ביציאה מתחנת הרכבת של העיר ויימאר ממתין לנחיל התיירים שלט הכוונה, שכמו מסכם את ההיסטוריה התזזיתית של האזור ב־250 השנים האחרונות. ימינה: לבתיהם של שילר וגתה, שניים מענקי התרבות המערבית; שמאלה: לאוניברסיטת הבאוהאוס המקורית, המקום שבו נולד אחד מזרמי האדריכלות והעיצוב ששינו את העולם; ולמעלה, לגבעה המשקיפה אל העיר, שם, בין העצים העירומים, שוכן מחנה הריכוז בוכנוולד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאות אלפי המבקרים יחלפו, לעיתים בהבדל של כמה שעות, בין שולחן העבודה עם עט הנוצה וקסת הדיו של פרידריך שילר, כאן כתב את "וילהלם טל", לבין משרפת הגופות המצמררת של בוכנוולד. כולם יתהו מן הסתם, איך ייתכן שבאותו מקום שבו נולדו כאלו פסגות תרבותיות, גם נוצרו התהומות שלה. מי שיסתובב בלילות ברחובות הפחות מתוירים של ויימאר או ימתין לימי שני אחר הצהריים, אולי יקבל תשובה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלו הזמנים שבהם אנשי הימין הקיצוני מרימים שוב ראשם. בימי שני מתקיימות ההפגנות הקולניות, בעיקר של תומכי מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). לא תראו כאן צלבי קרס או הצדעות במועל יד – אלו עדיין אסורים בחוק בגרמניה – אבל המסרים בבסיסם דומים לאלו שבשמם הוקם מחנה הריכוז שבקצה הגבעה.
זו ממש לא תופעת שוליים. ויימאר היא עיר במדינת המחוז תורינגיה, שבה צופים הסקרים כי בבחירות הקרובות בספטמבר "אלטרנטיבה לגרמניה" תזנק ליותר מ־30 אחוז ממושבי הפרלמנט. גם הסקרים במדינות הסמוכות, ברנדבורג וסקסוניה, צופים שיעור דומה. כל אלו יבטיחו לימין הקיצוני כוח עצום, ובתסריטים מסוימים גם השתתפות בממשלות עצמן. בגרמניה כולה זוכה "אלטרנטיבה לגרמניה" לתמיכה של כ־20 אחוז מהמצביעים, ולו היו נערכות היום בחירות, היא הייתה המפלגה השנייה בגודלה, גדולה יותר ממפלגתו של הקנצלר שולץ.
כל זה מחלחל היטב לוויימאר ולערים ולכפרים שבסביבתה. אין־ספור דיווחים על מכות, ניפוץ חלונות, חיות מתות בתיבות הדואר, אפילו ניסיונות דריסה. היעדים הם בדרך כלל אלה שנחשבים "שמאלנים", "ירוקים" או קוראים תיגר על הבינריות המגדרית המקובלת. אבל גם בבוכנוולד – כן, כן, באתר הזיכרון הכה סימבולי הזה – מרגישים את השינוי היטב. יש מי שעושים את זה בצורה מכופתרת: מגיעים לסיור במחנה, מתחילים לשאול שאלות הממעיטות מערך השואה ומנסים לערער על דברי המדריכים; ויש מי שלוקח את זה למקומות הרבה יותר אלימים: איומים יומיומיים על עובדי האתר, ציור צלבי קרס, הצדעות נאציות בתוך המחנה וכריתת עצים שניטעו על שם נרצחים במחנה. בבוכנוולד מעריכים שכחצי אחוז מהמבקרים מגיעים לשם כדי לייצר את התקריות האלו. זה אולי נשמע מעט, אבל באתר מבקרים מדי שנה כחצי מיליון אנשים.
לא מדובר רק בבוכנוולד ולא רק במזרח גרמניה: הסטטיסטיקה מראה על מאות מקרי תקיפה באתרי זיכרון לשואה בכל גרמניה. רק שכאן זה כבר כמעט לגיטימי. בחודש שעבר, למשל, דיווחו מספר עובדים של אתר הזיכרון כי מישהו חתך את צמיגי מכוניותיהם. "יש לנו תצוגה בבוכנוולד שסגורה שלוש שנים בגלל שאין לנו מספיק אנשי אבטחה, והתוקפים נהיים יותר קולניים ואגרסיביים", אומר פרופ’ יאנס כריסטיאן ואגנר, דירקטור אתר הזיכרון המפורסם שבמחנה. "הם איבדו את הפחד שלהם בגלל האווירה במדינה. אם הפרלמנט שלנו מדבר ככה, אז מדובר בדעות לגיטימיות. זה משתנה לרעה מאוד מהר: ב־2020, בקורונה, מתחילות אגדות אנטישמיות שלא חשבתי שאשמע אי פעם, ואז המלחמה עם אוקראינה ומשבר האנרגיה. הכל עובד לטובת 'אלטרנטיבה לגרמניה'".
מחנה הריכוז בוכנוולד היה אחד הראשונים שהוקמו על אדמת גרמניה, עוד ב־1937. בשיאו היו כלואים בו עשרות אלפי אנשים, והוא היה הכינוי לקומפלקס של עוד 139 מחנות משנה, הידוע בהם הוא דורה. אוכלוסיית האסירים במחנה הייתה מגוונת: ממתנגדים פוליטיים גרמנים (בעיקר בשנים הראשונות), ועד לקומוניסטים, הומוסקסואלים, שבויים רוסים, צוענים – וכמובן, יהודים.
ההערכות הן שבסך הכל היו כלואים בבוכנוולד כ־280 אלף אסירים, וכי כ־56 אלף מתוכם נספו, מתוכם כ־11 אלף יהודים. במחנה גם נערכו ניסויים "רפואיים" מזוויעים, ובהוראתו של הימלר הוקם בו בית בושת, בו אסירות שנבחרו במיוחד נאנסו מדי יום מספר פעמים על ידי אסירים שזכו ל"פריבילגיה" הזו (יהודים לא היו בהם). 400 דונם הגיהינום האלו שוחררו באפריל 1945 על ידי בעלות הברית, שלתדהמתן פשוט צעדו לתוך מתקן רצח תעשייתי. למקום הוזעקו צלמים כדי לתעד את ערימות הגופות ומצבם של האסירים, אלו שלא הוצאו ל"צעדות המוות" או נרצחו בחופזה כשהנאצים נמלטו. הגנרלים אייזנהאואר, פאטון וברדלי הגיעו למחנה, והזדעזעו מהמראות. העדויות מבוכנוולד פורסמו בתקשורת כמעט מיד, והיו מהראשונות שסיפרו לעולם על השואה.
כל אלו הפכו את בוכנוולד לסמל, ואחרי איחוד הגרמניות, אתר הזיכרון במקום צבר תאוצה והפך לאחד המפורסמים והמתוירים בעולם. אבל ביורן הוקה, ממנהיגי "אלטרנטיבה לגרמניה" היותר קיצוניים – גם במפלגה כזו יש מנעד, מתברר – קרא לפני כמה שנים לבצע "היפוך של 180 מעלות" ביחס של גרמניה למלחמת העולם השנייה. הוקה הוא ראש המפלגה במדינת תורינגיה, ובעיר ויימאר ובאתר הזיכרון בוכנוולד חשים את רוחו היטב.
פרופ’ יאנס כריסטיאן ואגנר (57) יושב במשרד שלו באתר הזיכרון במרכז צריף מלבני בצבע חרדל. במקור, כאן התגוררו הקצינים הנאצים שניהלו את המחנה. שולחנו מוצף ניירת, מסביבו מדפי ספרים מלאים בתיקיות. על הקיר מונח שלט שהוצא מהמחנה לאחרונה, עליו צויר צלב קרס. בוכנוולד הוא אחד היעדים המועדפים על בריוני הימין הקיצוני, שמסתובבים פה בגאווה. "אנחנו נוטים להסביר את הנאציזם מהסוף, מהגופות", הוא מנסה להסביר מה קורה במקום. "אבל חשוב ללכת להתחלה: בהתחלה אין רצח המוני, אלא שכנוע הגרמנים שהם טובים יותר. זה קָסם להרבה גרמנים. הם התייחסו למי שלא הסכים עם האידיאולוגיה הנאצית כאל אנשים מסוכנים, שהחברה הגרמנית צריכה להיות מוגנת מהם. האנשים במחנות הריכוז הוכרזו כסכנה ברברית. והגרמנים האמינו בזה.
"כל הנרטיב הזה חוזר על עצמו עכשיו, עם הפשיסטים מ'אלטרנטיבה לגרמניה' וביורן הוקה, קיצוני ימני עם אידיאולוגיה לא דומה, אבל שווה לנאצים. הוא גזען ואנטישמי שרוצה לגרש גרמנים לא־אתניים, מאמין באלימות והוא מדבר על זה בצורה מאוד פתוחה, גם בספרים שלו. יש למפלגה הזו תמיכה של 20 אחוז בכל גרמניה. אחד מכל חמישה בוחרים רוצה לבחור בנאצים לפרלמנט".
אתה מבין למה אנשים תומכים בהם?
"אנחנו חיים בתקופה של משברים קשים שונים. קורונה, מלחמה באוקראינה, משבר האקלים, מהגרים, טרור, מלחמה בישראל, משבר האנרגיה. שאלות קשות, ואנשים מחפשים תשובות קלות, פופוליסטיות. לכאן נכנסת 'אלטרנטיבה לגרמניה'".
העניין הוא שהתומכים הנלהבים של "אלטרנטיבה לגרמניה", לפחות מרביתם, בכלל לא רואים את עצמם כנאצים. אפילו להפך. "בהכרה שלהם הם לא נאצים, הם בכלל האנטי־פשיסטים", מסביר פרופ' ואגנר. "זה מה שהוקה אומר. זה פרדוקס מעוות. בהפגנות ימי שני הם צועדים בכיכר העיר, מאות אנשים, והלוגו שלהם הוא השבועה של אסירי בוכנוולד, להילחם עד שיעקרו את הנאצים. אז בעיניים שלהם הם נלחמים נגד הפשיזם האימפריאליסטי, שזו גרמניה".
אז לכאורה הם בכלל מזדהים עם האסירים של בוכנוולד.
"כן. לכן צריך לחזק את ההכרה לגבי ההיסטוריה. זה מה שאנחנו עושים פה. הבעיה היא שיש הרבה שלא באים. אז אנחנו חייבים לשלוח יד מאתר הזיכרון לחברה הגרמנית, להיות מעורבים בציבור, בעיקר ברמה הדיגיטלית. הרבה מהמידע והדעות גדלים עכשיו בסְּפֶרה הדיגיטלית. וגם הרבה פייק ניוז ופייק היסטוריה. אנחנו טובעים בזה. אז אנחנו חייבים להיות יותר ברשתות. אנחנו מנסים לאתר עכשיו משפיענים שיעשו את זה כי אנחנו גם יודעים ש'אלטרנטיבה לגרמניה' מאוד טובים ברשתות. יש סקרים שמראים ש־48 אחוז מבני ה־18־29 בעד 'אלטרנטיבה לגרמניה'".
מה זה בעצם אומר, "שינוי של 180 מעלות" בזיכרון, כמו שהוקה הכריז?
"שינוי של 180 מעלות זה לחגוג את העבר של גרמניה, גם הנאצית, כהיסטוריה של גיבורים. הם רוצים מדינה סמכותנית, גזענית, אנטישמית. הם רוצים לאומנות גרמנית, ובשביל זה אתה חייב לסלק משוכות לדבר הזה. הזיכרון למה שעשו הנאצים הוא משוכה, אני משוכה. הנציגים של המפלגה כבר ביקשו לסלק אותי מהתפקיד".
ואתה חושש לעתיד של אתרים כמו בוכנוולד?
"אני לא פוחד, אני מודאג. אני לא חושב שהם יסגרו את האתר, הם ישנו אותו. הם לא יהללו את הנאצים. הם יבכו על הקורבנות, אבל לא יגידו מי עשה את זה. או, כמו שהוקה אמר, הם יגידו שהנאצים היו שמאלנים. הם ישתמשו במחנה לאידיאולוגיות המטורפות שלהם".
יש הרבה איומים עליך אישית?
"מיילים, דברי שנאה ותעמולה ימנית, לפחות פעם ביום. הכי גרוע היה תמונה שהם לקחו מעיתון, ושמו על הפרצוף שלי מטרה. אני גר בסביבה עם אשתי וילדה. אני סוגר את החלונות כשמחשיך. וכשאני הולך, אני מסתכל הרבה פעמים לצדדים ואחורה. צריך להיזהר, אבל אני מסרב לחיות בפחד".
יש זמן שבו אתה אומר לעצמך, או לחבר היהודי, שזה הזמן ללכת?
"אני אגיד את זה לחבר היהודי שלי, בטוח בכפרים. אבל בעתיד. יש לי הרבה שיחות עם קולגות ועם אשתי. אשתי אומרת שהיא תעזוב את תורינגיה אם 'אלטרנטיבה לגרמניה' יהיו בממשלה. אני אשאר, כי אם כולם עוזבים, אין מי שיילחם בגזענים".
אני יוצא לשיטוט בשבילי בוכנוולד, בין שער הברזל שעליו נאצי עם הומור שחור במיוחד דאג שתתנוסס הכתובת "כל אדם לגורלו", לבין הקרמטוריום, התחנה הסופית של רבים מהאסירים שהיו פה. הטלפון שלי מצלצל, ובצד השני נפתלי פירסט, היום בן 91. הוא שוחרר במצב קשה מבוכנוולד באפריל 1945. פירסט מופיע באחת התמונות המפורסמות במחנה: הוא על הדרגש, לצידו של אלי ויזל. "60 שנה לא הגעתי לכאן ולא דיברתי גרמנית", הוא אומר, "ובשנה ה־60 באתי לפה, לטקס. הנהג פתח לי את הדלת ואמר, 'אני לוקח אותך לבוכנוולד', וזה היה מוזר ומפחיד. מאז כל שנה אני כאן. נואם, מתקבל יפה בפרלמנט, אבל בשנים האחרונות אני רואה הפגנות של הימין, עקירת עצים על שם נכים שנרצחו והשחתת תמונות, כולל שלי, וזה מקומם ומעציב. אני מרגיש שכמה שאני יותר מדבר על הזיכרונות שלי - ככה הנאציזם עולה".
אז מה יהיה?
"בתוך תוכי אני יודע שאנטישמיות היא משהו שאנחנו חייבים ללמוד לחיות איתו לעד. אז השנה אני רוצה להביא את הנכדה והנינה שלי לכאן".
אחרי שדיברתי עם פירסט נתקלתי בסבתא בת 77, שצועדת עם הנכד שלה, בן החמש. "אני רק באתי לטיול רגלי איתו", היא אומרת לי ליד הקרמטוריום, ומתעניינת מאיפה אני. אני עונה לה, וממשיך ללכת. "תגיד, מה אתם עושים בעזה?" היא צועקת לעברי, "אולי צריך להביא את כל הישראלים לפה, שיראו מה זו מלחמה".
הטלפון מצלצל. שורד בוכנוולד פירסט שוב על הקו. הוא רק רצה להזכיר שהנכדה והנינה שלו – אלו שהוא מתכוון להביא לטקס במחנה – התחבאו שעות ב־7 באוקטובר בממ"ד בכפר עזה. ההורים של בעלה, זאב זיו ותמי פלג־זיו ז"ל, נרצחו.
אני שואל את פרופ' ואגנר אם האנטישמיות שהוא חווה ממבקרים בבוכנוולד גברה מאז 7 באוקטובר. "לא", הוא פוסק. "זה יותר בברלין, פרנקפורט, המבורג. בתורינגיה אין הרבה פליטים, אז הבעיה פה היא לא איסלאמית, אלא ימין. יש פרובוקציות שמתרחשות מדי יום, אנשים עם קעקועים, ציורי צלבי קרס זה משהו כמו פעם בחודש, עקירת עצים, הצדעות במועל יד, זיג הייל, הייל היטלר. זה ילך ויגדל ככל שנתקרב לבחירות".
ואולי יהיה אפילו יותר גרוע אחריהן. ככה לפחות מאמין האראלד צייל (63), סגן מנהל ומורה לפיזיקה ומתמטיקה בבית ספר מקומי. "יש פה ערוץ טיקטוק לילדים, שבו הימין הקיצוני מסביר להם מי מורה שמאלני ומי לא", הוא אומר. "כבר עכשיו מורים צעירים ניגשים אלינו ושואלים אותנו מה יקרה, ומורות מספרות לנו שהן מצנזרות את עצמן ופוחדות להוציא לפועל תוכניות לימודים, בגלל הפחד מהורים מהימין הקיצוני".
זה מתבטא גם בתוכני הלימוד?
"בלימודי השואה והנאציזם הם עדיין לא נוגעים לנו, אבל יש הורים שמביעים את מורת רוחם. שיעורי מגדר, זהות מינית, שפה מגדרית וזכויות להט"ב מתבטלים בגלל החשש. מורים צעירים לא רוצים להיות מסומנים אם הממשלה הבאה תהיה עם 'אלטרנטיבה לגרמניה'. הם נזהרים".
ואתה?
"אם זה יקרה, אני אברח לשתי הבנות שלי שבברלין. לפעמים אני הולך במרכז העיר ורואה תלמידים שלי משתתפים בהפגנות של הימין הקיצוני. הם לא רוצים ללמוד היסטוריה, אז הם לא ילמדו איך לא לחזור עליה. אנחנו נכשלנו כאומה בחינוך לדמוקרטיה, ולשם נכנסה 'אלטרנטיבה לגרמניה'. המוסלמים מפגינים נגד היהודים? השמאל מטנף נגד היהודים ב'ברלינלה'? 'אלטרנטיבה לגרמניה' נכנסה לשם, ומבטיחה לאנשים שמתעצבנים מזה שהם יגנו על היהודים. שזה בולשיט, אבל אנשים מאמינים לזה".
למה?
"כי המפלגות האחרות לא נותנות שום תשובה".
"תורינגיה אלגמיינה" הוא אחד העיתונים הנפוצים במדינת המחוז, והעיתונאי פביאן קלאוס (37), שמסקר את המערכת הפוליטית הגועשת של המקום, כבר הספיק להרגיש את נחת זרועם של פעילי הימין הקיצוני. בהפגנת הימין ביום שני ראיתי מפגינים נושאים את תמונתו בבוז. אין ספק, הוא מסומן. "בתקופת הקורונה כתבתי על איך אנשים מפגינים נגד מדיניות הממשלה, ואיך אנשים מהימין מתעלקים על ההפגנות הלגיטימיות הללו ומקדמים אידיאולוגיה קיצונית ימנית דרכן", הוא מספר. "מאז, הם משתמשים בשם שלי ובתמונה שלי בשלטים בהפגנות. באפריל כבר תקפו אותי, ומאז העיתון מצמיד לי שומר ראש כשאני הולך לכסות הפגנות".
מפחיד.
"יש לי אישה וילד בן שש. אנחנו לא פוחדים, מודעים לסכנה, אבל אשתי אומרת: ‘אם אתה לא מסתכל ולא כותב, אף אחד לא יסתכל ולא יכתוב’. דמוקרטיה היא חשובה לעולם החופשי. לפעמים אני חושב לצנזר את עצמי, אבל זה לא קרה. העורכים שלי עומדים מאחוריי, אבל מבקשים שאזהר. זו המשימה שלי, לחשוף את השקרים. לא כל הבוחרים שלהם נאצים, אבל הרבה מהם לא יודעים במי הם בוחרים ואחרי מי הם עוקבים. אני לא נגד מישהו. אני בעד האמת. ואנחנו חייבים לנצח: המפלגות הדמוקרטיות חייבות למצוא דרך לעבוד ביחד. יש 30 אחוז ל’אלטרנטיבה לגרמניה’, אבל יש 70 אחוז שבוחרים במפלגות דמוקרטיות. אנחנו יותר".
ואם לא תצליחו?
"כנראה שנעזוב. הרבה אנשים בחוג הליברלי מדברים על עזיבה, כי הוקה אומר במפורש מה הוא הולך לעשות”.
מה?
"הם נאבקים נגד העיתונות, נגד הממשלה, נגד הירוקים, נגד ברלין, נגד המהגרים - כולל גירוש. הם יסגרו ברזים של תקציב. בבית ספר הם לא יטפלו בילדים נכים או עם צרכים מיוחדים. הוקה אומר שהכללה של נכים נכשלה, ולכן הם צריכים להפריד ביניהם. זו מתודה מוכרת מהנאצים".
אבל למה, מה הם רוצים?
"גרמניה טהורה, גירוש של אחרים. רוצים לחזור לגרמניה הנאצית. הם מבינים שאנשים רוצים פתרון אמוציונלי ולא רציונלי, ויש להם תשובות פשוטות לבעיות מסובכות. אבל אני לא בטוח שאלו תמיד תשובות דמוקרטיות”.
אז מה יקרה?
"תהיה לנו פה מדינת משטרה. זה אומר שאולי אסור להפגין. המשטרה והמדינה פועלות נגד המפגינים. ביחד עם בתי המשפט, ייכתבו חוקים חדשים. חזרה למזרח גרמניה. אולי יהיה פה שטאזי".
אולי, אבל לא באמת צריך שטאזי כדי לפחד, ולארה לוטקה (33) למדה את זה על בשרה. לוטקה נולדה בכלל במינכן, ולפני כעשור הגיעה לוויימאר כדי ללמוד באוניברסיטת באוהאוס. את ישראל היא מכירה מצוין: היא הייתה כאן שנה, במסגרת חילופי סטודנטים בבצלאל. אחרי שסיימה ללמוד, החליטה לפתוח בוויימאר, עם שותפה, בית קפה. "החלטנו לפתוח מקום שהוא גם בית מוגן לאנשים שבשולי החברה, וגם מקום שבו תוכל לקבל אינפורמציה לגבי אקטיביזם פוליטי של השמאל", היא מספרת. התגובה של פעילי הימין הקיצוני לא איחרה לבוא. "שלוש פעמים שמו לנו דבק במנעול. אחר כך שמנו תמונות של קורבנות רצח של הימין הקיצוני. שברו לנו את החלון עם אבן. זה הכה אותנו בהלם. התחלתי לפחד לצאת החוצה לבד בלילה, כל תזוזה פתאומית לידי הפחידה אותי. הייתי בדאון טוטאלי. הפסקתי ללכת להפגנות. הם שוב ניסו לשבור את החלון, אחר כך מישהו נכנס, שבר את דגל הגאווה וברח. קנינו גז מדמיע, אבל הבנו שזה הזמן לקפל, כי גם השכנים התלוננו שהם מפחדים. בפברואר 2023 סגרנו".
היא עוזבת בעוד חודשיים. למרוקו. בלי תאריך תפוגה. לוטקה טוענת שזה לא קשור לימין הקיצוני, היא פשוט גמרה עם ויימאר. לפה היא לא תחזור. "אני לא רואה למקום הזה עתיד בהיר, אם דברים לא ישתנו. בית הקפה שלי והסגירה שלו הם מטפורה למה שקורה למי שחושב באופן אלטרנטיבי פה: תמיד יבואו הבריונים עם המקלות".
כאשר מתרחשות תקיפות מתוקשרות וקשות – כמו רצח שני היהודים בבית הכנסת בעיר הַאלֶה ביום כיפור לפני כחמש שנים – המשטרה המקומית מגלה חריצות וזריזות. אבל תקיפות קלות יותר, איומים, הטרדות מילוליות וכו'? אלו במקרים רבים תיקים שייסגרו מהר מאוד. הקורבנות שמחליטים בכל זאת שלא לשתוק ולנסות להילחם בתוקפים שלהם, מגיעים פעמים רבות לעו"ד קריסטין פאייצ'יק כמוצא אחרון. לה ולשותף שלה יש משרד עורכי דין בעיר יֶנה, העיר השנייה בגודלה בתורינגיה. המשרד מתמחה בתביעות של קורבנות פשעי אנשי ימין קיצוני נגד מהגרים ויהודים. ידיהם מלאות עבודה. "יש יותר ויותר התקפות מילוליות ופיזיות של גברים בני 45־50 גם על ילדים בני שבע־שמונה שהם לא גרמנים טהורים", היא אומרת. "יש לזה לגיטימציה והם יודעים שלא יגישו תלונות נגדם, בגלל שהקורבנות מפחדים".
את עצמך פוחדת?
"אני כל כך פאקינג פוחדת. אני בת 40, בלי ילדים, מאוד אקדמאית. אני האויב שלהם. הם לא רוצים אותי בחברה".
המקור לכל אלו ברור לה: "אלטרנטיבה לגרמניה". "אני חושבת שצריך להוציא את המפלגה מחוץ לחוק, שלא תיבחר לפרלמנט. זה אולי ימחק 20 אחוז מהקולות, אבל אם הם ייבחרו הם ימחקו חלקים הרבה יותר גדולים מהאוכלוסייה. זו הברירה האחרונה שלנו כדי להציל מיעוטים, כדי שהחברים השחורים והיהודים שלי, ואבא שלי, שנמצא בקבוצת מיעוט, יפסיקו לחיות מתוך פחד".
ואם הם ינצחו בכל זאת?
"אז אני עוזבת. מיד. כל המשרד שלי יעזוב. אנחנו פשוט לא יודעים לאיפה. מה האלטרנטיבה. איפה זה בטוח? אנחנו נילחם עד ההפסד. אבל אם הם ינצחו, אנחנו נעזוב. אני לא רואה איך העלייה שלהם נעצרת. ננסה כל מה שאנחנו יכולים בתהליך הפוליטי, אבל אם הרוב חושב שפשיזם הוא הפתרון, אז צריך להציל את עצמנו וללכת. אנחנו לא נשתתף שוב בנציונל סוציאליזם. אני מצטערת שאני לא אופטימית. אני מאבדת את התקווה כל יום. זה הבית שלי, זה הפאקינג בית שלי, ו’אלטרנטיבה לגרמניה’ מגרשת אותי מהבית. מגרשים אותי מהמדינה שלי".
אני שואל את פרופ' ואגנר מאתר הזיכרון בבוכנוולד אם תסריטי האימה האלו ריאליים. "לא חושב שזה יגיע עכשיו", הוא עונה. "הם ('אלטרנטיבה לגרמניה') 36 אחוז, אז יהיו להם מספיק קולות לחסום החלטות שדורשות שני שלישים בעד. אז או שהם יתמכו בממשלה כמיעוט מבחוץ ויסחטו צעדים פשיסטיים, או שיהיו חלק מהממשלה, אבל יכול להיות שהמפלגות הקטנות לא יקבלו את החמישה אחוז ולא ייכנסו לפרלמנט, אז כל הקולות הללו הולכים לזבל. ואז, עם 40 אחוז, אתה יכול לקבל ממשלת 'אלטרנטיבה לגרמניה'. 40 אחוז זה לא רחוק מ־36".
ואפשר לעצור את העלייה הזו?
"אולי. דברים משתנים עכשיו, עם ההפגנות הגדולות בכל רחבי גרמניה נגד הימין. זה נותן לי אומץ. בנורדהאוזן (עיר בתורינגיה, צפונית לוויימאר – ז"א) כולם היו בטוחים שהנציג של 'אלטרנטיבה לגרמניה' ינצח. הוא השווה בין דרזדן לאושוויץ, ובין המצילים האמריקאים והנאצים. כולם שתקו, הבנו שהחברה האזרחית צריכה תמיכה, זריקת אומץ, ואז הייתה התעוררות – והוא הפסיד. אז העבודה שלנו היא לפעול לכך שהתקווה תנצח את הפחד".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
