יש רק בעיה אחת עם מרכז המבקרים המרהיב של רפאל: הוא סגור למבקרים.
זה מרכז מבקרים מרשים ונהדר, מומלץ מאוד, עם סרט שמוקרן על מסך ענק שעם סיומו הופך שקוף ומאחוריו נחשף אולם תצוגה עצום ובו רוב כלי הנשק המפורסמים שרפאל מייצרת, כולל המגה־להיט "כיפת ברזל", להיט ההמשך "קלע דוד", מערכת ההגנה "מעיל רוח" לטנקים, וגם להיטי כל הזמנים: משפחת טילי "ספייק" (נ"ט הניתן לשיגור מ־45 פלטפורמות בים, ביבשה ובאוויר), משפחת טילי "ספייס" (שני טון חומר נפץ לחתיכה), משפחות טילי "דרבי" ו"פייתון" (מתברר שטילים באים במשפחות. אלה משפחות סופר־על כאלה, שלכל חבריהן כוחות מיוחדים ומהירות על־אנושית, עם נטייה מולדת להתפוצץ על החיים).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בכל אופן, מרכז המבקרים סגור למבקרים שבאו רק להסתכל. אתה הולך לקנות משהו, ילד, או לא? כי המרכז פתוח, למעשה, בעיקר ללקוחות פוטנציאליים מכל העולם, להלן מדינות עם כסף שקפצו לשופינג אמל"ח מתקדם לצבאותיהן, ועכשיו הן כאן, רוצות למשש את הסחורה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פינלנד, למשל, קנתה לעצמה – אולי לרגל הצטרפותה לברית נאט"ו – סט יפה של "קלע דוד", מגיע באריזה מהודרת, ניתן להתאמה אישית, "גרסת היצוא לרוב מרודדת לעומת מה שאנחנו מוכרים בארץ – מה שצה"ל מקבל ומה שנמכר בחו"ל זה לא אותו דבר, למרות ששתיהן איכותיות", מרגיע יואב וקסלר, סמנכ"ל התפעול הנחרץ ועז־המבט של רפאל.
כלומר, אתם כמו שף שנותן בעיתון מתכון למנה מפורסמת שלו ומשמיט בכוונה מרכיב אחד?
"אה... כן".
אז פינלנד קנתה לעצמה סט, גם גרמניה לקחה ערימה של טילי "חץ", רומניה שמה 93 מיליון דולר על טילי "ספייק", וזה רק מהזמן האחרון. וכן, כל האנשים האלה קיבלו גישה למרכז המבקרים.
אבל רוב הישראלים לא. זה לא כל כך נעים לראות מרכז מבקרים סגור למבקרים, אבל מצד שני, כל רפאל היא אירוע מסווג וממודר ברמות שישיבות קבינט מצומצם יכולות רק לחלום עליהן; כבר בכניסה לקמפוס הענק של רפאל במכון לשם (זה ליד כרמיאל. שימו בווייז "מכון לשם" ואז תשכחו מזה. ווייז משובשת כרגע לחלוטין מחיפה וצפונה) הודבקו מדבקות חוסמות על מצלמות הטלפונים הניידים שלנו, מה שכמעט מיד התברר כמיותר כי בכניסה לכל בניין ממילא נדרשנו להפקיד טלפונים בכניסה.
עוד לפני הכניסה, כבר במחסום שלפני כביש הגישה, מתרומם מכשול חשמלי צהוב וענק מתוך בור באדמה וכמעט מרסק פיזית את המכונית. כי סתם מחסום זה לחלשים. לא; ברפאל, אם לא הוזמנתם ואושרתם וסווגתם והפקדתם טלפונים, הרכב שלכם פשוט יתרסק לתוך מחסום ברזל עצום שיתרומם מהאדמה.
הם מסווגים שם מאוד. מאוד. כל כך מסווגים, שכל שהקמפוס הירקרק הזה, עם הבניינים ההייטקיים בחלקם ועם סניפים של קפה ג'ו, חדרי אוכל וסטייקייה בשם "אדיסון" – הכל לנוחות העובדים – לא מסגירים שום קשר למה שמתחולל פה בפועל; פיתוח וייצור נשק. עשרות סוגי נשק מתקדם – כולל מערכות הגנה והתקפה אוויריות, ימיות ויבשתיות, ועוד מעט גם לייזריות ("מגן אור". כי למה לבזבז טילי יירוט יקרים כשאפשר לפוצץ טילי אויב בקרן לייזר? בקרוב).
כל העסק הפסטורלי הזה – שנראה ומתנהג לא פעם כמו קמפוס מגניב ומעוצב, כולל מטבחונים מאובזרים ברוב סוגי הפינוקים המקובלים וכלבים שמותר לעובדים להביא מהבית – יושב, בפשטות, מעל בונקרים מלאים באבק שריפה. שיושבים מעל מאגרים גדולים של טילים שהורכבו זה עתה וחונים בעיקר באזור התחתון של הקמפוס, לפעמים ממש בשולי הכביש, לפעמים במחסנים ולפעמים סתם ככה במסדרונות, שבהם מתנוסס השלט הכי טוב שיצא לי להיתקל בו אי פעם במקום עבודה כלשהו: "אין להשאיר טילים במסדרון בסיום יום העבודה".
ואין במשפט הזה שמץ של מטפורה או דו־משמעות. הכוונה לטילים. במסדרון. בסיום יום העבודה.כי באמת, אנשים, קצת סדר שיהיה. איך אפשר לעבוד בצורה כזאת, כשכל מיני טילים עם מאות קילוגרם חומר נפץ עליהם מסתובבים לך בין הרגליים? תחזירו אותם למקום, בחייאת.
או כמו שכמה עובדות משועשעות אומרות לי בחדר האוכל עצום הממדים והקיבוצי מאוד של הקמפוס: "אנחנו דוחפות שיעשו גם שלטי 'נא לא להאכיל את הטילים', 'נא לא ללטף טילים' ו'טילים עושים באהבה'".
והם באמת עושים אותם באהבה. אני יודע, כי ליטפתי כמה בעצמי לאורך היום. נכון שיש בזה משהו קצת פאלי, אבל קשה לעמוד בפיתוי הברזל החלקלק והנוצץ כשהוא טרי מהתנור, ובכלל, מאז 7 באוקטובר יש גם איזו תחושה כללית שכבר לגיטימי להיות מאוהב בטיל שמגן עליך.
וכשאתם מסתובבים, למשל, במעבדת הרכבת ראשי הביות של טילי "ספייק", עם עמדות העבודה שלידן יושבים אנשים צעירים ולא מעט נשים צעירות ופשוט מבריגים מצלמות וכרטיסי אלקטרוניקה לתוך קדמת הטיל, ואז מנועי סרוו, ואז כנפיים – הכל במלאכת יד עדינה, סוג של צורפות כמעט - אתם מבינים את ההיקשרות הרגשית. "כל טיל כזה הוא בוטיק", אומר שמי, ממנהלי המעבדה. "נכון שזה ייצור סדרתי, אבל כל טיל נעשה בידיים, דבר־דבר, הרכבה אחרי הרכבה".
למה שלא תכניסו רובוטים?
"יש הרבה דברים נקודתיים שנתקלים בהם תוך כדי הרכבה, המון פינים ודברים עדינים, ולכן כל מכלול מורכב ביד מאפס ועד לתחנה הסופית שבה בודקים אותו".
בדיקת הטיל, אגב – וזה נכון לכל טיל שיוצא מרפאל – מורכבת משבעה שלבים, כולל תנאי חום וקור קיצוניים, טלטלה והרעדה שמדמות את שלב המעוף, עומס מכני גדול ועוד כמה מבדקים שמוודאים שמוצר זה יצא ממפעלנו כשהוא טרי וטוב, ואם בכל זאת נתקלתם בבעיה, זו בעיה שלכם וסביר שאתם כבר לא איתנו ממילא.
כך שהטילים וחלקי הטילים – שהעובדים מסיעים בעגלות צהובות, גדולות ומרופדות בספוגים ורודים (!) מיוחדים שמנטרלים כל חשמל סטטי פוטנציאלי – בהחלט הופכים לסוג של מושא חשק; אובייקטים גדולים, צרים וארוכים ממתכת בוהקת שמסוגלים, במחי מעוף וביות מדויקים, להציל – או לקחת – חיים. בשתי מילים? תעשיית נשק.
וזו חתיכת תעשייה. רפאל ממוקמת במקום טוב באמצע רשימת יצרניות הנשק הגדולות בעולם (מקום ראשון: לוקהיד־מרטין, ארה"ב), וכרגע הולך לה ממש טוב: הזמנות נשק מכל העולם נערמו לחמש שנים קדימה עוד לפני 7 באוקטובר, הכנסות 2023 שידווחו בקרוב צפויות להגיע לשיא כל הזמנים ולחצות את ה־50 מיליארד דולר, והביזנס של המלחמה נראה מבטיח מתמיד, עם לפחות ארבעה סכסוכים עולמיים יפים שלא נראה שהולכים לשום מקום (רוסיה-אוקראינה, טייוואן-סין, החות'ים-יתר העולם, והעניין הקטן אצלנו).
ביומיום, הייתם חושבים, עבודה בתעשייה צבאית – גם אם הייטקיסטית בתנאיה – היא עדיין לא משהו שג'וב בהייטק הממשי לא יוכל להביס, אלא שמתברר עכשיו שלגמרי כן; בעוד שבהייטק מפטרים, רפאל צומחת בקצב אקספוננציאלי. השנה היא תגייס כ־2,000 עובדים שיוכלו לעבוד מכל מקום (יש לרפאל שלוחות בת"א, בירושלים, בבאר־שבע, בקריות ואפשר גם מהבית) ותציע להם את המצרכים הכי מבוקשים כרגע בישראל: גאווה לאומית ותחושת משמעות ותרומה למאמץ.
"הייטק אלה מוצרים שלא תמיד אפשר לראות, ופה אתה רואה את המוצר, מרגיש אותו, מרגיש שאתה שותף להגנה על ישראל", מסביר לי גור־ארי, טכנאי בכיר במדור הכללה קרה. או כמו שאומר יוסי, תושב כרמיאל שהתחיל לעבוד כאן ב־2007 כמאבטח ועכשיו הוא ראש מדור הנדסי: "יש לי לא מעט חברים בהייטק, ואני יודע שאין שם עובדים שנחשפים למגוון רחב כזה של יכולות וידע, ולתחושה שכל יום פה משפיע על ביטחון המדינה באופן ישיר".
אפשר לחשוב מלחמה, כי המקום הזה אנרגטי ופועם מאוד כרגע, בעיקר סביב ייצור הבסט־סלר התמידי: כיפת ברזל. הטיל ש"פוגש את הלקוח באוויר", כמו שמגדיר לי בחדווה אחד הטכנאים.
אם עד המלחמה הכיפה רשמה 1,500 יירוטים בסך הכל, רק ב־7 באוקטובר לבדו נרשמו 4,500 שיגורים לישראל, ומאז נרשמו עוד כ־12 אלף. בקיצור, צריך הרבה כיפות. המון כיפות. "בחודשיים הראשונים למלחמה ייצרנו כמויות אדירות, הבאנו לכאן אנשים מתחומים אחרים, כאלה שעבדו פה פעם, יצאו כבר לפנסיה, כאלה שמכירים או יודעים ואפשר להכשיר אותם מהר, עבדנו לילות, ימי שישי, שבת, הכל", אומר לי אייל ממחלקת "הכללה חמה" – המחלקה שבה מחברים לטיל את המנוע הרקטי וראש הקרב.
כבר בתשע בבוקר של 7 באוקטובר הוזעקו כל מי שיכלו לקווי הייצור של המפעל, ב־12 בצהריים כבר התקיימה ארוחת צהריים ל־200 עובדים, ומאז הם עדיין עובדים ברצף חסר תקדים, ובכוחות חסרים, כי כ־1,800 עובדים (מתוך כ־8,000) גויסו מיד למילואים (בינתיים כ־600 כבר חזרו לעבודה).
"כל שלושה החודשים הראשונים למלחמה נכנסתי לפה כל יום, כולל שישי ושבת, בשמונה בבוקר וישבתי עד 11 בלילה", אומרת שירן, שרוכנת, מדויקת מאוד, מעל יחידת הנחיה שהיא מבריגה. היא מכרמיאל, רווקה ("אם יש לך חתן בשבילי אני אשמח"), והיא "לא עושה מילואים, והבנתי שזה המילואים שלי, זו התרומה: נתתי את כולי, 200 אחוז, השארתי כל המחשבות והרגשות בצד והייתי ממוקדת מטרה בזה לגמרי, לא ראיתי כלום חוץ מזה".
אומרים שבשעות הלילה נהיה פה שמח עם מוזיקה וצחוקים, אבל בשעות היום קל להרגיש את הבאזז העמלני ואת האנרגיה התכליתית באולמות ההרכבה של מחלקת הכללה קרה (חיבור כל רכיבי כיפת ברזל שאינם חומרי נפץ). המקום נראה כמו שילוב בין חלל הייטקיסטי ומוסך מצוחצח, עם העגלות הצהובות ההן ועליהן חלקי היחידה הקדמית של המיירט, אנשים בחלוקים צהובים שמסיעים את העגלות, על הקיר מאחור תלוי קידוש לשבת (מאז המלחמה, למי שנשארים שבת), ובעמדות אנשים מכניסים לתוך צינור את כל החומרים הדרושים כדי שהדבר הזה יעשה את מה שהוא עושה בזמן שאני יושב בממ"ד ומחכה לבום הגואל.
"אתה מכניס את סל כרטיסי האלקטרוניקה – זה הלב של כיפת ברזל – ואז את שני הסרוואים, שהם מנועים חשמליים שבקצה מתחברים אליהם ההגאים־סנפירים", מדריך אותי אופק, מראשי מדור ההכללה, לגבי הפעולות הנדרשות, "ואז אתה מחבר מרעום קירבה ושני ראשי ביות – שהם העיניים של כיפת ברזל, אחד מהם אופטי והשני מכ"מי. כל זה צריך להיכנס לתוך הצינור".
כמעט מתחשק לי לשבת ולהתחיל להבריג בעצמי – כל ישראלי שגדל בבתים ובשנים שבהם ילדים הרכיבו דגמי מטוסים או קיטים אלקטרוניים עשוי להיתקף חשק כזה למראה חלקים מוכנים להרכבה ונוצצים של כיפת ברזל – אבל צריך להמשיך למדור "הכללה חמה", אז בואו נעצור כאן לרגע.
כי הסתובבות חופשית במתקנים של רפאל היא סוג של זכייה בכרטיס המוזהב למפעל השוקולד של ווילי וונקה; אין שום דבר שגרתי או פוליטיקלי־קורקט בסוג העשייה הזה, בעיקר אם תמיד קיוויתם לראות איך עושים טיל (ואם לא, תעמידו פנים), ומאחורי כל פינה עלולה לצוץ עוד הפתעה. למשל מכונות הממתקים במסדרונות, שבמקום חטיפים ומצופים יש בהן חומרי וכלי עבודה: דבקים, חוטים, מסקינטייפים. "הבנו שלוקח לעובדים הרבה זמן ללכת למחסן להביא חומרים, לחתום ועניינים, אז היום מי שחסר לו בעמדה איזה דבק פשוט ניגש למכונה, מעביר תג ומוציא מה שצריך", מסביר לי מישהו.
או – עוד הפתעה – הבחור הזה ניצן, שמסביר לי שהוא מרכיב לכל טיל "הגאים ואוגיב". ברגע הראשון אני די משוכנע שלא שמעתי טוב, אבל לא, כלומר כן, מדובר באוגיב; שם בעייתי בהחלט לבן בכור, או לחלופין המקור השחור המחודד שבו מסתיים כל טיל של כיפת ברזל.
אז מה זה אוגיב?
"רצו להוזיל כמה שאפשר עלויות של כל טיל (כ־100 אלף דולר לחתיכה, על פי פרסומים זרים – ר"ש), אז שמו לו ראש ביות זול שלא היה שורד טיסה מהקרקע למעלה, וכדי לוודא שהוא ישרוד שמנו לו אוגיב – שמכסה אותו ומגן עליו, ושלוש שניות לפני הפיצוץ האוגיב עצמו נפתח ונושר לקרקע".
טוב לדעת שלא ביזבזו עלינו ראשי ביות יקרים, ונחמד להסתובב באולמות ההכללה החמה – המקום הכי חם בגיהינום הזה, שמבצע את העבודה העדינה והמסוכנת ביותר: הצמדת ראשי הקרב לגוף הטיל. הוראות הכנה? לוקחים חלק קידמי מוכן של טיל שהגיע אלינו על העגלה הצהובה ממחלקת הכללה קרה, מחברים אליו – פיזית ואלקטרונית – את החלק האחורי שכולל מנוע ורש"ק, מכניסים לתא בודד מתוך מארז של חמישייה, ועובד שמטפס למעלה ממקם ורותם את המארז. אחר כך מזקיפים הכל ומאבטחים את קו הנפץ (פה איבדתי אותי. אבל אייל האחראי מסביר לי בפשטות ש"קו הנפץ יוצר חיץ בין היוזם לבין המנוע, וכשהחיץ מקבל פקודה להתרומם המיירט הופך להיות במצב חמוש וקו הירי פתוח. זה הריתום שאנחנו מבצעים פה, אנחנו עושים את זה על חמישה מיירטים ורותמים את כולם". תבינו מזה מה שתבינו. בהצלחה).
עכשיו בא החלק הטוב: כל הדלתות בהאנגר ננעלות חשמלית, כולנו נשארים בחוץ, וחשמל מוזרם למערכת כדי לבדוק שכל החיבורים בוצעו כמו שצריך. "תהליך רגיש מאוד, כי אנחנו מכניסים מתחים חשמליים לגוף נפיץ". אגב, למקרה שהגוף הנפיץ יחליט לנצל הזדמנות ולהתפוצץ, ההאנגר מורכב משלושה קירות בטון מזוין וקיר רך אחד, שיקרוס במקרה כזה ויאפשר לנתב את ההדף החוצה.
בתום החשמול, שעובר בהצלחה, הנעילה האלקטרונית נפתחת בעצמה בקול רעם מקפיץ לכשעצמו, ואפשר להמשיך הלאה, לחמישייה הבאה.
וכשכל זה מאחורינו, יש לכם מיירט מוכן לשימוש של כיפת ברזל, סע לשלום, עוף גוזל, ועם כל הסדרתיות שבה הדבר הזה מיוצר כיום, תמיד טוב לזכור שלא תמיד זה התקיים. "במלחמת לבנון השנייה כבר עבדתי פה", נזכר אחד מוותיקי מעבדת ראשי הביות של טילי "ספייק", "ולא יכולנו לצאת הביתה לא בגלל כמויות העבודה, אלא כי כל יום, משלוש, כשהתחילו ההסעות, כל חמש דקות הייתה שוב אזעקה. ככה זה היה לפני כיפת ברזל".
המוחות המבריקים באמת יושבים מרחק טיפוס קצר משם, בבניינים ההייטקיים שמאכלסים את מחלקות המחקר והפיתוח. מרכז היזמות והחדשנות – שנדמה שנבנה על ברכיו העיצוביות של מרכז הפיתוח של מיקרוסופט ברדמונד יותר מאשר על סטנדרט של חברה ממשלתית ישראלית (ומטבחונו כולל מכונה שמייצרת לנגד עיניך שייק פירות טרי וגם לא רע בכלל) – הוא המקום שבו נמצא "חלל המייקרז"; זה המקום שתכליתו לגרום ליזמים ולמגשימים, באשר הם, לרייר.
כשהם מוקפים במדפסות תלת־ממד, חומרות מכל הסוגים וכל בדל ציוד אחר שמאפשר ליישם כמעט כל רעיון מרחיק לכת, המקום הזה נועד לדייק וללוות פרויקטים בשלבים החשובים, וגם לבצע "הנבטות" – הגשמת רעיונות של עובדים, שעבורם המקום משמש כחממה.
הצעצועים הגדולים על השולחנות הם הממתק האמיתי; רחפן "רייבן" שנבנה כאן מאפס והודפס בתלת־ממד, לצד כלב רובוטי, שיודעים להיכנס יחד למבני אויב לא מוכרים, ללמוד אותם, להסתובב בהם בחופשיות, לאסוף מודיעין ומטרות ולחזור ללא שום הפעלה מבחוץ. מדובר, בקיצור, בגרסה הרפאלית לאר־טו־די־טו ו־C3PO המשוטטים בפטפטנות מופרזת במחוזות האויב, "בנינו להם את כל החומרה, האלגוריתמיקה, אלמנטי החישה", אומר ניר, מנהל המרכז.
לידם מונח צעצוע לשעבר של מכונית ענקית עם שלט רחוק, "אנחנו קונים אותם, ואז מתעסקים להם עם הקרביים והופכים אותם למשוריין אוטונומי שיודע להתמודד עם כל מה שיש בשטח", מסביר אלי, סגן למערכות בחטיבת מו"פ והנדסה.
וליד – צעצוע לשעבר של מעין ציפור מכנית גדולה. "הדפסנו לה מבנה חדש והשתלטנו על הבינה שלה, ואנחנו משתמשים כאן בביו־מימיקרי: כלי תעופה שמחקה את העבודה הטובה שהאבולוציה כבר עשתה, למשל כשאתה רוצה כלי תעופתי שקט לגמרי ומסתמך על המנגנונים של ינשוף או לילית, שמגיעים לטרף שלהם בשקט מוחלט".
יש גם נחש מכני גדול ("זו היכולת להתפתל במרחב, סביב מכשולים, ועדיין להתקדם") שהקשקשים החד־כיווניים שלו הודפסו כאן בתלת־ממד, ובעיקר נבחרת מצומצמת של מהנדסים שמשכשכים להנאתם בארגז החול הדיגיטלי הזה, שמאפשר מגע רצוף עם טכנולוגיות קצה, ובתנאי שההמצאות יהיו "חדשניות ויישומיות לעולם הרפאלי", כמו שניר מגדיר.
העבודה מהירה מאוד, חותכת מהרעיון ליישום כמעט ללא עיכובים ובירוקרטיות. "המהנדס הפך להיות חלק אינהרנטי בתהליך הלחימה, ובגלל קבועי הזמן של הפיתוח המהיר – ימים בודדים מבחינתנו – המהנדס הוא חלק מחוד החנית ומהאמצעים שהיחידות משתמשות בהם, ואתה נמדד מול האויב באיכות המהנדסים שלך", ניר מסביר.
זו מלחמה שהגיעה, מאז 7 באוקטובר, מפוגרום פיזי ברוטלי לשמו למלחמת מוחות וטכנולוגיות, כשהחנונים במעבדת המייקרז הופכים קריטיים.
איך זה מתבטא בשטח? בבניין ליד, "מרכז תפיסות מבצעיות", אפשר לראות; כאן מבשלים ובוחנים פתרונות מערכתיים לצרכים מבצעיים, במהירות של שבועות בודדים, וממציאים את המערכות העתידיות הנחוצות. למשל "הדק חכם", שהם מדגימים לנו וטרם נכנסה לשימוש; מערכת מרשימה שמאפשרת לכל הגורמים בשדה הקרב – למשל חייל חמוש בטיל, טייס שחג במעגלים מעל האזור, מל"ט, קצין במערך השליטה ועוד חייל עם משקפת – להתביית יחד על אותה מטרה בדיוק.
"כי אם אני בתוך בניין באזור לחימה ורוצה שכוח אחר יפעיל אמל"ח לכיוון, אני צריכה להסביר למפעיל איפה אני נמצאת, ולהתחיל להגיד 'אני נמצאת בבית הכתום בקומה 4, מימיני יש כך וכך', זה לא עוזר", מסבירה לילך, ראש מחלקת מאמנים. "כי מה זה 'מימיני' בשביל מי שחג מעליך באוויר? אז חיפשנו לסגור מעגל שבו כולם יראו אותה תמונה בדיוק".
הפתרון – שהם מדגימים לנו על מסכים גדולים – הוא סוג של מציאות רבודה שמתלבשת אצל כל הגורמים בשטח על כלי התצפית והמסכים, ומצביעה בחיצים אדומים על המטרה שבה מדובר, כך שכולם רואים כל הזמן את המטרה, תוך שהמערכת גם מבצעת "מכרז ירי", כלומר משקללת ומחליטה מי בשטח מחזיק בתחמושת הנכונה ביותר לסוג המטרה ויבצע את הירי. "זה תהליך שיכול לקחת כיום במציאות 20 דקות לפני שהמעגל נסגר ומישהו יורה, ועם המערכת הזו הוא נסגר ב־20 שניות".
האם יחד עם זה ננצח? מתוך הבניינים היצירתיים של רפאל נדמה לרגע שאין דרך שלא, אבל בסוף – וגם די קרוב להתחלה – המקום הזה פשוט פורס מעל כולנו את חופת ההגנה הדרושה כדי להמשיך במלחמה, והניצחון הוודאי היחיד הוא, כרגיל, של הבית; רפאל היא, בכל מקרה, המרוויחה הגדולה.
"המלחמה זימנה לרפאל כמה אתגרים יוצאים מהכלל, ויכולנו לנסות דברים שעדיין לא נוסו מבצעית – כל מה שנקרא 'חימושים' ומגיע למטרה, פוגע בה ועושה את הנזק הרצוי", אומר הסמנכ"ל יואב וקסלר. "וגם אם מערכות כמו כיפת ברזל ו'מעיל רוח' הן מבצעיות ועובדות כבר עשר שנים, המשמעות האדירה שלהן מוכחת בכל יום במלחמה הזאת".
במה נתקלנו במלחמה הזו שדרש פתרונות חדשים?
"מנהרות. ולדעת מה קורה בהן לפני שנכנסים, ולטפל בהן, ותקשורת והתמצאות בתוכן. כולם ידעו שיש מנהרות, אבל העוצמה שלהן לא הייתה ברורה, וזה חייב אותנו לפתח פתרונות מהירים ללחימה בתת־קרקע".
הוא כבר מהוותיקים פה, וקסלר. עשה תואר בהנדסה, סיים טכניון, "באתי לשנה־שנתיים, נשארתי 35 שנה". עדיין נמרץ מאוד, חיתוך דיבור חד, יודע בדיוק מה הביזנס ואיפה היתרון היחסי של רפאל. "אנחנו יודעים לתרגם טכנולוגיה עדכנית למוצר בר־שימוש מהר יותר מאחרים. אין משהו שאנחנו יכולים לעשות שהאמריקאים לא יכולים – רק שאנחנו יודעים, במיוחד בזכות הקשר עם הלקוח הנהדר צה"ל, לקחת טכנולוגיה שהפציעה ולהגיע לשוק עם מוצר שמתבסס עליה תוך שנתיים, בזמן שלאמריקאים זה ייקח חמש שנים. מי שרוצה להקדים ויש לו צורך מבצעי דחוף יותר, הוא נתח השוק שאני משיג".
זה, אני מניח, השלב לשלוף את השאלות של יפי־הנפש שאנחנו, מסוג "אתם מתפרנסים ממלחמה" – יותר קביעה, אגב, משאלה ממשית, אבל וקסלר הודף בקלות: "אנחנו יודעים בדיוק ממה אנחנו מתפרנסים. מלחמות זה דבר רע, נקודה, עשרה סימני קריאה. אם לא היו מלחמות, אפשר היה לנתב את הטכנולוגיות האלה לתחומים אחרים".
אתה נתקל באנשים שלא יהיו מוכנים לעבוד כאן מסיבות אידיאולוגיות?
"כן, אבל יש יותר אנשים שירצו לעבוד ברפאל כי הם מזהים אותה כנדבך משמעותי בתמיכה בביטחון המדינה, מאשר כאלה שיגידו 'אני לא רוצה לעבוד בתעשייה שמייצרת כלי הרג'. שתי הדוגמאות הכי מוכרות – כיפת ברזל ומעיל רוח – לא בדיוק הורגות, ובטח לא חפים מפשע. אני חי את התחום 30 שנה, וההבדל בין נשק שהורג ונשק שמגן הוא לפעמים קטן. ותסתכל על השקית הזו", והוא מצביע על שקית ממותגת של החברה ועליה הלוגו. "מה כתוב שם? 'מערכות הגנה מתקדמות'. לא 'מערכות התקפה מתקדמות'".
נכון. אבל אתם הרי מייצרים גם טילי תקיפה מכל הסוגים.
"כדי לייצר ביטחון למדינת ישראל, אתה צריך להתעסק גם עם כלי נשק שמחוללים נזק. מי שלא יכול לעמוד בריח, שלא ייכנס למטבח הזה".
אבל עכשיו כבר לפנות ערב, והמטבחים, המטבחונים וחדרי התה – כינוי פנימי לעוד סוג של מטבחון נפוץ כאן – כבר מתרוקנים ונסגרים. הקור הצפוני יורד על ההר של מכון לשם והייצור נמשך בחלק מהמבנים, בזמן שחלק מהעובדים יוצאים אל ההסעות הביתה. הכל מסביב ירוק ומוריק אחרי הגשמים האחרונים, פסטורליה המרוחקת שנות אור – סביב 170 קילומטר – מההרס החום־אפור בעזה, שכל המאמץ המתמשך הזה נועד לאפשר ולהיטיב. המלחמה, כשתסתיים, תמצא את רפאל – לשעבר "רפא"ל – הרשות לפיתוח אמצעי לחימה" וכיום בלי ראשי התיבות אלא רק "רפאל – מערכות לחימה מתקדמות בע"מ" – במקום חיוני ומשגשג מתמיד.
והמלחמה האחרונה בעולם, יש הטוענים, כבר תתנהל במקלות ובאבנים. די בטוח שגם אז, רפאל תצא עוד קודם עם הגרסה המהירה והמדויקת יותר של מקלות, והאבנים יגיעו ממכון לשם בתצורה דיגיטלית, כולל בינה מלאכותית.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
