חמש שנים אחרי שהחלה בתהליך התאמה מגדרית והפכה בגיל 60 משלמה לשילה ויינברג, נרשם עוד אירוע משמעותי, שלא לומר היסטורי: בשבוע שעבר, בתום ספירת הקולות בקריית טבעון, הוכתרה ויינברג גם בתואר האישה הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל שנבחרה לכהן במועצה מקומית. לאור ההישג המרשים, יש לה חלום. "זה לא יקרה מחר בבוקר", היא מסייגת, "זה ייקח זמן, אבל יום יבוא ואף אחד לא יתרגש כשנשים כמוני ייבחרו לתפקידים ציבוריים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עד אז ויינברג, שמאחוריה 35 שנות הוראה ("עשיתי קריירה לא רעה כשלמה") ומתנדבת מאז פרוץ המלחמה כמורה מחליפה בתיכון "אור טבעון" במקום קולגה שגויס למילואים, מנסה להסתגל להמולה סביבה. "תמיד יהיו אנשים שלא אבוא להם טוב בעין, אבל בעיני עצמי אני נורא מיינסטרימית. כבר שנים אני חיה באותו יישוב, באותו בית, עובדת באותו מקצוע, וחוץ מאודם על השפתיים לא מחצינה את הנשיות שלי. אין לי חצאיות מיני ונעלי עקב מפני שזו לא אני. אולי אם הייתי עוברת את תהליך ההתאמה המגדרית בגיל צעיר הייתי מפנטזת להיראות כמו ברבי, אבל מה לעשות שהעזתי לצאת מהארון רק בעשור השביעי לחיי, אחרי מות אשתי?".
שילה ויינברג היא אבא לשניים ‑ שחר, בת 35 ("יום אחד הנכדה שלי תצטרך להבין שאני גם האבא של אמא שלה וגם הסבתא שבאה לאסוף אותה מהגן") ועמית, 33, סטנדאפיסט שבנה עליה את המופע "אבא שלי בת". בשנים האחרונות היא מתגוררת עם בת זוגה רותי בקריית טבעון, בבית שבו גדלה שרה נתניהו ("יום אחד, אחרי שהבית עבר שיפוץ ארוך, המלכה דפקה בדלת ללא תיאום מראש. ערכתי לה סיור בין החדרים שכבר לא נשאר בהם זכר מילדותה") ומדי שישי עולה לקברה של רחל, "אשתי האהובה ואם ילדיי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפעילות הפוליטית שלה צמחה מתוך המחאה נגד ההפיכה המשטרית והיא נבחרה למועצה במסגרת רשימת "יותר לטבעון" (שהיא איחוד בין מרצ, יש עתיד, טבעון שלנו וחוזה חדש), אבל לטענתה "הקטע הטרנסג'נדרי בכלל לא היה אישיו בטבעון, מקום מאוד ליברלי וטרנס־פרנדלי, מעולם לא נתקלתי כאן בגילויי שנאה. אני לא חושבת שמישהו הלך לקלפי עם המחשבה 'אצביע בשביל שילה בגלל שהיא טרנסית'. סביר להניח שזה היה המצב אילו רצתי רק עם הטיקט של מפלגת להט"ב, אבל רצתי בתוך גוש הטרו־נורמטיבי והתושבים אמרו, 'נצביע למרצ, בין היתר בשביל שילה, שנמצאת במקום הרביעי'. עובדה שהרשימה שלנו הצליחה להכניס חמישה מתוך 13 הנציגים למועצה. אני מקווה להיות חלק מהקואליציה, להגיע להסכמות ולהתחיל לפרוע את השטר, להוכיח שאני בחירה ראויה".
במישור הארצי, לעומת זאת, היו גם מי שהתלהבו פחות. בשישי שעבר בירך אותה יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, בטוויטר על בחירתה וכתב: "שילה, אנחנו הכי גאים בך בעולם!" והיא עדיין תוהה מה גרם לה לקרוא את התגובות. כולן. "פחד אלוהים. כתבו שאני חולת נפש אקזוטית, שאני סוטה, איחלו לי מוות בדרכים שונות. ברור שזאת לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במילון השנאה הזה, אבל עד עכשיו זה היה בקטנה ופתאום זה נחת עלי ביג טיים. מעכשיו אני אחת מהחבר'ה".
איך הגבת?
"עניתי לכולם בדף הפייסבוק שלי. כתבתי, 'מה זה ביחד ננצח? שברגע שנצא מעזה והצפון יירגע, נחזור לריב?' איך אנשים שקראו קצת היסטוריה לא מבינים שאנחנו על סף חורבן בית שלישי? אנחנו לא מדינה במשבר, אנחנו מדינה בהתפוררות".
מדינה שבה מכהן כסגן שר גם אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם, שיצא נגד הקהילה הגאה.
"הגיע הזמן שגם נעם תתחיל לדבר בשפה של נועם ותקבל את כולם".
בטווח הקרוב לפחות, זה לא נראה תרחיש ריאלי.
"אז נצא למאבק. לקהילה הגאה היום יש כוח. זו הסיבה שנעם נושפים בעורפנו. הם מפחדים מאיתנו בגלל שאנחנו חזקות וחזקים, ואנחנו לא נוותר לאף אחד. נגמרו הימים שביקשנו 'סליחה שככה נולדנו, סליחה שאנחנו קיימים'. אנחנו כאן בשביל להישאר. שמחתי מאוד שנציג של הציונות הדתית המורחבת נכנס למועצה. שיחיו את החיים שלהם, ואני את שלי. אין לי שום דבר נגד אנשים ואמונותיהם, אבל ברגע שירצו להצר את צעדיי אני אעמוד על רגליי האחוריות. עם זאת, חשוב לי לומר לציבור הרחב: אנחנו עכשיו בקו החזית, אבל זו רק יריית הפתיחה. בשלב הבא, מפלגות כמו נעם ועוצמה יהודית ייצאו נגד כל השמאלנים וכל הערבים. הן מאיימות על החיים הליברליים של כל אזרחי המדינה".
שפת הגוף המעודנת של ויינברג הופכת לחדה וזועמת כשהיא חובשת את כובעה השני, יושבת ראש עמותת טרנסיות ישראל. "אנחנו לא נשים וגברים חלשים, אבל אנחנו הקהילה המוחלשת ביותר, במכוון. זה לא הגיוני שמספר עובדות המין בקרב הקהילה הטרנסית כל כך גדול, אנחנו דורשים זכויות זהות לכולם, לא יותר וגם לא פחות, בואו נחיה בכבוד הדדי".
יהיה מצעד גאווה בטבעון?
"לא, מפני שבטבעון אנחנו רק מאה איש, אבל כבר ארבע שנים מציינים אצלנו, ב־17 במאי, את יום הסולידריות נגד להט"בופוביה. בישראל, אחת לשלוש שעות יש גילוי שנאה כלפי הקהילה, בעיקר כלפי טרנסיות. בטבעון אנחנו לא נטע זר, אלא חלק מהקהילה הכללית".
ח"כ פינדרוס אמר שהקהילה הלהט"בית מסוכנת יותר מחיזבאללה וחמאס.
"איך הוא לא מתבייש?! אני רוצה שהוא ייכנס לארון ויראה איך זה לחיות שם. ותראי כמה טובה אני", היא מחייכת, "אני לא מאחלת לו שיחיה בארון לנצח. רק שבוע, יום, אפילו שעה. שירגיש כמה אוויר ייוותר בו. אני האויבת הגדולה ביותר של מדינת ישראל? בקהילת הלהט"ב יש אנשים ששירתו בצבא ומשלמים מסים וב־7 באוקטובר יצאו למלחמה, ולצערי הרב פינדרוס מייצג ציבור שחלקו לא משרת בצבא, לא משלם מסים, רואה בלימוד תורה ערך עליון ולא רואה את מדינת ישראל כערך שיש לכבד אותו".
"אני חייתי חיים שלמים/ חיים ארוכים/ חיים מלאים תסכולים/ בארון עשוי פרספקס/ הארון הפך לדהוי/ שרוט/ צפוף/ ואיש לא ראה אותי". כך כתבה ויינברג ב"אתחול", ספר שיריה, שראה אור לפני שנתיים ("שופרא").
למה חיכית חיים שלמים עד שאזרת אומץ לפתוח את הדלת?
בתגובה היא מסיטה לאחור את רעמת שיערה הכסופה ("אני לא צובעת ולא עושה בוטוקס, טוב לי איך שאני") וגולשת למונולוג. "נולדתי זכר", היא פותחת. "כיוון שנולדתי עם איברים זכריים הוחלט שאני בן, אבל מעולם לא הייתי בן. תמיד הייתי בת. הייתי מסתכלת על נשים בקנאה וחושבת: 'איזה חיים היו לי אילו נולדתי כמוה?' מילאתי בחיי תפקידים גבריים, אבל אף פעם לא הייתי גבר. לכן מה שעברתי לא נקרא 'שינוי מין', אלא 'תהליך התאמה מגדרית'. התאמתי את עצמי לג'נדר שלי.
"קראו לי שלמה, אין לי מושג למה הוריי הענישו אותי בשם העתיק הזה. אף פעם לא אהבתי את המצלול שלו. ומה מתחרז עם שלמה? הומו! ככה קראו לי, למרות שתמיד אהבתי בנות ולא נמשכתי לבנים. הבנות מהכיתה שלי הרגישו שאני לא כמו כל הבנים, למרות שלא הייתי מאוד נשית, וחשדו שאני הומו.
"בגיל שבע הבנתי שמשהו עובד לא נכון בגוף שלי, הרגשתי שיש לי איבר מיותר, אבל לא ידעתי מה הן זהות מינית וזהות מגדרית. אני מעפולה. הוריי עלו לשם מרומניה. לאבא הייתה צלמנייה. אמא נפטרה כשהייתי בת שש, ונשארתי עם אבא, אחי וסבתא מצד אמא שעברה לגור איתנו. הייתי בנם השני. הבכור, גדי, נפטר בגיל 58. הוא חזר בתשובה, היה גבאי של בית הכנסת הגדול בעפולה, ויום אחד צנח ומת.
"אני זוכרת שקינאתי בבנות הדודות שלי שגידלו שיער ארוך. בכיתי כשאבא הכריח אותי להסתפר קצוץ כמו במארינס, התחלנו לריב על אורך השיער, אבל זו הייתה עפולה של שנות ה־60 של המאה ה־20. לא היה לי עם מי לדבר. בכיתה ד' התחפשתי להיידי בת ההרים, עם פאה בלונדינית של השכנה. כשהגעתי לצלמנייה של אבא הוא ביקש שאחכה עד שיסיים לצלם את הילדים שמשלמים לו על התמונות, ובינתיים ברחוב חלף על פניי איש מבוגר שאמר 'איזו ילדה יפה את'.
"בגיל 12 כבר ידעתי בביטחון מוחלט שאני אוהבת להיראות כמו בת. המחשבה על להפוך לבת לא עברה לי בראש עד שבאחד מימי שישי ישבתי בסלון, דיפדפתי ב־'7 ימים' ונתקלתי בכתבה של שני עמודים עם תמונה גדולה באמצע. הכותרת הייתה 'ארבע קוקסינליות'. רצתי עם העיתון לשירותים, שאבא לא יראה מה יש לי ביד. מאחורי הדלת קראתי את הכתבה, על ארבע בנות שעובדות בזנות ומעשנות סמים. הן גם לא נראו טוב. בזכות הכתבה ההיא קרו לי שני דברים; סוף־סוף הבנתי מי אני, שלמה של אז היה בטוח שהוא היחיד בעולם שרוצה להיות בת, וגם הבנתי שלא אהיה קוקסינלית כמותן. החלטתי להיכנס לארון ולא סיפרתי לאף אחד.
"בתיכון השתעממתי נורא, בכיתה י' זרקו אותי מבית הספר, ובצדק, אין לי טענות, לא הבנתי למה לא עשו את זה קודם. עשיתי בגרות אקסטרנית, הייתי תולעת ספרים וניסיתי להיות הכי בן שיכולתי. שלמה של אז היה חניך מצטיין בתנועת הנוער העובד. הוא לבש את החולצה הכחולה ולא קשר את השרוך האדום, כדי שכולם יראו את שתיים וחצי השערות שהיו לו על החזה.
"התגייסתי כזכר, אבל מעולם לא חשתי בן, אפילו לא בצבא, כשטיפסתי על ג'בלאות. יצאתי לגרעין, קיבוץ יפתח, הייתי רכז קן ברמת הטייסים, שכונה ליד רמת חן, והכרתי מישהו, חניך שלי, שהיה האדם הראשון בעולם ששמע ממני את המשפט 'אני בת שכלואה בגוף של זכר'. הוא הציע לי לבוא איתו לאוסטרליה ולפתוח שם דף חדש, אבל אני, הציונית, אמרתי 'מה פתאום, יש לי כאן אבא ואח'.
"עברתי לחיפה, נרשמתי לאוניברסיטה – פילוסופיה, ספרות השוואתית והיסטוריה – ושם הכרתי את מי שתהיה אשתי. רחל. היא עבדה כמוכרת בחנות סטימצקי באוניברסיטה ואני אהבתי לקנות ספרים. התחלנו לדבר, היא הזמינה אותי למסיבה, נהיינו זוג, עברנו לגור ביחד, וכל זה כשהיא לא יודעת עליי כלום. עד עצם היום הזה מכרסמים בי רגשות אשמה על כך שלא הייתי אמיתית עם רחל. למה? פחדתי שאם היא תדע, היא לא תרצה להתחתן איתי, ואהבתי אותה מאוד. גם הכתבה על הקוקסינליות עוד הידהדה לי בראש. לא אהבתי לקיים יחסי מין כזכר, אבל העדפתי להיות מתוסכלת וללכת בתלם. עשיתי את המסלול הישראלי הכי רגיל - צבא, אוניברסיטה, חתונה. הסתפקתי בחלומות שבהם הכל יכול לקרות. חלומות לא עולים כסף.
"בבית שלנו, במגדל העמק, נולדו לנו בת ובן, ויחד איתם יצאנו לשליחות מטעם משרד החינוך בבריסל, בלגיה. זוג מורים. שם, שבע שנים אחרי החתונה, סיפרתי לרחל. זה היה בחופש שבועות, טיילנו בגרמניה ובדרך חזרה, במכונית, הרגשתי שהכל צף בתוכי ברמה של להקיא. אמרתי לעצמי, 'או שאני מספרת או שאני קופצת מהגג'. אחרי שהילדים הלכו לישון התיישבנו במטבח וסיפרתי לרחל שאני כמו דנה אינטרנשיונל. היא הייתה בהלם. כאדם מעשי היא שאלה מה זה אומר, ועניתי 'אני לא רוצה לעזוב אותך ואת המשפחה'. אחרי כמה ימים היא אמרה לי 'התחתנתי עם גבר ואני רוצה לחיות עם גבר, אין לי בעיה שתעשה את זה בחדרי חדרים'. לא השלמתי עם זה, מדי פעם הגחתי מהארון, אבל כיבדתי את ההחלטה ובפועל הפכתי לסוהרת של עצמי. רחל הכניסה את שנינו לארון. המשכנו לקיים יחסי מין והמשכנו לחיות יחד עוד 28 שנים. בטוטאל, היינו 35 שנים בזוגיות.
"לילדים סיפרתי כשהם היו בתיכון. גם השיחה איתם נבעה מהתפרצות ספונטנית, לא דבר חכם במיוחד, אבל פשוט לא יכולתי יותר. אמרתי להם שאני אישה שכלואה בגוף של זכר. הם לקחו את זה קשה. מי רוצה שאבא שלו יהיה כזה? המשכתי לחיות בדיספוריה מגדרית, אי־התאמה מוחלטת בין האופן שבו סומנתי מלידה לבין הזהות המגדרית שלי, באומללות ובמצוקה. המפלט היחיד שלי היה בכתיבת שירה. עמוק בפנים רציתי לגמור את חיי.
"זו לא הייתה הפעם הראשונה. כל החיים שלי התנהלו בצל משאלת מוות. כבר בגיל 12 כתבתי מכתב פרידה מהחיים מ'ילד שנולד בטעות' ועם השנים זה התעצם. כששלמה כיהן כמזכיר ארגון המורים בחיפה, הוא אפילו מצא את המרפסת הנכונה לקפוץ ממנה. הבעיה הייתה שמתחת לבניין הייתה סוכנות מכוניות וחששתי לצנוח מהקומה התשיעית על גג של מכונית חדשה, ולאלץ את יורשיי לשלם על הנזק.
"לפני תשע שנים רחל אובחנה כחולת סרטן המעי הגס עם גרורות בכבד. הייתי בטוחה שהיא תצא מזה. בין הטיפולים היא המשיכה לעבוד כמנהלת בית הספר חוגים. חודשיים לפני שנפטרה הפכנו את אחד החדרים להוספיס בית, שבו היא עצמה את עיניה, כשאני לידה".
דמעות מציפות את עיניה של ויינברג. "השבר היה ענקי. אם לא היו לי ילדים הייתי מתאבדת. רחל הייתה לי עוגן, היא נתנה לי משמעות לחיים. אחרי מותה הכל נראה לי חסר טעם. בתיכון ליאו בק, שבו עבדתי כמחנכת וכרכזת שכבה, היו כמה מורות שסיפרתי להן עליי, כשהייתי חייבת ונטילציה. אחת מהן הייתה רותי, בת זוגי הנוכחית. היינו ידידות טובות וכשרחל נפטרה, הפכנו לחברות נפש".
כאלמן טרי גמלה בה ההחלטה לעבור התאמה מגדרית. "ערב אחד ישבתי בבית שלי לבד, מול המחשב, ומילאתי בוורד טבלה של חסרונות ויתרונות של התהליך. רשימת החסרונות הייתה מכאן ועד קהיר: המשפחה לא תדבר איתי, הילדים יתביישו בי, מקום העבודה אולי יתעמר בי ועוד, ועוד. ברשימת היתרונות הופיע רק משפט אחד: 'אני אהיה שלמה עם עצמי', וזה מה ששיכנע אותי לצאת לדרך".
רותי, בת זוגה הנוכחית, ליוותה אותה לדיונים בוועדה להתאמה מגדרית. עשרה חודשים לאחר מכן בקשתה אושרה. "לפני כן שיתפתי בהחלטה את הילדים שלי, הקולגות והחברים. למזלי, עבדתי בליאו בק, בית ספר מאוד ליברלי. נכנסתי לחדרה של דפנה יעקובוביץ', מנהלת החטיבה העליונה, וסיפרתי לה הכל. לא חששתי שהיא תפטר אותי. אולי זה יישמע קצת שחצני, אבל לא היה בבית הספר מי שלא ידע מי זה המורה שלמה שמארגן את כל הטקסים. לא הייתי אחת שנצמדת לקירות, הלכתי באמצע המסדרון כאילו קניתי אותו. בשנה שבה התאלמנתי קיבלתי את פרס המורה המצטיין מטעם התיכון. עדיין, המנהלת יכולה הייתה לומר לי שזה בית ספר פרטי ומה יגידו ההורים. אבל כשסיימתי לדבר היא רק אמרה, 'אוקיי, אז לְמָה אנחנו מחכות?' זה היה חיבוק אדיר".
סיפרת גם לתלמידים?
"ביום האחרון ללימודים זימנתי למפגש את כיתת י' שחינכתי וסיפרתי שאני הולכת לעשות תהליך התאמה מגדרית. בתום הנאום, שנמשך עשר דקות, התלמידים שאלו איך יקראו לי ואיך הם אמורים לפנות אליי. פרקטי. באותו ערב נפגשתי גם עם ההורים שלהם. עד אז השמועה עברה מפה לאוזן וכל חיפה כבר ידעה. גם התגובה שלהם הייתה 'מה שמעניין אותנו זה שתמשיך/תמשיכי לדאוג לילדים שלנו".
למחרת, בתיאום עם המנהלת, דיברה בכנס של 140 מורי החטיבה העליונה. "פתחתי ב'נכון שתמיד תהיתם אם שלמה אוהב או לא אוהב בנות? אז החדשות הטובות הן ששלמה מאווווווד אוהב בנות'. רבים מהמורים באו לחבק אותי, אבל דווקא באותו הערב, אחת המורות הסתכלה לי בעיניים ואמרה 'זה לא מתאים שלתלמידים שלנו תהיה מורה טרנסג'נדרית'. חייכתי אליה בנימוס ועניתי, 'איזה מזל שדפנה המנהלת חושבת אחרת'".
בחופש הגדול, כשטסה מטעם ליאו בק לארצות־הברית, התחילה בטיפולי הורמונים ולייזר. "ותוך שלושה חודשים ראו שינויים. זו הייתה תקופה חייזרית, כשלא יודעים אם את זכר או נקבה". גם הילדים נאלצו להסתגל. "היה להם מאוד לא פשוט לראות את אבא שלהם, האלמן, עם בת זוג חדשה ואחר כך עם שינויים חיצוניים".
אחרי שכתבה את השיר: "אינני רוצה עוד מילים/ אני רוצה את הסכין הכי חדה בשוק הבשר/ שתחתוך אותי כמו שחותכים את חלקי הבקר", בחרה בד"ר אלון לירן, "המנתח היחיד בארץ שעושה ניתוח תחתון".
כמה זה כאב?
"מ־1 עד 10? כאב לי 7. הניתוח התחתון מפלח את הגוף, אבל בעיניי הוא היה הכרחי. גם אם היו אומרים לי שבמשך חצי שנה לא אוכל לזוז מהמיטה, הייתי עושה אותו. כשפקחתי את העיניים, רותי והילדים ישבו מולי".
עברת עוד ניתוחים אחר כך?
"לא, זה הניתוח היחיד שעשיתי. לא נגעתי בחזה. מה שגדל גדל".
בסגר הראשון של הקורונה עברה רותי (גרושה פלוס שניים, פלוס נכדה בגיל נכדתה של ויינברג) לבית אהובתה, שבו עדיין מרחפת דמותה של רחל, שנפטרה לפני שש שנים. "רק כשאני מדברת על רחל עולות לי דמעות", היא מתנצלת שוב, "היא הייתה הרבה יותר מפוכחת ממני לקראת הסוף, היא ידעה שלא תחיה הרבה ודיברנו על זה, אבל אני עדיין מרגישה שהשיחה איתה לא הסתיימה. הייתי רוצה מאוד שרחל תהיה איתי עכשיו".
היית מבקשת ממנה סליחה?
"אולי היינו מבקשות זו מזו. אני אימללתי אותה והיא אימללה אותי. הרבה פעמים, כשאני יושבת מול המצבה, אני אומרת לה שהגיע לה יותר ממני. לא הייתי הורה טוב, הייתי אבא עצבני וחסר מנוחה, ככל שחלפו השנים המצוקה שלי גברה ולפעמים לא הייתי בעל טוב שמתייחס אליה יפה. הגיעו לה חיים הרבה יותר טובים מאלה שידעה איתי. היום אני אדם אחר, אני כל כך נינוחה, אפילו בכביש אני כבר לא צופרת. כאילו מישהו הכניס לי רגיעון לתוך הגוף. חבל לי שרחל הכירה רק את הצדדים הפחות־טובים שלי. מול הקבר שלה אני מרגישה סוג של החמצה, למרות שלרחל ולי יש שני ילדים נהדרים. הרווחתי משפחה, אבל פיספסתי את עצמי".
חושבת לפעמים איך היו נראים החיים שלך אם היית עוברת את ההתאמה המגדרית קודם?
"שאלת מיליון הדולר. ודאי שכל ימיי רציתי לחיות כפי שאני חיה היום. אישה שגופה הוא חליפת העור שלה. אבל אני רואה את כל מה שזכיתי בו בחיי. אישה שאהבתי, אף שהיו לא מעט תסכולי דיספוריה מגדרית, שני ילדים מקסימים שאני אוהבת מאוד ונכדה שמוציאה את הטוב שבי".
מי שידע למצות את המצב הוא בנה עמית, שחקן וסטנדאפיסט שעושה קריירה מאביו, שהפך לאמו. "בהתחלה הייתי רק קטע של עשר דקות במופע שלו, ואז הזמינו ממנו מופע של 50 דקות, וכשזה הפך למופע של שעה וחצי עמית שאל אותי אם אני מסכימה. לא צהלתי כשהוא בישר לי שכל הערב מוקדש לי, אבל הבנתי שעבורו זה סוג של תרפיה וזו הדרך שלו להוציא את מה שעובר עליו".
צפית? צחקת?
"צפיתי? לפני שבועיים, כשהמופע שלו חגג שנה, הייתי אורחת הכבוד. עמית מספר על שלמה ועל עצמו, כמי שגדל בטבעון כילד רגיל, שרצה להיות מיוחד, אז אלוהים בירך אותו. אבא שלו הפך לאישה. יש קטעים של הגזמה פראית ויש קטעים נכונים לגמרי. הוא מדגים איך הייתי נרדמת על הספה ונוחרת, הוא צוחק על זה שלא הייתי הנדימן. כשעמית הזמין אותי לבמה הוא אמר, 'שילה ויינברג היא גם שמאלנית וגם משוררת וגם זו שהורידה את גיל הפנסיה מפני שפרשה לגמלאות כאישה. האם אני רואה בקהל גברים ממורמרים?' ברור שצחקתי, גם ביומיום יש המון צחוקים".
איך הם קוראים לך, אבא או אמא?
"הילדים שלי קוראים לי אבא ומדברים אליי כנקבה, וזה בסדר מבחינתי. אבא זה תפקיד".
במצפה רמון נבחר עכשיו אליה וינטר, שמזוהה עם הגרעין התורני בעיר ועם מפלגת נעם, שיצאה בקמפיין שלפיו "משפחה זה אבא ואמא".
"משפחה זה גם אבא ואמא. שינוי של מילה אחת. בנושא הזה חייבים חינוך והסברה. גם היום עדיין יש כאלה שמסתכלים עליי בעין עקומה. 'היית גבר, היית נשואה לאישה, ועשית את ההתאמה כדי לחיות עם אישה, אז מה את?' מה לעשות שיש כאלה שעוד לא הבינו שנטייה מינית וזהות מינית הם שני דברים שונים? אני אוהבת להיות עם נשים, רוצה להקים משפחה עם אישה ואם הייתי צעירה יותר הייתי גם מביאה ילדים עם אישה. זו המשפחה שלי. בסופו של יום, כולנו בני אדם".
הפוליטיקה הארצית עדיין לא קורצת לה, גם במגרש המקומי היא לא מסמנת יעדים שאפתניים. "ראש עירייה זה פול טיים ג'וב ואני חושבת שיש מתאימים ממני. בכלל, פוליטיקה נועדה לטווח ארוך ואני מבוגרת מדי. חוץ מזה אני רוצה ליהנות מהפנסיה. אני רוצה להיות עם רותי, להזדקן עם רותי, לחוות איתה עוד כברת חיים. קוראים לזה אהבה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
