צה"ל עשה ועושה טעויות. אין צבא שלא עושה טעויות. לא כל טעות מבצעית, בתנאי קרב, היא עניין להליכים משמעתיים או פליליים. ובעיקר, יש צורך להפריד בין החלטות שמגיעות מהדרג המדיני לבין החלטות של הדרג הצבאי. ההחלטות של תא"ל ברק חירם נמצאות כרגע על המוקד. כך ההחלטה על ירי פגז לעבר בית בקיבוץ בארי שהיו בו עדיין חטופים. כך ההחלטה לפוצץ את האוניברסיטה האיסלאמית בעזה. לא רק ההחלטות על המוקד. גם חירם עצמו על המוקד.
בניגוד לרבים מעמיתיי לעיתונות, לפרשנים, לכותבי מאמרי הדעות – אין לי מושג אם ההחלטות של חירם היו נכונות או שגויות. אין לנו את כל המידע כדי להביע עמדה. הרי היה מדובר בתנאי לחץ. אולי הפגז שנורה מנע פגיעה הרבה יותר גדולה מצד המחבלים שהיו בבית. וייתכן שפיצוץ בנייני האוניברסיטה האיסלאמית היה מחויב המציאות, למרות שחירם היה אמור להמתין לאישור אלוף הפיקוד. והוא לא המתין. ואנחנו לא יודעים מדוע הוא לא המתין. ייתכן שהיו לו סיבות טובות.
הבעיה לא עם חירם. הרי גם בנייני הפרלמנט ובית המשפט העליון פוצצו. ייתכן שגם מתחת לאותם מבנים היו תשתיות טרור ומנהרות, והפיצוץ היה חובה מבצעית. אבל לא שמענו על תשתיות כאלה שם. ובכל זאת הייתה הוראה לפוצץ. למה? למי זה הועיל? הרי הנזק בפיצוצים כאלה גדול הרבה יותר מהתועלת. ישראל לא נמצאת רק בחזית צבאית. היא גם בחזית מדינית. החורבן כולו הוא בגלל חמאס ורק בגלל חמאס. אבל כאשר ישראל מפוצצת בנייני שלטון ללא הסבר נלווה ומשכנע – היא מכניסה גול עצמי בחזית המדינית, שספק אם יש בו תועלת לחזית הצבאית.
כך שאת הטענות אין שום צורך להפנות לתא"ל חירם. את סימני השאלה צריך להפנות לדרג המדיני. מה ההוראות? למה זה טוב? הציבור הישראלי לא קיבל תשובות. אז מה לנו כי נבוא בטענות לכלי תקשורת בעולם, שהשאלות שלהם בכל מקרה עוינות. היה מי שאמר שפיגועי התופת בארה"ב היו בעלי ערך אמנותי של מחזה אורקולי מדהים. אין ספק שתמונות כאלה מושכות את העיניים. הן מרהיבות. אבל הן בעיקר מזיקות. מישהו באמת חושב שזה מה שמרתיע את חמאס? אנחנו כבר יודעים שלא. חמאס וג'יהאד וחורבן הם מושגים זהים. אבל החורבן הזה בעיקר משרת את התעמולה האנטי־ישראלית. כאשר מדובר בצורך מבצעי – נניח לצבא לבצע את מה שצריך. כאשר מדובר בהרס מיותר – צריך להפנות את הביקורת לדרג המדיני, שאמור להנחות את הדרג הצבאי.
ישראל עדיין עומדת מול החלטות של בית המשפט לצדק בהאג. שונאי ישראל אוספים כל פרט מידע שמשרת אותם, החל ממספרי ההרוגים המופרכים שמפרסם "משרד הבריאות של חמאס" ועד תמונות ההרס מאזורים רבים ברצועה
הסיפור של חירם משתלב בחזית המדינית במובן נוסף. ישראל עדיין עומדת מול החלטות של בית המשפט לצדק בהאג. שונאי ישראל אוספים כל פרט מידע שמשרת אותם, החל ממספרי ההרוגים המופרכים שמפרסם "משרד הבריאות של חמאס", ואפילו ביידן מצטט אותם, ועד תמונות ההרס מאזורים רבים ברצועה. לישראל אין שום אפשרות להציג הסבר לכל בניין ברצועה. ועדיין, שונאי ישראל יכולים להסתפק רק בבניינים שהם סמלים. כך הפרלמנט. כך היכל המשפט. כך האוניברסיטה האיסלאמית. אז לא, אין צורך לדרוש מהדרג הצבאי לרקוד לפי החליל של שונאי ישראל שהעלו את טענות הג'נוסייד בהאג. אבל בדיוק כשם שיש צורך לדרוש מהדרג המדיני להימנע מאספקת דברי רהב על פגיעה בתושבי עזה, צריך לדרוש מהם להימנע מתמונות חורבן שלא מועילות למאמץ הצבאי.
אבל כמו כל דבר אצלנו – הכל פוליטי. דוברי הימין הופכים כבר את חירם לבן יקיר. הם לא עוזרים לו. הם פוגעים בו. הם פוגעים בצה"ל. הם פוגעים בישראל. הם יוצרים חלוקה בין מפקדים נועזים שמפוצצים בניינים לבין מפקדים אחרים, ששיקול הדעת שלהם שונה. אז הניחו לחירם. הוא קיבל הערה פיקודית. הוא לא גיבור ולא קורבן. ואת הטענות נא להפנות לדרג המדיני. ורק לדרג המדיני.
