לפני שש שנים הכניסה מיטל לוי-פלד, חברת קיבוץ שער הגולן, את בתה לבית התינוקות. היא שאלה את הרבש"ץ של הקיבוץ: "אם חלילה קורה אירוע ביטחוני, מי דואג לתינוקות שלנו?". הוא סיפר לה שהוא מחפש סגן, ואם יש לה מה לתרום, היא מוזמנת להיכנס לתפקיד. היא הסכימה במקום, בלי להסס.
3 צפייה בגלריה
"חשבתי שצריך אישה שתתרום מיכולותיה לביטחון הקיבוץ, ומיד נשאבתי לתפקיד". מיטל לוי-פלד
(צילום: אפי שריר)
"חשבתי שצריך אישה שתתרום מיכולותיה לביטחון הקיבוץ, ומיד נשאבתי לתפקיד", היא סיפרה. "לא עברתי שום קורס ושום הכנה, פשוט הצטרפתי, ומאז אני עוברת אימונים ומטווחים כמה פעמים בשנה. כיתת הכוננות שלנו מונה 20 לוחמים, אני הבחורה היחידה, ומעולם לא נתקלתי בתגובה מזלזלת כלפי העיסוק שלי. האתגרים הגדולים שלנו נובעים מכך שאנו יישוב צמוד גבול, המרחק של הבתים הקיצוניים שלנו מגבול ירדן הוא 800 מטר. מהחנייה של הרכב שלי אני רואה את הכפר הירדני הקרוב".
על השאלה האם יש מיטל של לפני 7 באוקטובר ומיטל של אחרי 7 באוקטובר, היא : "וואו, ברור. העלינו את רמת המוכנות, גם באימונים וגם בציוד. הקונספציה שהייתה מתה, והיום הקונספציה היא שהכול אפשרי וצריך להתכונן לכל סוגי התרחישים, ובעיקר להיות מוכנים לרע מכל. אני אמא לשתי בנות צעירות, ובחודשיים הראשונים למלחמה הן כמעט ולא ראו אותי. הסתובבתי ואני עדיין מסתובבת חמושה 24/7. אבל למזלי אני חיה בקיבוץ, ובמקרה של הקפצה אבא של הבנות שלי שומר עליהן, כי גם בן זוגי דרור בכיתת הכוננות. דרור יודע שלמרות הזוגיות שלנו, אני לא נותנת לו הנחות כלוחם בכיתת הכוננות, הוא מחויב לעמוד בכל הדרישות כמו כולם".
לוי-פלד סיכמה: "אני לא זוכרת אף התפרצות לבית או גניבת רכב בשער הגולן, ואני מרגישה שבזכות כיתת הכוננות הנהדרת שלנו אנחנו המקום הכי בטוח בעולם. ומאז המלחמה אנחנו גם מאובטחים עם המון חיילים, שמחזקים את תחושת הביטחון של האזרחים".
פזית סגל מונתה על ידי קיבוץ קדרים לתפקיד הרב"שית (רכזת ביטחון שוטף) בשנת 1985. "הייתי הרב"שית הראשונה בגליל העליון ומהראשונות בארץ", היא סיפרה. "זה היה אתגר גדול. לא הבנתי את גודל התפקיד, הייתי חיילת משוחררת וצעירה ללא ניסיון, ונכנסתי לתפקיד כי הוא מאוד סיקרן אותי".
היא שימשה כרב"שית עד 1992, אז יצאה ללמוד ועזבה את התפקיד. ב-2009 היא חזרה אליו, וממלאת אותו עד היום. "האתגרים הגדולים שלנו הם הגנה על החברים מפני פריצות לבתים וגניבות רכוש, ואנחנו מתמודדים גם עם גניבות חקלאיות ממפעל שאנחנו שומרים עליו. במקביל, אני עובדת כמטפלת ברפואה סינית, כי אני מקבלת רק 1,200 שקל בחודש על הפעילות שלי כרב"שית", סיפרה סגל.
מאז תחילת המלחמה, סיפרה סגל, היא מוקפצת לפחות פעמיים ביום כי "מישהו ראה משהו חריג או שמע יריות, או שהשער לא נפתח". לדבריה, "אני מזנקת עם הנשק שלי ונותנת מענה מיידי לכל אירוע, ובמידת הצורך מקפיצה את כיתת הכוננות של הקיבוץ שמונה 14 לוחמים. פזית של היום זו לא פזית של 6 באוקטובר. אני הרבה יותר משימתית, ונמצאת בכוננות 24/7.
"הייתי שמחה אם היה לי יותר ציוד, כמו מחסן נשק מסודר, רכב ביטחון, גרור של כיבוי אש ומצלמות מסביב לקיבוץ. את הרובה קיבלתי רק עכשיו, עד למלחמה לא הייתי עם רובה. כיתת הכוננות שלנו מתאמנת לקראת תרחישים שונים ומורכבים, וצוות החירום היישובי מתרגל מעת לעת מצבים שונים. נכנסתי לתפקיד לפני כמעט 40 שנה ומעולם לא עבדתי בכזו דריכות, ואני יכולה להגיד לתושבי קדרים היקרים: יש לכם על מי לסמוך".
3 צפייה בגלריה
"בזכות אומץ חברי כיתת הכוננות, צוות החירום וחברים נוספים, בלמנו את חדירת המחבלים". שגית לוי-גלפרב
(צילום: הרצל יוסף)
שגית לוי-גלפרב, אמא לארבעה, היא ראש צוות החירום בקיבוץ ארז, הסמוך לנתיב העשרה ונמצא במרחק של כק"מ בלבד מרצועת עזה. "ב-7 באוקטובר ניסו עשרות מחבלים לחדור לקיבוץ. כבר כששמעתי את הצבע אדום בנתיב העשרה זינקתי מהמיטה לחמ"ל, ושלחתי הודעה בהולה לקהילה לסגור חלונות ולנעול את הבתים", היא שחזרה.
"פעלתי בהתאם לאינטואיציות שלי וללא כל הודעה מגבוה. כיתת הכוננות הוקפצה ויצאה לעמדות הגנה על הקיבוץ, ובמשך שעות ניהלה קרב ארוך במהלכו נהרג חבר כיתת הכוננות אמיר נעים ז"ל. ארבעה נפצעו. החמ"ל בראשותי תפקד כנקודת הקשר בין החברים, ובזכות אומץ ליבם של חברי כיתת הכוננות, צוות החירום וחברים נוספים, הצלחנו לבלום את חדירת המחבלים".
רוב חברי קיבוץ ארז פונו אחרי 7 באוקטובר למצפה רמון. לוי-גלפרב נשארה בקיבוץ גם ביום שאחרי, ועזבה אותו רק אחרי שווידאה שהקהילה שלה מחוץ לקיבוץ. "מאז אני חיה עם משפחתי באכסניית אנ"א במצפה רמון, וממשיכה למלא את התפקיד באותה מסירות שמילאתי עד היום".
לתפקיד יו"ר הצח"י היא נבחרה לפני כשנתיים וחצי, והיא עושה אותו בהתנדבות ובמשרה מלאה. "נכנסתי לנעליה של חברה אחרת, אמא של אמיר נעים ז"ל. ראיתי בתפקיד שליחות, היה לי ברור שצריך לעשות את זה. ההתעסקות בחירום זורמת לי בדם, ותמיד רציתי להיות בלב העשייה הביטחונית. זה צוות של כעשרה אנשים, שעובדים בהתנדבות, יום ולילה. עברתי אינספור סבבים ומבצעים קטנים וגדולים, אבל שום דבר לא הכין אותי לאסון הנורא שקרה".
למרות הכול, היא לא מתחרטת שלקחה על עצמה את האתגר: "במידה מסוימת אני מודה לאלוהים שהייתי שם ברגעים הנוראיים האלה עבור משפחתי וקהילתי. עשיתי ואני עדיין עושה את המקסימום. מאז הוצאתי רישיון נשק ואני מסתובבת עם אקדח. יותר ויותר נשים מצטרפות לכיתות כוננות ולתפקידי אבטחה, וזאת תופעה מבורכת. נשים ממלאות את התפקידים האלה ללא כל אגו".
בתנועה הקיבוצית אמרו כי "בעשרות הקיבוצים שפונו מהנגב המערבי ומגבול הצפון, נותרו לוחמי כיתות הכוננות לאבטח את הקיבוץ. לפני 7 באוקטובר נעשה תהליך של דילול אמצעי הלחימה וביישובים רבים ההנחיה הייתה לשמור על הנשקים בנשקייה ולא בבתים של חברי כיתות הכוננות. בשבת השחורה חברי כיתות הכוננות היו הראשונים לזנק לקרב ולהגן על הקהילות, ויותר מ-30 לוחמים נפלו על הגנת קיבוציהם. גופותיהם של חלק מהנופלים מוחזקות עדיין בעזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.03.24
