בבוקר שמחת תורה הייתה שרי מנדס עם בני משפחתה בביתם בירושלים. "נשמעה אזעקה אחת אחרי השנייה, וזה מאוד נדיר בירושלים", היא שחזרה. "בהתחלה חשבנו שזו טעות, אבל אחרי זמן-מה הבנו שמשהו קורה. אנחנו לא משתמשים בטלפון בשבת, אבל ברגע שעדכנו אותנו מה קורה, פתחתי את הנייד וקיבלתי צו 8". אזהרה: דבריה כוללים תיאורים קשים לקריאה.
מנדס משויכת ליחידת מתנדבות של הרבנות הצבאית. "ב-2010 הוחלט בצה"ל, אחרי שיותר ויותר נשים בחרו להצטרף ליחידות קרביות, לפתוח יחידה קטנה של נשים שאם חס וחלילה חיילת נהרגת, הן ילוו את תהליך הזיהוי ואת ההכנה לקבורה. אנחנו לא רופאות ולא עוסקות בפורנזיקה (זיהוי פלילי), יש בינינו עורכות דין ואדריכליות, לכל אחת יש את המקצוע שלה. חלקנו בשנות ה-40, ה-50 וה-60 לחיינו, ואנחנו נמצאות ביחידה בהתנדבות. קבוצה מיוחדת ורגישה של נשים", סיפרה.
כחלק מהעבודה ביחידה, הן ידעו שיכול לקרות מצב שבו יצטרכו לטפל באירוע רב-נפגעים, אבל אף אחת מהן לא דמיינה את המראות ואת כמות הגופות שהגיעו למחנה שורה אחרי טבח 7 באוקטובר. "במוצאי שבת הגענו לבסיס והיינו בשוק", היא תיארה. "ההלם הראשוני היה מהכמות. שקיות של גופות בשני צדי המסדרון, משאיות שלמות שהגיעו עם גופות נוספות. לא האמנו למספרים. ההלם השני היה מרמת האכזריות והזוועות שראינו".
מאז 7 באוקטובר הגיעו למחנה שורה כ-40 חיילות צה"ל. "כל העבודה עם החיילות שנהרגו והגיעו למחנה שורה בוצעה על ידינו", אמרה מנדס. "היינו עם אותן נשים צעירות בחדר בהכנה לקבורה. מטרתנו הייתה לתת להן כבוד אחרון. פתחנו את השקיות של הגופות. אם הן היו לבושות, והיה צורך להסיר מהן את הבגדים, זה נעשה על ידינו. אם היו להן תכשיטים שהיה צריך להוריד ולנקות, זה נעשה על ידינו. לא עשינו שום דבר רפואי. בכל פעם שפתחנו שקית - וידאנו שהדלת סגורה כדי שאף אחד שיעבור לא יראה את הנשים בלי כוונה. זה היה חדר מיוחד של נשים למען נשים. הייתה שם אווירה אחרת".
"הקול שלהן נלקח מהן, ולרבות מהן עדיין הייתה הבעה של כאב. אני מקווה שהמשפחות שלהן יודעות בכמה רוך הבנות שלהן טופלו"
ככל שעובר הזמן, יותר ויותר קשה לה לדבר על הדברים שראתה. "חלק מהגופות הגיעו במצב מאוד קשה, אבל לקחנו את הזמן וניסינו לעשות את הדברים באופן שיכבד אותן. ידענו שאנחנו כנראה נהיה האנשים האחרונים שיהיו עם הנשים האלה. זה היה עצוב מאוד, הן יכלו להיות הבנות שלנו, והן נרצחו באכזריות.
"הקול שלהן נלקח מהן, ולרבות עדיין הייתה הבעה של כאב בפנים. האגרופים שלהן היו קפוצים, הפה היה פתוח לפעמים, לחלקן היו חסרים חלקי גוף. ראינו נשים שנורו בראש, נשים שנורו בגוף. זה היה איום ונורא לראות את זה. יכולת לראות שהנשים האלה לא מתו מוות קל, והחלטנו שאנחנו, כנשים, צריכות לתת להן בחדר הזה כבוד ואהבה. אני מקווה שהמשפחות שלהן יודעות בכמה רוך הבנות שלהן טופלו".
חמישה חודשים אחרי, והמראות לא מרפים ממנה. אבל יותר מכל, כואבת מנדס את ההכחשה בעולם לטבח ולזוועות 7 באוקטובר. "זה הדבר הפוגע ביותר מבחינתי, שהעולם לא מאמין לנו", היא אמרה. "אני בת של שורדי שואה, וגדלתי כשהעדות זה כל מה שהיה לנו - הידיעה מה קרה לרוב משפחתנו. בטחנו בזה. בעולם מפקפקים במשהו שכולנו ראינו במו עינינו. אומרים שזה שקר, שזה לא קרה.
"ההכחשה הזו היא טראומה משמעותית עבורי, בגלל שאני באופן אישי מאמינה שצריך להאמין לקורבנות, ובמיוחד לנשים שמוצאות את האומץ לדבר. אם אתה לא מאמין לקורבן, אתה הופך אותו להיות קורבן בפעם השנייה. הנשים הללו לא יכולות לדבר, רק האנשים שראו את זה יכולים לדבר בשמן. קשה לי עם זה מאוד. ולכן אני ממשיכה לדבר על מה שהיה שם באותם ימים, בשבילן".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
