בקור רוח מקפיא עצמות ישבה השבוע ח"כ לימור סון הר מלך, בין הנשים הבודדות שיושבות כיום בקואליציה, בוועדה לביטחון לאומי בכנסת, כשמולה לילי בן עמי, אחות שכולה שבעל כורחה נלחמת כבר למעלה מארבע שנים עבור נשים וילדים נפגעי אלימות במשפחה - ורמסה את מפעל חייה. "אני לא רואה שהפורום הזה, הדבר הזה, נותן מענה אמיתי לתופעה הזאת", אמרה בזלזול. בהמשך האשימה אותה שחלק מכספי העמותה הולכים ליחסי ציבור במקום להגנה על נשים מאוימות, ואחר כך הטיחה בה שעצם השימוש בכלבי הגנה זו הדרה של אוכלוסיות ערביות וחרדיות.
את לילי אני מכירה כבר שנים, כמו גם את הנשים שהפורום שלה מלווה. נשים מכל קצוות האוכלוסייה, יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, שזכו להגנה רק בגלל המענים של הפורום. אבל זה לא העניין. הסיפור הזה של "פורום מיכל סלה" שבבסיסו החלטת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, חברה של סון הר מלך למפלגה - להפסיק את התקציב הזעום שנתן משרדו לתוכניות ההגנה על נשים מאוימות, הוא חלק ממנגנון, משיטה. מהלך רוח של ממשלה שלא מסתפקת בלבלום מהלכים שיקדמו, יגנו או יטיבו עם נשים, היא גם מקפידה לשים רגליים ולהרוס את מעט המענים שקיימים בשטח.
ראינו את זה כשניסו לרמוס את הרשות לקידום מעמד האישה, וכשסירבו לכנס את הקבינט לשוויון מגדרי. ראינו את זה בכמות הזעומה של שרות המכהנות בממשלה, או של המנכ"ליות במשרדי הממשלה השונים. ראינו את זה כשקולן של נשים נעדר כמעט מכל שולחנות קבלת ההחלטות, וכשהמהפכה המשפטית איימה לפגוע בזכויותינו. ראינו את זה כשהחוק לאיזוק האלקטרוני נדחה ונדחק ובסוף עבר בפורמט דל ומוגבל שכרגע אין אופק ליישומו, וראינו את זה כשמידרו ארגוני נשים מדיון בכנסת על ה"זכות לקיים אירועים בהפרדה".
שנה שבה דורגנו במקום האחרון בשוויון מגדרי בהשוואה למדינות ה־OECD, וצנחנו במדד השוויון המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי. למלחמה נכנסנו כבר כשהפערים זועקים לשמיים, והתחזית המדאיגה מצביעה על כך שהם רק ילכו ויתרחבו
זו הייתה שנה עצובה מאוד להיות אישה בישראל. שנה שבה דורגנו במקום האחרון בשוויון מגדרי בהשוואה למדינות ה־OECD, וצנחנו במדד השוויון המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי. למלחמה נכנסנו כבר כשהפערים זועקים לשמיים, והתחזית המדאיגה מצביעה על כך שהם רק ילכו ויתרחבו. עשרות אלפי נשות מילואימניקים כבר דיווחו על שינוי בסטטוס התעסוקתי שלהן מאז החלה המלחמה, מאות פוטרו מעבודתן.
זו הייתה שנה עצובה מאוד להיות אישה בישראל. שנה שבה נשים נטבחו, נאנסו ונחטפו במסגרת המתקפה האכזרית של חמאס ב־7 באוקטובר. שנה שבה התעלמו באופן ברוטלי מהתרעות של תצפיתניות על גבול עזה לגבי המתקפה המתקרבת, רק כי הן נשים. שנה שבה לוחמות גיבורות סיכנו את חייהן על מנת להגן על המדינה ועל החיים של כולנו. חלקן נהרגו תוך כדי לחימה. ולמרות זאת אין כמעט ייצוג של נשים באף החלטה צבאית או ביטחונית שמתקבלת.
זו הייתה שנה עצובה מאוד להיות אישה בישראל, אבל היא גם הייתה קריאת השכמה. זו הייתה השנה שבה המאבק לשוויון מגדרי עלה מדרגה, ונשים החליטו שהן לא מוכנות לשתוק עוד. שנה שבה יצאנו לרחובות ודרשנו שוויון זכויות. המציאות הזו הולידה מנהיגות שנלחמות בכל יום על העתיד של כולנו. עתיד שוויוני יותר, בטוח יותר. בבחירות המקומיות שנערכו פה בשבוע שעבר ראינו יותר ויותר נשים מתמודדות - מכל המגזרים. אמנם מספר הנבחרות לראשות עיר או מועצה נשאר נמוך ולא השתנה באופן משמעותי, אבל יותר חברות מועצה נבחרו, והמשמעות היא שברשויות המקומיות יהיה מי שיקדמו גם צרכים של נשים. זו התחלה, ניצנים של שינוי ושל תקווה להיאחז בהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.24
