בין חמאס לבין ישראל – רוב האמריקנים תומכים בישראל. אבל אוי לנו אם אפשר לקרוא לזה הישג. חמישית מהאמריקנים תומכים בחמאס, ארגון טרור שלא שונה במהותו מאל־קאעידה ומדאעש. זו סיבה למסיבה? זו סיבה לדאגה. ואם לא נתפכח, זו עלולה להיות רק ההתחלה.
קצת מוזר שזה ההישג שבו מתפאר בנימין נתניהו. דווקא הוא היה אמור להיחשב לגדול המבינים בפוליטיקה האמריקנית וביהדות ארה"ב. הוא חי שם שנים. הוא היה אמריקני לכל דבר ועניין. הוא יודע שהברית הלא כתובה בין ארה"ב לישראל קיימת לא רק על בסיס אינטרסים, אלא גם על בסיס ערכים. הוא יודע שמעבר לכל מחלוקת, ויש מחלוקות, ארה"ב הוכיחה מיד לאחר 7 באוקטובר שהיא לא סתם משענת, אלא חבל הצלה. כן, מצבנו היה עגום. ארגון טרור שכבר שנים בונה תשתיות רצחניות הִצריך ועדיין מצריך מאמץ צבאי הרבה יותר גדול ממה שחשבנו. ישראל נזקקה לרכבת אווירית של חימושים בהיקפים גדולים יותר מאלה של מלחמת יום כיפור. ארה"ב של ג'ו ביידן התייצבה, ובצדק, לצד ישראל שנאבקת בטרור.
אבל משהו משתנה. אנחנו יודעים שהיה מחדל אדיר ומפחיד שהוביל ל־7 באוקטובר. מחדל אסטרטגי ומחדל צבאי. הבעיה היא שהמחדל האסטרטגי נמשך. לא למדנו כלום מהעימותים הקודמים למרות שהכתובת הייתה על הקיר. גם גל ההפגנות האנטי־ישראליות והאנטישמיות שהקיף את מדינות העולם החופשי בכלל ואת ארה"ב בפרט היה אמור להיות צפוי. אבל עיניים לנו ולא ראינו. אוזניים ולא שמענו. וגם כשהדברים החלו לקרות – העיוורון נמשך. אנחנו בחמישה חודשים של מחדל אסטרטגי. לנתניהו היה אמור להיות ברור שהמערכה היא לא רק צבאית, אלא גם מדינית. היה אמור להיות ברור לו שחמאס ישלם מחיר גבוה בעימות הצבאי, אבל ככל שהתבוסה שלו תהיה גדולה יותר, וככל שתמונות ההרס וההרג שיציפו את כלי התקשורת יהיו בוטות יותר – כך ההישג המדיני שלו יהיה גדול יותר. מי היה מאמין שחמישית מהאמריקנים יתמכו בחמאס. והנה זה קורה.
1 צפייה בגלריה
רומסת גם את הקלף החזק ביותר שיש לישראל להצדקת המשך הלחימה. קמלה האריס
(צילום: EPA /MARTIN DIVISEK)
אלה השוליים, רצינו לשכנע את עצמנו, במסגרת הקונספציה שממשיכה להכשיל אותנו. לא נכון. אלה לא רק המפגינים. אלה לא רק ברני סנדרס ודומיו. עכשיו זו גם קמלה האריס, סגנית הנשיא, עם ההצהרה המפחידה שלה. היא אומרת בקול ברור מה שרבים בממשל חושבים. היא רוצה הפסקת אש של שישה שבועות. אבל היא לא אומרת שמדובר בהפסקת אש עבור שחרור החטופים. היא אומרת שזה אולי, רק אולי, יאפשר את שחרור החטופים. הנה, האריס רומסת גם את הקלף החזק ביותר שיש לישראל להצדקת המשך הלחימה.
כך שכדאי לומר את הדברים בדרך הבוטה ביותר: נתניהו מתעקש לאבד את ארה"ב. הוא עושה כל דבר אפשרי כדי להיכנס לעימות. הוא אומר לא ולא ולא לכל יוזמה אמריקנית. ואז, מה שאומרים בהפגנות במערכה הראשונה, ומה שסנדרס אמר במערכה השנייה, אומרת האריס במערכה השלישית. אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורי אלף לילה ולילה שזה כדי לרצות את הקול המוסלמי. אבל די. מספיק עם ההונאה העצמית הזאת. מה שרואים מארה"ב לא רואים מישראל. יש לנו אלף ואחת הצדקות להביס את חמאס, גם במחיר כבד של הרס וחורבן. הרי זה מה שעשתה ארה"ב במוסול ובא־ראקה כדי להביס את דאעש. אבל אנחנו, באיוולתנו, ובעיקר בעיוורון האסטרטגי של נתניהו – עשינו כל מאמץ להזניח את האסטרטגיה שהייתה מעניקה לנו הרבה יותר תמיכה. לא היינו צריכים לחכות למפגינים, לסנדרס ועכשיו להאריס כדי להציע בעצמנו הפסקת אש תמורת שחרור החטופים ופירוז הרצועה. היינו יכולים לעצור את האש לא לשישה שבועות, כפי שהאריס דורשת, אלא ל־48 שעות בלבד, כדי לאפשר לחמאס לשגר תשובה, סרבנית מן הסתם. והיינו יכולים לחזור על ההצעות הללו שוב ושוב. כדי למלא את המצברים. כדי לחזק את מצבנו המדיני. אבל בחרנו ב"אסטרטגיית הפטיש", שגם אם היא מוצדקת צבאית, היא איוולת מדינית כאשר היא האסטרטגיה היחידה.
האריס מציבה לפנינו תמרור אזהרה ענק. אפשר לזלזל. ואפשר להניח שכפי שנתניהו הוביל מדיניות של עיוורון אסטרטגי עד היום – הוא ימשיך באותו מסלול. אלא שאנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו את איבוד התמיכה האמריקנית. זו תהיה התאבדות. ואנחנו לא זקוקים להאריס כדי להכריז על הפסקת אש חד־צדדית, בתנאים שלנו, כדי למנוע דרישה כזאת מצד הממשל. עדיין לא מאוחר. ואם נתניהו עיוור, היינו רוצים לקוות שבני גנץ וגדי איזנקוט מציגים יוזמה ישראלית שאין בה שמץ של ויתור על האופציה הצבאית, אבל יש בה חיזוק רציני בהיבט המדיני. אלא שהם נאלמו דום. עד היום הם לא הציגו אלטרנטיבה. הם לא סטו מהקונספציה. נתניהו גורם לדאגה. גנץ ואיזנקוט לא גורמים לרגיעה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.03.24
