"בתוך שדה ירוק אני עובר, ואתה מעבר לגדר". עכשיו שניהם מעבר לגדר.
יוסל'ה רגב נולד בחג סוכות 1925, וביום רביעי האחרון חצה גם הוא את גדר בית הקברות בנהלל. 50 שנה אחרי זאבל'ה, החבר מאותו הכפר, שנהרג במלחמת יום כיפור, ועשר שנים אחרי אריק, החבר השני שלו. זהו, הלכו שלושתם. אדם בן 100 כמעט, נפטר בְּאֶרץ שבה אלוהים לא מרחם אפילו על ילדי הגן, ומה לנו כי נלין? כאב ועצב אינם במחסור במקומותינו, למרבה הצער יש מספיק לכולם, וכך אני מוצא עצמי מתאבל על רעו הטוב של אבי, על ימים אחרים, על תקופה שהייתה ואיננה עוד.
יוסל'ה נולד בעמק, כך כתב אביו גרבר באותו היום ביומנו: "בבוקר הושבנו דוגרת על חמש ביצים. אחר הצהריים נולד בן". בילדותו העדיף לצאת עם העדר למרעה על פני הליכה לבית הספר. כשנשאל אביו מה בדעתו לעשות בעניין, השיב: "תלמידי חכמים היו במשפחה כבר רבים. כזה עוד לא היה לנו. שיעשה הילד מה שירצה, ונראה מה ייצא ממנו". כבר כנער היה פעיל מאוד ב"הגנה", הכיר את כל הסליקים בנהלל והשתתף בפעולות. בגיל 17 התנדב לצבא הבריטי ויצא לאירופה להילחם בנאצים. כשחזר ארצה היה למפקד כיתה בהגנה. מפקד כיתה נוסף היה זאבל'ה עמית (סלוצקי), ומאז נקשרה נפשם.
בכנס של חטיבת המילואים שלהם, סיפר אברהם יֹֹפה המח"ט על קצין צעיר שמקים יחידה מיוחדת לביצוע פעולות תגמול נגד הטרור הערבי שהשתולל. שם הם החליטו להיות. למחרת עלו על אוטובוס לירושלים, דפקו על דלת הלול הקטן שהוסב לדירת מגורים ופגשו לראשונה את אריק
את מלחמת העצמאות הם סיימו כקצינים, ובסופה חזרו הביתה לנהלל. בכנס של חטיבת המילואים שלהם, סיפר אברהם יֹֹפה המח"ט על קצין צעיר שמקים יחידה מיוחדת לביצוע פעולות תגמול נגד הטרור הערבי שהשתולל. שם הם החליטו להיות. למחרת עלו על אוטובוס לירושלים, דפקו על דלת הלול הקטן שהוסב לדירת מגורים ופגשו לראשונה את אריק. אחרי שיחה קצרה הוא אמר להם: התקבלתם, מתי אתם יכולים להתחיל? "מיד", הם ענו. הם היו ביחידה 101 והשתתפו בכל הפעולות, ואחרי המיזוג עם הצנחנים מונו למפקדי פלוגות. הצבא הסדיר לא היה בשבילם, והם השתחררו. משה דיין, שהכיר אותם מנהלל, הבין לליבם ושלח אותם לאיסר הראל במוסד. שם עברו עליהם שנים ארוכות של פעילות מבצעית חשאית ונועזת. נעמי שמר פגשה אותם בפריז בזמן שליחותם, התפעמה ואף התאהבה. הסיפורים, העלילות, ובעיקר החברוּת שבו את ליבה. כך נולד השיר הנבואי, שביופיו מתחרה רק העצב שבו.
הבשורה על נפילתו של זאבל'ה הגיעה לנהלל. גָיָה אשתו של יוסל'ה ליטפה את ראשו של אמנון בן השבע, בנו של זאבל'ה. "בובל'ה מסכן", היא אמרה בלטפה את תלתליו השחורים של הילד, שעדיין לא הבין שחייו עומדים להשתנות. גיה הטובה ידעה היטב, היא הייתה בת ארבע כשאביה הרפתן נרצח על ידי פורעים ערבים במושב עטרות. הקשר של אמנון עם יוסל'ה וגיה נוגע לליבי עד דמעות. 50 שנה עברו על הילד שגדל והפך ללוחם ביחידה מיוחדת, קצין, מהנדס, מורה ומגדל זיתים. ולאורך השנים, הוא הפך גבה קומה עם אותה בלורית ואותו חיתוך דיבור, מה יש לומר... והשָנִים שהגביהו את קומתו הן אלה שכופפו את קומתם, שנים ארוכות שבילה איתם, שהיו החיבור לאביו שנפל, למה שהיה ולמה שיכול היה להיות. אושר פשוט לצד כאב, נאמנות מוחלטת ללא צורך במילים. דמעותיו של אמנון בהלוויה היו קורעות לב.
יוסל'ה תמיד היה רציני ושתקן ואילו זאבל'ה הִרבה בדיבורים ובדיחות. לאור הבדלי הכישורים ביניהם, היה זה זאבל'ה שכתב עבור חברו את מכתבי האהבה היפים ביותר לגיה, ואת כל המכתבים לאביו גרבר הזקן. לכל הטוב הזה היו גם צדדים נוספים: למשל, כשהשניים גויסו מחדש לצבא, כשהצטרפו ליחידה 101, הם עברו בדיקה רפואית. בסופה שאל זאבל'ה: "סיפרת לרופאה על הטחורים?" לא היו טחורים ולא היה כלום, אבל זה לא עזר. יוסל'ה נאלץ לעבור את הבדיקה, כשחברו מתפוצץ מצחוק בצד.
יוסל'ה היה איש אמיץ מאוד, את טהרן הוא עזב אחרי שחומייני כבר הגיע, ואחרי זה עזב את המוסד. "ישנתי יותר מדי לילות מחוץ למיטה שלי, רוצה הביתה", כך אמר, וחזר לנהלל. מסע ההלוויה יצא מביתו, עשה סיבוב כדי לעבור ליד קברו של זאבל'ה, ואז הגיע לסיומו בקצהו של בית הקברות המשקיף אל העמק. איזה שיר הושמע בהלוויה - אתם בטח מנחשים.
