בחמשת החודשים האחרונים סורקת עו"ד איילת רזין בית-אור, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, את כל ערוצי הטלגרם של חמאס. צופה בשעות על גבי שעות של הזוועות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת, במטרה למצוא עדויות לפשעי המין שבוצעו על ידי מחבלי הנוחבה בשבת השחורה. "זו הצצה לאיך נראים שערי הגיהינום כשהם נפתחים", היא אומרת.
רזין בית-אור היא אחת מחברות "פרויקט דינה", צוות של נשות מקצוע בכירות מתחומי המשפט והמגדר, שהתגבש על מנת לסייע בהרכבת התמונה של הפגיעות המיניות ופשעי המגדר שהתרחשו ב-7 באוקטובר על ידי מחבלי חמאס. חברותיה לצוות הן השופטת בדימוס נאווה בן-אור, פרופ' רות הלפרין-קדרי, התובעת הצבאית הראשית לשעבר עו"ד אל"ם (מיל') שרון זגגי-פנחס והעובדת הסוציאלית טל הוכמן. כולן פועלות עכשיו לילות כימים כדי לאסוף את העדויות שיסייעו בהבאתם לדין של המחבלים, ויביאו להכרה בינלאומית בפשעים המחרידים של חמאס.
"זו סריקה של החומרים הכי קשים שדמיינתי שאראה", אומרת בית-אור, "עם הזמן פיתחתי שיטה של ראייה סורקת בניסיון לא לראות מה שאני לא צריכה. אבל אנחנו מבינות שזה הערך המוסף הייחודי שלנו, וזה מה שאנחנו יודעות לעשות. אני לא יכולה להילחם בעזה, ואני לא נמצאת בממשלה. כל המקצועיות והניסיון שצברתי במהלך החיים הביא אותי לרגע הזה שאני יכולה להיות תומכת לחימה בגזרות האלה. זה צו 8 שלי".
אנחנו נפגשות בשעת צהריים במחנה הצבאי שורה. שמש של סוף החורף יוקדת על השבילים שכמעט ריקים מאדם. חמישה חודשים חלפו מאז שהמקום הזה ראה מחזות ששמורים רק למקומות מאוד ספציפיים בגיהינום. 1,200 גופות הגיעו לפה מהטבח בעוטף עזה. משאיות על גבי משאיות של חיים שלמים שנלקחו באכזריות אין קץ. מסדרונות שלמים של גופות שהושחתו עד כדי שלא היה ניתן לזהות אותן, גם לא להיפרד.
החדרים הריקים אליהם הגיעו הגופות מרוססים כרגע בכמות עצומה של מטהר אוויר, מאלצים אותנו לקחת נשימות קצרות ומדודות. ניסיון להסוות את שאריות הריח של מה שהיה כאן. ריח של מוות. אבל המבט בעיניו של כל מי שהיה כאן באותם ימים מספר הכל. שום דבר לא יכול היה להכין אותם לזוועות שהגיעו לכאן ב-7 באוקטובר. "אלו קירות שספגו הרבה צער, כאב ואסון בקנה מידה שקשה בכלל למצוא מילים כדי לכנות אותו", מתארת השופטת בדימוס בן-אור, לשעבר המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים.
את הביקור בשורה מלווה רס"ן ד"ר ואפי חאמד, סגן מפקד היחידה לזיהוי חללים באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. "הריחות, הריחות זה משהו שנצרב כנראה לעולם", הוא אומר לנו, "עד היום כל פעם שאני נכנס לפה יש לי פלאשבק של ריחות. זה חזק מאיתנו".
הוא הגיע לכאן בבוקר השבת השחורה, כשהיה ידוע על חללים בודדים בלבד. "עמדתי בכניסה ופתחתי שקים. ראיתי גופות שרופות, פציעות איברים, חיילים צעירים שנורו עם בגדים אזרחיים - מראות מזעזעים. גם למי שנמצא בתחום שנים רבות קשה מאוד להכיל את הדבר הזה. האירוע עצמו, הכמות, המראות. תופת".
"היה ברור שתהיה פשיעה מגדרית"
הצוות התגבש ספונטנית סמוך מאוד ל-7 באוקטובר. "היה לנו ברור שתהיה פשיעה מגדרית בסוג כזה של ברבריות", מסבירה בן-אור, "חשבנו שאנחנו צריכות להציף, לברר ולמנוע את השתקתה. יש פה שאלות של משפט פלילי - אלפי מחבלים, מאות רבות של נפגעי עבירה שלא ידברו כי הם אינם, ועוד היקף לא קטן של נפגעים שלא ידברו בינתיים כי הם לא מסוגלים".
למה הכוונה בהשתקה?
"לפעמים עולם המשפט עומד פעור פה אל מול זוועה בממדים כאלו. צריך להבין שאלימות מגדרית במצב של מלחמה יש לה פנים אחרות וצריך להתייחס אליה כמעשה טרור שנועד להשתמש בנפגעת ככלי נשק. בהתאם, צריך למצוא דרכים יצירתיות כדי למנוע את ההשתקה ולהביא את הפושעים לדין".
את עו"ד רזין בית-אור, מומחית בתחום של פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, זכויות נפגעי עבירה, קידום נשים ושוויון מגדרי, תפסה השבת ההיא בטיול משפחתי בספרד. "כבר משם התחלתי לברר מול הרשויות ומול אנשי קשר בשטח אם יש אינדיקציות לפגיעות מיניות. בכל ליבי קיוויתי שאתבדה, אבל ככל שעבר הזמן גילינו שהמציאות עולה על כל דמיון. מציאות אכזרית.
"להבנתנו האירוע הזה חסר תקדים בהרבה היבטים, גם מבחינת האינטנסיביות שלו בטווח זמנים כל כך קצר, וגם מבחינת היקף הקורבנות. אלימות מגדרית זו אלימות שמכוונת כלפי מגדר של אדם, בין אם זו אישה או גבר. אונס, מעשים מגונים, נגיעה באיברים אינטימיים ללא הסכמה, הפשטה, ביזוי על רקע מיני, השחתה וכריתה של איברים אינטימיים, הובלת גופות עירומות ברחבי עזה תוך כדי שבועטים בהן ויורקים עליהן – כל אלו וריאציות של אלימות מגדרית שהתרחשו באותה שבת".
ואתן הבנתן את זה מיד?
"בשבועות הראשונים הציבור והמערכות היו בהלם ובאלם, אבל אנחנו הבנו מהר מאוד שהיו פגיעות מיניות, והתחושה הייתה שצריך לנער את המערכות - תחקרו גם בהקשר הזה, תאספו ראיות גם בהקשר הזה. לקח זמן רב עד שחלקן של המערכות הבינו שזה חלק מהסיפור. לאט לאט התקדמנו בעבודה מול הרשויות, וכיום יש לנו שיתוף פעולה הדוק עם רבות מהן".
איך אתן אוספות את החומרים?
"אנחנו ממש רודפות אחרי כל קצה חוט שמגיע אלינו. המון פעמים הגענו ל'דד אנד', והמון פעמים גם הגענו לעוד חומרים רלוונטיים. במצבים כאלה אנחנו מיד יוצרות קשר עם המשטרה, ומסבירות לעדים את החשיבות למסור עדות. היו סיטואציות שאותם אנשים לא הבינו שמה שהם ראו או שמעו יש לו ערך ראייתי".
למשל?
"אנחנו בקשר עם יחידות שהחומרים שלהן לא פתוחים לציבור. הן מאפשרות לנו לעבור על החומרים מתוך הבנה שיש לנו את המומחיות לעשות את זה, ושיש לנו ראייה סלקטיבית שרואה דברים שאחרים לא רואים. למשל כשגורמים צבאיים צופים באיזשהו סרט שמתעד פלישה של מחבלי נוחבה, או סרט מעזה שקשור לחטיפה, הם מסתכלים על הסרט ומחפשים חטופים, מחבלים, מטרות. כשאנחנו מסתכלות על הסרט הזה אנחנו מחפשות ורואות דברים אחרים. למשל מכנסיים עם כתמי דם במפשעה או בישבן, מחפשות תמונות של נשים או גופות ללא בגדים, בעירום או עירום חלקי. אלו סיטואציות שגם יכולות להוות אינדיקציה למה שקרה. מדובר במאסות של חומרים שצריכים לעבור עליהם גם בפריזמה הזאת".
רזין נותנת כדוגמה את הסרטון המפורסם שבו מגיע חייל לזירה של פסטיבל נובה לאחר הטבח ומחפש אם נותר מישהו בחיים. "בסרט הזה זיהיתי לפחות שתי גופות עם כתמים של דם באזור המפשעה, שזה לצערי סימן היכר שאנחנו מזהות בכל שלוש הזירות המרכזיות של האירועים - בנובה, בבסיסים ובקיבוצים. זה גם מביא אותנו להבנה כמה סיסטמתי ומתוכנן מראש זה היה, ממש רואים את זה בשלוש הזירות".
בימים הראשונים, תחת מאסה בלתי נתפסת של גופות, עיקר העשייה היה סביב זיהוי הגופות והבאתן לקבורה. הצוותים במוקדים השונים, שבחלומות הגרועים ביותר שלהם לא חשבו שימצאו עצמם מתמודדים עם כאלו מראות, ובכזו כמות, בנו את מערכי העבודה תוך כדי תנועה, עובדה שגררה אובדן של ראיות. "הרבה מהראיות בעצם כבר נעלמו ונקברו", אומרת רזין בית-אור. "גם פרטי ביגוד, גם הגופות עצמן. יש הרבה ראיות שכבר לא נוכל להגיע אליהן. ובעצם אני חושבת שאחד התפקידים המרכזיים שלנו, זה להבין איזה חלקי פאזל יש, ולעשות חשיבה מה אפשר להפיק מהם".
איך אתן מסדרות את כמות הראיות הבלתי נתפסת?
"אנחנו ממפות את התכנים לפי עוצמת הראיות. יש עדויות של נפגעות, עדויות ישירות, למשל קצינה שמספרת שבכל פעם שהיא נשארה לבד עם אחד מארבעת המחבלים שנשארו בבסיס הוא דרש ממנה להתפשט והיא התנגדה לו. בנוסף יש חטופות ששוחררו והעידו שנגעו להן בפלג הגוף העליון ללא הסכמתן. מעבר לזה יש ראיות שמבוססות על מגיבים ראשונים ומטפלים – אנשי רפואה ובריאות הנפש שהגיעו אליהם אנשים שיש אינדיקציה חזקה לפגיעה בהם".
חברת הצוות טל הוכמן, מנהלת קשרי ממשל בשדולת הנשים, עובדת במקביל על מיפוי לפי מיקום וזמן מדויקים. "אני לוקחת חלק בקבוצת מחקר שמובילה ד"ר שרי אהרוני, ראש התוכנית ללימודי מגדר בבן-גוריון, שם אנחנו בעצם יוצרות ארכיון של האירועים. אנחנו אוספות ורושמות את כל מה שידוע לנו לפי הזירות. המטרה היא שבהמשך נצליח לעשות גם ניתוח כרונולוגי, כלומר לפי הזמן של התרחשות הפגיעות".
"מנסות למלא את הוואקום"
"רבים ממעשי האונס בוצעו בצורה קבוצתית, תוך שיתוף פעולה בין המחבלים המתעללים. לעיתים קרובות, בוצע האונס מול קהל – בני זוג, משפחה או חברים – באופן שנועד להגביר את הכאב וחוסר האונים של כל הנוכחים ולזרוע אימה נוספת". כך נכתב בדוח רשמי ראשון של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית על מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שהתפרסם לפני כשבועיים. "המעשים כוונו לנשים, נערות וגברים כאחד. במרבית המקרים, הקורבנות הוצאו להורג לאחר ואף במהלך האונס".
בדוח מוצגות בין היתר עדויות של ניצולים מהטבח שמסרו עדות ראייה על אירועי אונס קבוצתי, שבהם נשים הועברו בין מחבלים שהכו, פצעו ולבסוף רצחו אותן. "ניצול שהסתובב בשטח לאחר הטבח תיאר אפוקליפסה של גופות, בנות בלי בגדים, חלק עליון, חלק תחתון", נכתב.
גם בקיבוצים וביישובים בדרום נאספו עדויותיהם של מחלצים וגורמי טיפול בגופות, לפיהן בבתים רבים נמצאו סימנים לביצוע מעשי אונס בסמוך לרצח, וכי חלק גדול מהמקרים קרה מול או ליד בני משפחה. הפגיעות נעשו גם בבסיסי צה"ל.
אולם למרות הזמן שחלף מאז השבת השחורה והיקף העדויות והראיות שמצביע על כך שמתקפת חמאס כללה מעשי אונס אלימים שהתרחשו באופן שיטתי, בכל סוגי הזירות שבהן התרחש טבח 7 באוקטובר, וכן בשבי, עד כה לא מונה גורם מתכלל לנושא מטעם המדינה. "באיזשהו מקום אנחנו מנסות למלא את הוואקום הזה", מסבירה פרופ' הלפרין-קדרי, מייסדת מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן, לשעבר סגנית נשיאת ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים (CEDAW), מומחית במשפט בינלאומי וזכויות אדם. "אני לא אומרת שאנחנו גורם מתכלל, אבל אני חושבת שאנחנו כן יכולות לתת חיבורים מעמיקים ומקיפים מאשר הזוויות הנקודתיות של כל אחד מהגורמים הממשלתיים".
מול אלו אתגרים אתן מתמודדות?
"עד היום לא ברור לנו אם יש גוף שמרכז את כל הנושא של הראיות הדיגיטליות, והאם נעשה עיבוד מסודר. לקח כמה שבועות טובים להגיע לכך שכל אחד מהגורמים שיש להם גישה לחומרים כאלה, למידע כזה, ידע שצריכה להיות קטגוריה נפרדת שעומדת בפני עצמה של פגיעות מיניות או פשעי מגדר. אנחנו מנסות לייצר בעיקר קואורדינציה בין הגופים השונים כדי לבסס את התמונה, ולהיות מסוגלות לספר אותה ולדבר אותה בצורה הכי נכונה ומדויקת.
"קושי נוסף שכל הזמן מתקיים הוא לדעת לסנן את המידע הנכון – בין המיסאינפורמציה והדיסאינפורמציה", היא מוסיפה. "שתיהן תופעות מאוד מוכרות בהקשר כזה של אירוע של פגיעה המונית שכרוכה בה אלימות מינית. המיסאינפורמציה היא תגובה טבעית של כל מי שחווה טראומה, שהזיכרון דוהה או נמחק. הדיסאינפורמציה בא כבר מהכיוון ההפוך. גורמים שיש להם אינטרס לזרוע דיסאינפורמציה, בין היתר לטובת קמפיין ההכחשה המטורף שלא ידענו כדוגמתו".
ככל שעובר הזמן ומצטברות העדויות, היעדר ביקורת נוקבת מארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, לצד קמפיין ההכחשה שממשיך להכות הדים גם היום, הופך צורם יותר ויותר. "קמפיין ההכחשה של חמאס היה מוכן עוד לפני 7 באוקטובר אז כמובן שגם הנושא הזה של הפגיעות המיניות הפך להיות חלק מהקמפיין. זה הדיסאינפורמציה שצריך להיאבק בה".
רזין בית-אור מוסיפה: "מהסיבה הזו בדיוק אנחנו מאוד נזהרות לדבר רק על דברים שראינו בעיניים שלנו או שמענו באוזניים שלנו, ושיש לנו ודאות גבוהה ביותר לגביהם. הנזק שכל מיני שמועות וסיפורי פייק עושים הוא עצום ובלתי הפיך. ולצערי גם גורמי מקצוע בחברה האזרחית וגם גורמים בממשלה נופלים בזה פעם אחר פעם ופוגעים במהימנות של כולנו. למשל הסיפור של התינוק ששמו אותו בתנור, או הסיפור של האישה ההרה ששיספו את בטנה. אין לסיפורים האלו תימוכין כרגע, ולמעשה יש תימוכין הפוכים והסברים אחרים – מדובר בסרטון שלא צולם בישראל, מלפני כמה שנים. הפרסומים האלה תורמים למכבש ההסברה האנטי-ישראלי, שפועל בתקציבי עתק ובהיקפים חסרי תקדים".
המציאות הזו מזכירה לפרופ' הלפרין-קדרי את מנגנוני ההכחשה שפעלו בתקופת השואה. "שליש מהצעירים בארה"ב בגילי 24-18 בטוחים שלא היה טבח. בשונה באמת ממקרים אחרים של פשעי מין זוועתיים כחלק מקונפליקטים או סכסוכים מזוינים, פה המזימה השטנית של חמאס הייתה להשמיד ראיות כדי להשתיק את הקורבנות לנצח".
הוכמן, שהייתה ממקימות המסגרת הראשונה לנשים נפגעות סחר לצורכי מין באוקראינה, מסבירה שהשימוש באלימות מגדרית הוא כלי מלחמה בפני עצמו. "זה שימוש בהטלת אימה ופחד. אנחנו שומעות הרבה מהחטופות שחזרו על הפחד להיאנס, זה ממש נוכח כמעט בכל העדויות של הנשים שחזרו מהשבי, על איך הפחד הזה שיתק וליווה אותן לאורך כל התקופה שלהן בשבי. יש משהו באלימות הזו שהוא הבעה של עליונות, או ניסיון להביע עליונות על הקורבן בדרכים מחרידות. בגלל זה, זה היה חלק מהרפרטואר תקיפה של חמאס, ראינו את הדפוסים חוזרים בזירות שונות וזה מחדד את התפיסה שזה היה מתוכנן".
בשבועות הראשונים של המלחמה התנדבת במחנה שורה, מה למדת משם?
"ראיתי שם המון חוסר אונים של משפחות שהרגישו שהן נמצאות בתוך הבור הכי עמוק של החיים שלהם. הסתכלתי על ההתנהלות מהצד, ואני לא מחפשת אשמים כי אף אחד לא יכול היה להתכונן למצב כזה, אבל היה שם כאוס מוחלט. ככל שחלף הזמן הבנתי שלא יהיה תיעוד מלא לכל הקורבנות, וזה אומר שהסיפור של חלקן לעולם לא יסופר במלואו. בעצם, לעולם לא נדע ונבין את התמונה המלאה בגלל העובדה שהראיות נקברו יחד עם הקורבנות, אבל אחריותנו היא לספר את הסיפור למענן, למען המשפחות שלהן ולמען הדורות הבאים".
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית, ל"ד, א'-ב')
מאחורי פרויקט דינה עומד הפסוק הזה. "שכם, בנו של חמור, נשיא הארץ, רואה את דינה, ילדה שיצאה לשחק עם חברותיה, הוא חוטף אותה, אונס אותה ומענה אותה", מסבירה רזין בית-אור. "הדמיון צורב, כואב ובולט. כשהאחים של דינה מבינים מה עבר על אחותם, הם עומדים לצידה. הקשר המובא בסיפורה של דינה בין עינויים ואונס למלחמה ושפיכות דמים, מקבל ביטוי מוחשי ובלתי נסבל. המשמעות השנייה של השם - הדין שלה, במובן של לתבוע דין וצדק עבור הנפגעות והנפגעים".
מדובר באתגר לא פשוט. "מבחינת הלוגיסטיקה, אנחנו מדברים על כמה מאות רבות של מחבלים", אומרת השופטת בדימוס בן-אור. "אי אפשר לשתק את מערכת המשפט. בנוסף, מבחינת דיני הראיות, איך מתגברים על זה שלעולם לא נדע מי עשה מה? מבחינת ראיות, אין לנו שורדות ושורדים שבשלב זה מסוגלים לדבר. איך מתגברים על הקושי הזה? אלו האתגרים שאני רואה. יש פה צורך בשינוי פרדיגמטי כדי שאפשר יהיה לתעד את הזוועה הזאת ולהביא לדין את מי שהיה אחראי לו ושיתף פעולה.
"אנחנו חושבים שספר דברי הימים המשפטי, הלאומי, ההיסטורי, האנושי, האוניברסלי צריך להכיל גם את הסיפור הזה למען יראו, למען ידעו - שאי אפשר שיחד עם מותם של הקורבנות גם הסיפור הזה ימות. כי אם זה יקרה המשמעות היא שככל שאתה יותר ברברי, ככל שאתה מצליח יותר להשמיד את הקורבן ואת הראיות יחד איתו, אתה בעצם יוצא ללא עונש, והסיפור מושתק. ולכן אנחנו רוצות במסגרת הפעילות שלנו להנכיח את הסיפור הזה ולגרום לכך שאפשר יהיה באמצעות חשיבה משפטית יצירתית והביא לכך שיהיה ניתן להעמיד את הפושעים האלה לדין".
את חושבת שיהיה ניתן להעמיד אותם לדין?
"ככל שמדובר בייחוס עבירות לאנשים ספציפיים, זה דבר בלתי אפשרי וגם לא נכון. בעיניי צריך לקדם תפיסה משפטית של פשיעת המונים. סיטואציה שבה נוצר המון, בכוונה - כלומר לא שולחים מחבל אחד, אלא אלפים - שבעצם מנרמלים את הרוע. כל אחד מגבה את חברו או מחזק את חברו שמה שהוא עושה זה לגיטימי בתוך ההמון הפרוע הזה שהוא משתייך אליו. ולכן לפי הבנתי זה לא חשוב בכלל אם אדם מסוים אנס, השני רק נגע והשלישי בכלל לא הסתכל. הרעיון הוא שכל עבירה שהיא במסגרת הסכמה הכללית של השלטת טרור וטבח בכל אמצעי, ויש לייחס לכולם את כל המעשים".
"הרבה יותר קל לייחס לכולם את מעשי הרצח, כי לזה יש ראיות, יש גופות ואפשר לספור אותן, אנחנו יודעים שכל המחבלים האלה באו להרוג. אבל אני לא חושבת שנכון לסיים את זה בזה. את הברבריות הזאת חייבים לחשוף. לחשוב על מוות של אישה או גבר, כשרגעיהם האחרונים היו כאלה, לצד הרעיון הזה שאפשר להשתמש בגוף האדם כנשק, כאמצעי טרור והפחדה – בזה צריך לטפל ואי אפשר ושזה יעבור מתחת לרדאר".
אל"ם (מיל') זגגי-פנחס, מומחית בזכויות נפגעי עבירה וייצוגם, במשפט פלילי ובדיני צבא וביטחון, מבקשת לדבר על אלמנט ההפתעה וההלם. "ההיבט הזה של אלימות מגדרית לא היה מוכר בישראל ואני לא חושבת שמישהו דמיין שזה יכול לקרות. אי אפשר לטפל באירוע כזה באותם כלים שטיפלת בהם באירועים אחרים. צריך לעשות פה שינוי חשיבתי. חלק מהעבודה שלנו זה לנסות ולייצר את זה, את הראייה האחרת, את ההבנה של המאפיינים הייחודיים.
"אני באופן אישי ישבתי ומיפיתי את האתגרים בחקירה, העמדה לדין, נפגעים. אלו לא עבירות מין שאנחנו בהכרח מורגלים אליהם בתוך מדינה, זה משהו אחר לגמרי. אנחנו כן מצליחים למצוא ראיות ולשמור עליהן, למשל סרטונים או תמונות. במסגרת הפעילות שהייתה בשטח קיים היקף גדול מאוד של תיעוד ויזואלי שנאסף עלי ידי גורמים שהיו במקום. צריך לעבור על זה ולנטר ראיות רלוונטיות לפשעי האלימות המגדרית. אבל צריך להבין שאין פה ראיות קלאסיות שיש במשפט מקובל, אלא ראיות מסוגים אחרים, בין אם זה תיעודים של גופות, או 'גופות מדברות' כפי שאנחנו קוראות להן, שיכולות ללמד על מה שנגרם להם".
מה זה גופות מדברות?
"גופה שהמנח שלה והאופן שבו היא נמצאת יכול להיות אינדוקטיבי לפגיעה מינית, לדוגמה גופה שנמצאת בעירום מלא או חלקי כשהידיים כפותות מאחור. במקרים כאלה צריך לקבל חוות דעת של רופא משפטי. אנחנו יודעים שבארץ יש כמות מאוד מצומצמת של רופאים משפטיים שזו המומחיות שלהם, וגם לפני המלחמה היו עומסים מאוד גדולים בתחום של ניתוח ממצאים מגופות. אם המדינה רוצה לעשות בדיקה משמעותית ורצינית, לדעתי חלק ממה שהיא צריכה לעשות זה להיעזר במומחים גם מהעולם, ובמקביל להכשיר בארץ עוד אנשי מקצוע בתחום.
"בסוף צריך לראות איך מייצרים את התמונה הראייתית המתאימה מתוך הבנה שבסיטואציה כזו הרבה נפגעים ונפגעות אינם, ולאלו שישנם לוקח הרבה זמן עד שמוצאים את הכוחות לדווח ולהעיד".
אתן יודעות על מקרים של נשים ששרדו פגיעות מיניות?
"כן. והשליחות שלנו היא לנסות להביא להכרה במה שקרה, להביא קצת צדק לנפגעות ולנפגעים ולוודא ששומעים ונותנים את הקול לכל אחד ואחת מהן וגם למשפחות שלהן".
"היום זה אנחנו, מחר - כל אישה בעולם"
השבוע פורסם דוח שליחת מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים פרמילה פאטן, שמציג הוכחות, בעיקר נסיבתיות, לכך שבמהלך מתקפת מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר נעשה שימוש באלימות מינית שכלל מקרי אונס, אונס קבוצתי, אונס גופות, הטלת מומים באיברי מין, עירום וקשירת גופות ועוד. כמו כן, הדוח מאשר כי חטופות וחטופים בשבי חמאס בעזה עברו אלימות מינית וישנה סברה כי זו עדיין מתרחשת.
5 צפייה בגלריה
תת-מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, פרמילה פאטן בביקורה בישראל. כבר לא ניתן להכחיש
(צילום: משרד החוץ)
פרופ' הלפרין-קדרי סייעה בהבאתה של פאטן לישראל בחודש שעבר, לביקור בקיבוצי הדרום ובשטחי הרשות הפלסטינית. "הדוח התבסס בין היתר על 36 ראיונות עומק, 5,000 תמונות ו-50 שעות של סרטוני וידיאו. לא פגשנו אף ניצולה של אלימות מינית למרות המאמצים שלנו", ציינה פאטן במסיבת עיתונאים שערכה באו"ם לנוכח פרסום הדוח. "קראתי לניצולות להגיע, אבל קיבלנו מידע שכמה מהן מקבלות טיפול לטראומה ולא מוכנות להתייצב. המשימה הייתה קשה מאוד מבחינת מה ששמענו על ההתקפות הברוטאליות של חמאס, ראינו קטלוג של מעשי העינויים המזעזעים.
"יש בסיס לחשוב שאלימות מינית, כולל אונס ואונס קבוצתי, התרחשו ב-7 באוקטובר בלפחות שלושה אתרים - נובה, כביש 232 וקיבוץ רעים. ברוב התקריות הקורבנות היו קודם קורבן לאונס ואז נרצחו, היו לפחות שתי תקריות של אונס גופות. בנובה אירע רצח המוני עם מאות גופות באתר, חטיפות רבות והצתת גופות. מצאנו תבנית חוזרת של קורבנות שהופשטו ונורו. זה מעיד על אלימות מינית שכללה עינוי והשפלה".
בפרויקט דינה מסבירים שהדוח מבטא לראשונה הכרה ברורה, חד-משמעית ונוקבת של ארגון רשמי של האו"ם, בעובדה שאכן בוצעו פשעי מין אכזריים ומעשי זוועה בעלי אופי של שימוש באלימות מינית ככלי מלחמה. "אחרי פרסום הדוח לא ניתן עוד להכחיש את המעשים האלה ולהתעלם מהם. זה צעד חשוב בקיבוע הזיכרון ההיסטורי האוניברסלי ביחס לאירועי 7 באוקטובר", אומרת זגגי-פנחס.
ובכל זאת, הוא לא מאשים ישירות את חמאס.
"נכון, ראוי היה, כי במסגרת הדוח ייאמר באופן ברור ומפורש, כי חמאס נושא באחריות לביצוע מעשי האלימות המגדרית ב-7 באוקטובר, וכן כלפי הנשים והגברים הנמצאים בשבי. ראוי גם שמזכ"ל האו"ם יכלול את חמאס ברשימה השחורה של CRSV (אלימות מינית ככלי מלחמה - ה.ג)”.
לדבריה של הוכמן, לפרויקט המיפוי שהיא חלק ממנו הייתה השפעה מכרעת על הדוח: "הצגנו אותו לפרמילה כי זה מראה שיטתיות. מוכיח שהיו אנשים שונים בזירות שונות שעשו את אותם הדברים. זה מבסס את הטענה שלנו שמדובר בשימוש באלימות מגדרית ככלי מלחמה בכל דבר".
היא מספרת על קשיים אחרים בחזית הבינלאומית. "אני נתקלת בשאלות מוזרות. מבקשים ממני ראיות, הוכחות, תמונות. זה לוקח אותי לעידן לפני מי טו, המציאות שהייתה לפני תנועת 'אני מאמינה לך'. אני לא יכולה להסביר את ההתנהגות הזאת. היינו שם כשביטלו את זכות ההפלה בארה"ב או בפולין, וכשגינינו את הרצח בעקבות הורדת החיג'אב באיראן, ואז פתאום כשזה הגיע אלינו - הפנו לנו את הגב. אבל אני חושבת שאנחנו חייבות להתגבר על זה ולהסתכל קדימה, וזה אחד מהדברים שממשיכים להניע אותי בעשייה הבינלאומית - היום זה אנחנו, ומחר זו יכולה להיות אישה בכל מקום אחר בעולם. אלימות מינית אף פעם לא צריכה להיות בקונטקסט".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
