נשיא ארצות־הברית מבקר את ישראל על שני היבטים של המלחמה: בנוגע להרג של אוכלוסייה אזרחית, כפי ש"אי־אפשר להרוג עוד 30 אלף עזתים כשרודפים אחרי חמאס", ובנוגע להכנסה לא מספקת של אספקה לעזה.
דברים אלו בעייתיים מבחינות רבות. ראשית, מובלעת בהם הנחה כי כל ההרוגים עד כה הם אזרחים, ואילו לפי צה"ל שליש לפחות מההרוגים הם אנשי חמאס מובהקים. שנית, מהדברים נוצר הרושם שנהרגו 30 אלף אזרחים כאשר ישראל הייתה במצוד אחרי כמה אנשי חמאס, כאילו מדובר בסך הכל בכנופיית פושעים קטנה. שלישית, ניכרת בדברים אלה התעלמות מוחלטת מכל הנסיבות המשפיעות על התוצאה.
בואו נניח ששתי מדינות דמוקרטיות מנהלות מלחמה נגד טרור בשני מקומות שונים בעולם, ונניח שבשני המקרים נהרגו אלף איש. האם בהכרח מדובר על מוסר לחימה דומה של שני הצבאות? ובכן, נניח כי במקרה א' האויב מצויד רק באבנים, במקלות ובסכינים, ועוד נניח שהלחימה נגד אויב זה מתקיימת בשטח פתוח הרחק מריכוזי אוכלוסייה. במקרה זה, גם בשל היות האויב חלש וגם בשל המרחק בין הטרוריסטים לבין האוכלוסייה, ניתן לקבוע כי אין שום הצדקה למותם של אלף אזרחים. במקרה ב', לעומת זאת, האויב מצויד בנשק מתקדם, כולל טילי נ"ט, מטענים ורובי צלפים, ונוסף לכך הלחימה מתבצעת בלב שכונות מגורים צפופות - והאויב אף משתמש במכוון באזרחים כמגן אנושי. במקרה זה סביר להניח כי אלף אזרחים הרוגים הם תוצאה בלתי נמנעת של הנסיבות.
בואו נניח ששתי מדינות דמוקרטיות מנהלות מלחמה נגד טרור בשני מקומות שונים בעולם, ונניח שבשני המקרים נהרגו אלף איש. האם בהכרח מדובר על מוסר לחימה דומה של שני הצבאות?
לפני כתשע שנים התבקשתי על ידי גוף בינלאומי ליצור מתודולוגיה שתאפשר השוואה בין אירועי מלחמה שונים המתרחשים במקומות שונים ושבכל אחד מהם נפגעו אזרחים, ולנסות להשוות על בסיס אובייקטיבי את מוסר הלחימה של צבאות שונים וכן את מידת ההצדקה של מותם של אזרחים. השוואה כזו אפשר לראותה כהשוואה בין תפוחים לתפוזים. הקמנו צוות שבו היו בין היתר שני מומחים למשפט בינלאומי, ובנינו מודל. הבנו כי יש ארבע קבוצות של פרמטרים. קבוצה אחת מפרטת את התוצאות ומציינת לא רק את מספר ההרוגים (והפצועים) האזרחים אלא גם את היחס בין מספר הטרוריסטים שנהרגו לבין מספר האזרחים שנהרגו. שלוש הקבוצות האחרות מתארות את המציאות שבתוכה קרו האירועים. קבוצה אחת מבין השלוש מתארת את הנסיבות: מידת צפיפות האוכלוסייה, משך המלחמה, אינטנסיביות הקרבות ועד כמה יש דחיפות במשימה. יש הבדל בין מלחמה שמנהלים האמריקאים בעיראק, מקום שאינו מסכן ערים אמריקאיות, לבין מלחמה בעזה, מקום שממנו יורים על ערים בישראל.
הקבוצה השנייה מבין שלוש הקבוצות האלה התמקדה באויב. סוגיה זו נחלקה לשני היבטים. ההיבט הראשון הוא עוצמת האויב - עד כמה הוא חזק, גדול ומצויד. ככל שהוא עוצמתי יותר - כן מוצדק להפעיל כוח רב יותר נגדו, וכתוצאה מכך ברור שייפגעו יותר אזרחים. ההיבט השני הוא התנהגות האויב: ככל שהוא פועל במכוון בתוך תשתית אזרחית ומשתמש באזרחיו כמגן אנושי, מובן מאליו שהם ייפגעו יותר.
הקבוצה השלישית התמקדה בכוחותינו, כלומר בכוחות המדינות הדמוקרטיות. ככל שכוחותינו מקצועיים יותר, משתמשים יותר בחימוש מדויק ולא סטטיסטי, ככל שהוראות הפתיחה באש נוקשות יותר, ככל שמאפשרים לאמבולנסים אזרחים לפעול בשטח, וככל שיש נכונות רבה יותר לתחקר אירועים שבהם נפגע מספר חריג של אזרחים - כן מקבלים על פי המודל שקבענו ניקוד גבוה יותר.
בחישוב כולל, המסתמך על 132 סעיפים, אפשר לתת ציון או הערכה למידת המוסריות של הצבא. הקביעה נגד ישראל כי מספר ההרוגים האזרחים הוא מוגזם או הביקורת כלפיה על הפעלת כוח מופרז, הן אמירות פוליטיות שטחיות אם אינן תוצאה של בדיקת כל 132 הפרמטרים. ההסבר המוצג כאן בקצרה חסר - הן בדיאלוג עם האמריקאים והן בדרך אשר בה יש לטעון את טענותינו בהאג.
