה, אבל אנחנו מבינות שזה משהו שיכול לקרות".
"אבל מה זה משנה?", שואלת ירדן גונן, "מנסים להבין ממני מה אני יודעת, מה שמעתי או מה סיפרו לי, כי זה מה שמפעיל לחץ. לא צריך שיהיה לנו מידע שמישהו נגע באחת מהן כדי להבין כמה חמור המצב. מספיק שמייה שם מספרת שהמחבל הסתכל עליה בלי הפסקה וגרם לה להרגיש שהוא אונס אותה עם העיניים, צריך יותר מזה? אנשים צריכים להפעיל את הראש שלהם. כשאישה מוחזקת בחדר עם חמאסניק כל דבר יכול לקרות, ואותו דבר לגבר. מישהו מהם מרגיש ביטחון? הם חיים גם ככה בפחד מתמיד".
המציאות שבה החטופים נמצאים כעת לא נתפסת, ולדעת ימית, גם המילה "חטופה" לא מספיקה. "פרצו לדורון מהחלון הביתה, שלפו אותה מהממ"ד בפיג'מה. אחרי כל כך הרבה ימים צריך מילה יותר גדולה. מה זה חטוף? הרי ילדים חוטפים צעצועים. אולי גנבו לי את אחותי? אין מילה שיכולה לתאר את חוסר האונים, את חוסר הוודאות". "פשוט חוסר", מסכמת ירדן.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.24
