ישראל נכנסת לאחד המשברים החמורים עם ארה"ב, מאז קום המדינה. והבעיה היא שזו רק ההתחלה. מעולם, מאז מלחמת השחרור, ובמידה קטנה יותר מלחמת יום כיפור, לא היה מצבה של ישראל קשה כל כך. ואם לא יהיה שינוי – ישראל עלולה לאבד, לא ביום אחד, אלא בתהליך שעדיין לא הגיע לשיאו, את תמיכת המעצמה החשובה בעולם שהיא גם בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל. צמד המילים "איום קיומי" נשחק קצת מאז 7 באוקטובר, בגלל שימוש יתר. אבל כדאי לקחת את צמד המילים הזה בחשבון. אנחנו לא שם. זה לא יקרה מחר. אבל התמרור מונח לפנינו במלוא עוצמתו. הנהגה עיוורת לא מצליחה להבחין בו.
מי צודק? זו שאלה חשובה. אבל בנסיבות שנוצרו, לא הכי חשובה. משום שישראל, המעצמה האזורית, נמצאת בעמדת חולשה. ארה"ב היא החזקה ובעלת העוצמה. היא מחמירה עם ישראל. הפוליטיקה הפנימית משחקת שם תפקיד מוגזם. החשש מהמצביעים המוסלמים, הרבה פחות מיהודים, משפיע על המדיניות. חמאס הוא דאעש לפני שדאעש היה דאעש. זו לא רק זכותה של ישראל לעקור את הכוח הצבאי של חמאס. זו חובתה. המחיר כואב. אבל מה שהיה מותר לארה"ב לעשות במלחמה נגד הטרור, כאשר לא היה עליה איום קיומי, מותר לישראל לעשות כאשר היא ניצבת מול איום קיומי. ואיום קיומי הוא לא רק חורבן המדינה. איום קיומי בא לידי ביטוי בפגיעה קשה בכלכלה, ב־200 אלף פליטים פנימיים, במלחמת התשה שקשה לסיימה מול ארגון הטרור האכזרי ביותר בעולם, שמחופר כפי שאף ארגון טרור לפניו לא היה מחופר. ולאיום הקיומי הזה מצטרפת תעמולת זוועה שמשרתת את מי שמאיים בהשמדת יהודים וגם בהשתלטות על העולם, ולא את מי שנאבק באיום הזה, על העולם החופשי כולו.
משהו רע, מאוד רע, קורה לראש ממשלת ישראל. בין בן גביר וסמוטריץ' לבין האינטרס הלאומי – הוא בחר באופציה הראשונה
ודווקא בנסיבות הללו, בנימין נתניהו מתעקש לעשות את כל הטעויות האפשריות. הוא נכנס למשבר הזה בראש פתוח. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, שהתנהלות קצת יותר שפויה מצידו יכולה למנוע את המשבר הזה. הוא יודע שיש לארה"ב אינטרס אסטרטגי להגיע לברית הגנה עם סעודיה. הוא יודע שזה יעזור לישראל. הוא יודע שהסכמה שלו לפשרה מדינית לא תקים כאן שום מדינת טרור פלסטינית, אלא רק תסלול את הדרך להסכמה אזורית. הוא יודע שקצת יותר גמישות בעניין החטופים, וגם הכרזה חד־צדדית על הפסקת אש, תמורת שחרור החטופים ופירוז הרצועה – היו מועילות לישראל. ולא רק שהתנהלות כזאת לא הייתה פוגעת במאמץ הצבאי. להפך. היא הייתה מעניקה לישראל חיזוק אסטרטגי. אבל משהו רע, מאוד רע, קורה לראש ממשלת ישראל. בין בן גביר וסמוטריץ' לבין האינטרס הלאומי – הוא בחר באופציה הראשונה.
ב־2016 חתמו 83 סנאטורים על מכתב דרישה מהנשיא דאז, ברק אובמה, להגדיל את הסיוע לישראל. ב־2017 חתמו כל מאת הסנטורים על דרישה מדונלד טראמפ להיאבק בגל האנטישמי, שלא התחיל ב־7 באוקטובר. כל המאה חתמו באותה שנה גם על דרישה מהאו"ם להפסיק את היחס העוין לישראל. עוד לפני כן, ב־1975, כאשר ארה"ב ביצעה "הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל, על רקע מחלוקת בנוגע להסכם ביניים עם מצרים, חתמו 75 סנטורים על מכתב תמיכה בישראל. זה לא ברור אם אנחנו צפויים בקרוב למכתב סנטורים דומה. זה ברור שאם בכלל – יהיו הרבה פחות.
קשה להמעיט בחומרת המשבר שאנחנו נכנסים לתוכו. ישראל תלויה לחלוטין באספקת נשק מארה"ב – לא רק הגנתי אלא גם התקפי. זה בדיוק הזמן שבו ישראל זקוקה להנהגה שקולה וחכמה. ובימים הרעים הללו, אין הנהגה כזאת. זה אולי לא המשבר החמור ביותר בתולדות היחסים עם ארה"ב. אבל זה הולך להיות המשבר המסוכן ביותר.
