קשה היה לפספס את אביו של אחד מקורבנות אסון מירון (השם שמור במערכת) שבתחילת דיוני ועדת החקירה בנושא, נהג להגיע מדי יום לקמפוס החרדי במלחה, שבו ישבה הוועדה. הכרנו בנסיבות אחרות ומשמחות הרבה יותר, ומשום שאולם הוועדה היה סמוך למשרדי, הוא הרבה להיכנס בהפסקות ו"לשבור שתיקה" כדבריו.
"אתה יודע", אמר לי יום אחד כשהסתיימה עדות אחד מהאחראים החרדים, "בכלל לא חשבתי לכעוס. מה לי ולחשבונות שמיים? רציתי רק לדעת מה בדיוק קרה לבני. אבל אני מכיר את העד הזה שנים, ופתאום קלטתי שעד היום - ואפילו עכשיו כשנפגשנו פה - הוא לא אמר מילת השתתפות אחת בצערי. כלום. על זה אני כועס". הסברתי לו שאותו אדם פעל בוודאי לפי עצת עורכי דינו לא להגיד דבר שממנו תשתמע אשמתו או אחריותו לאסון. בן שיחי חייך בכאב ואמר "זו בדיוק הבעיה. למה הוא מקשיב להם במקום להיות בן אדם?"
כשהמשפט נכנס לזירות אסון לאומי, האנושיות הבסיסית והאחריות החברתית נעלמות. במקום לסייע בהבהרת מה שאירע כדי לאפשר תיקון הקלקולים בעתיד, כולם מסתתרים מאחורי הגלימות השחורות של המשפט
אמר והותיר אותי מהנהן בהסכמה. אכן, כשהמשפט נכנס לזירות אסון לאומי, האנושיות הבסיסית והאחריות החברתית נעלמות. במקום לסייע בהבהרת מה שאירע כדי לאפשר תיקון הקלקולים בעתיד, כולם מסתתרים מאחורי הגלימות השחורות של המשפט. הניסיון שנאסף בתחום ועדות החקירה עד כה מלמד שהאמת לא באמת נחשפת על ידן ושהחברה לא בהכרח יוצאת נשכרת מפעולתן. להפך. כניסת המשפט הופכת את מה שאמור להיות תחקיר כן וחשוף של כל השותפים לאסון להליך מעין פלילי ומועילה רק למי שמבקש לברוח מאשמתו. זה נכון בנוגע לוועדת החקירה לאסון מירון, שהבוקר יתפרסמו המלצותיה, וזה נכון לוועדות החקירה שצפויות לקום לגבי אסון 7 באוקטובר ושהשבוע נחשף ב"ידיעות אחרונות" שלמרבה החרפה ותוך כדי הקרבות, המפקדים הבכירים בצה"ל כבר מיהרו להצטייד בסניגורים לטובתן.
חשוב להבין מראש שסיכויי ההצלחה של הוועדות נמוך. נקודת המוצא שלהן היא הרי אסון לאומי כבד שהציבור מתקשה לשאת, ולכן מייצר בהכרח משבר אמון בהנהגה שהובילה אליו. הנהגה שכוללת גם את הוועדה עצמה, אפילו אם בראשה שופט. מה שהיה נכון בימים ששופטי ישראל זכו לאמון רב, רק החמיר בימינו כשהשופטים נמצאים בשפל מבחינת אמון הציבור. גם ההמשך בעייתי: מאחר וההליך מעין פלילי, כל המשתתפים מנסים לעשות רק דבר אחד: להסתיר את חלקם ולגלגל את אחריותם. לא במקרה טען בוועדת מירון ראש הממשלה נתניהו ש"אתה לא יכול לקבל אחריות על מה שאתה לא יודע". טענה שטובה למישור הפלילי (שמחייב מודעות נפשית) אבל מסוכנת ציבורית, שכן היא מתמרצת נושאי תפקידים לעצום עיניים ולא לדעת יותר מדי בתחום אחריותם.
עו"ד אורי סלונים, שלקח חלק בוועדות חקירה רבות, הודה ש"וועדת חקירה היא אחד הגופים היותר בעייתיים שמוקמים בעקבות אסון. קשה להגיע בוועדת חקירה ממלכתית לצדק במידה הראויה או למציאת האשמים והאחראיים האמיתיים". גם פרופ' רות גביזון ז"ל, חברת ועדת וינוגרד, קבעה שלוועדות "אין היכולת הממשית לרדת לחקר האמת אף באירועים מוגבלים". חוסר זה תרם לכך שלאורך השנים לא רק שהוועדות לא בהכרח סייעו לבירור האמת, הן כמעט ולא שיפרו את תהליכי קבלת ההחלטות, ופעמים רבות גם לא הביאו למיצוי הדין עם האשמים האמיתיים (ע"ע ועדת אגרנט). בסוף הם שימשו כלי קיבול לשיכוך הזעם הציבורי ותו לא. פלא שאחרי מחדל 73 קיבלנו את מחדל 23?
קטסטרופת 7 באוקטובר חורגת מכל אסון לאומי שידענו, ולכן אסור שהטיפול בה יהיה שגוי כבאסונות העבר. את כלי ועדת החקירה יש לזנוח לטובת ועדות תחקיר מיוחדות שתיתנה חסינות מוחלטת למי שיספר כל שידוע לו על מה שאירע (לרבות חלקו שלו) באופן שיסייע להבהרת העבר ובעיקר למניעת אסון דומה בעתיד. נכון, צדק פרטני לא ייעשה כאן, אבל כפי שאמר אוסקר ויילד "רק יחידי סגולה מבקשים את הצדק. האנושות כולה משתוקקת לרחמים".
