ביקור השר בני גנץ בוושינגטון לימד את הממשל הדמוקרטי האמריקאי אמת מטרידה (מבחינתו): ההבדלים המעשיים בין גישת נתניהו להמשך הלחימה מול חמאס ומול חיזבאללה לבין גישת גנץ שוליים עד כדי זניחים. הקונספציה שהנשיא ביידן חזר עליה ברוב נאומיו, לפיה ביבי התמסר מרצונו הפוליטי ל"הכי קיצוניים" בממשלתו – הכוונה לבן גביר וסמוטריץ' – והפך לעבד נרצע שלהם, לא משקפת את המציאות הישראלית המורכבת, הבינו שם. ממשלה בראשות גנץ ובהשתתפות הרשימה הממלכתית, ישראל ביתנו ויש עתיד, התרשמו בבירת ארה"ב, לא הייתה פועלת אחרת לגמרי מממשלת נתניהו. לא היו פחות הרוגים בלתי־מעורבים ברצועת עזה ולא הייתה כניסה מסיבית יותר של סיוע הומניטרי. אולי אפילו היה פחות סיוע. עוד נוכחו באמריקה לדעת שהגישה של גנץ, לפיד וליברמן להסדר הרצוי ברצועת עזה ב"יום שאחרי" לא כל כך רחוקה מזו של נתניהו: לא לרשות פלסטינית כמות שהיא, כן לגורמים פלסטיניים מתונים אחרים, גם מתוך הרשות, תוך קיום "שליטה ביטחונית ישראלית מלאה" במקום.
מכלל שיחות ופגישות אלו, גיבשו יועציו של הנשיא ביידן את הקו החדש שלו למלחמת חרבות ברזל ולנעשה בעזה בתקופת הבחירות לנשיאות. הוא מסתכם בקביעה אחת: ביבי הביתה. גורם אמריקאי: "כשהנשיא שלנו אומר שנתניהו מזיק לישראל יותר ממה שהוא מועיל לה, הוא מתכוון לכך שלו עמד גנץ בראשות ממשלת ישראל, העולם המערבי והבוחר האמריקאי היו מקבלים בהבנה לאין שיעור גדולה יותר את אותה המדיניות כלפי עזה שאתם מנהלים כעת". הוא מוסיף: "ביבי הוא מטרה נוחה לכל מבקרי ישראל; הוא נושא סטיגמה שלילית, הוא סדין אדום לא רק לשמאל אלא גם למרכז ליברלי". מובן מאליו שנתניהו לא היטלר, לא סטלין, לא מאו, לא פוטין ולא ארדואן התורכי, אבל מחוץ לישראל הוא הפך לסמל הרוע באזור, כאילו הוא והוא לבדו אשם בקורבנות האזרחיים הרבים ברצועת עזה, כאילו הפקודות "לשטח" שכונה כזו או אחרת שם יצאו מפיו – אף שמעולם לא ניתנו, הלכה למעשה, פקודות כאלה.
נתניהו לא אומר, כדרכו של המלך הצרפתי לואי ה־14, "המדינה זה אני". הוא אומר "אני זה המדינה", ובכך מדביק את כל תכונותיו האישיות לישראל כמדינה
נתניהו לא אומר, כדרכו של המלך הצרפתי לואי ה־14, "המדינה זה אני". הוא אומר "אני זה המדינה", ובכך מדביק את כל תכונותיו האישיות לישראל כמדינה. פרשן בריטי אוהד ישראל אומר: "הזיהוי של ביבי עם ישראל מפריע לכם להשיג את מטרותיכם גם בשדה הקרב, לא רק בשדה המדיניות". הסתלקותו מראשות הממשלה הפכה אפוא, לאור התובנה החדשה הזו של הממשל האמריקאי ובעקבותיו המערבי כולו, לתנאי הכרחי - אם כי לא מספיק - לניצחון ישראל במערכה מול חמאס וחיזבאללה. מומחים ומדינאים גם בוושינגטון, גם בלונדון וגם בברלין הרי מבינים ש"פתרון שתי המדינות" הוא במציאות הנוכחית לא הרבה יותר ממס שפתיים. אין באופק מנהיג פלסטיני בעל שיעור קומה שיהיה מוכן לאמץ את הנוסחה המלאה של הפתרון הנ"ל, לאמור: שתי מדינות לשני עמים, מדינה יהודית ליהודים ומדינה פלסטינית לפלסטינים, כנקודת פתיחה למו"מ על גבולות, ירושלים וביטחון. אבל המנטרה של "שתי מדינות" שימושית להרגעת הביקורת המתעצמת על ישראל, שהיא בעצם ביקורת על בנימין נתניהו. דירוג האמינות האפסי של ביבי הפך לדירוגה של ישראל כולה. כל עוד הוא המדינה, המדינה בצרות.
נתניהו עצמו עדיין בטוח שהוא נכס יקר מפז לישראל, לתושביה ולעם היהודי. הוא טועה; הוא נהיה למותג רע. הנזק מעמידתו בראשות הממשלה כבר עולה פי מונים על התועלת שישראל יכולה להפיק מכך.
מר נתניהו, אנא, הקשב טוב־טוב לחוכמת־עם רוסית ידועה: כשכל הסובבים אותך אומרים עליך שאתה שיכור, לך הביתה לישון גם אם אתה משוכנע שלא נגעת באלכוהול. לך הביתה עכשיו, ביבי, למען מדינתך וכדי להציל משכחה של הדברים הטובים שכן עשית בכהונותיך כשר האוצר וראש הממשלה.
