בקיץ 2005, ימים מספר לאחר שצה"ל סגר את השערים בתום ההתנתקות, סיפר לי אחד האנשים הנבונים והשקולים בציונות הדתית על חילול ושריפת בית הכנסת באחד היישובים, דקות לאחר שפונה. הוא תיאר, נסער כולו, את התמונה של ההמון משחית את בית הכנסת, מניף דגלי חמאס וצועק "מוות ליהודים". כמה מאות מטרים משם עומד טנק של צה"ל, בקו ראיה, מוקף במפנים ובמפונים שצועקים למפקד הטנק, כמעט ילד, לירות בהם. "יש לי פקודה לנצור אש", הוא עונה בתחנונים. ולא יורה. היום, לאחר 7 באוקטובר, אינני בטוח יותר שכך היה מסתיים תרחיש דומה. לא הפקודה ולא תגובתו.
אותה שיחה רחוקה, לאחר ההתנתקות, עסקה בגבולות הציות לא במניעים לנקמה. בן שיחי חיפש את העמדה של עיקרון מול עיקרון, ציות לזכותנו על ארץ ישראל מול ציות לאילוצי המציאות הכרוכים במימושה. אבל היום, עם החטופות והחטופים, כולנו בהוויה אחרת.
במובן זה, יש קשר מפותל אבל שורשי בין האמירות של שר האוצר סמוטריץ' בעניין החטופים וחידוש ההתיישבות בעזה, לבין ראש הממשלה נתניהו ו"הניצחון המוחלט" שלו, ושר הספורט זוהר שהסביר שיש לצאת למערכה מול חיזבאללה בלבנון ולתקוף באיראן - לאחר חיסול חמאס בעזה - "כדי להשיב את הכבוד הלאומי", כדבריו. לא פחות.
מלחמת ששת הימים הייתה נצחון מוחלט. כיבוש ברלין היה ניצחון מוחלט. אבל הנאציזם לא נעלם מהעולם, ומהניצחון של 67' צמח טרור פלסטיני עיקש שזוקק בשני העשורים האחרונים, לתמציתו הדתית
מלחמת ששת הימים הייתה נצחון מוחלט. כיבוש ברלין היה ניצחון מוחלט. אבל הנאציזם לא נעלם מהעולם, ומהניצחון של 67' צמח טרור פלסטיני עיקש שזוקק בשני העשורים האחרונים, לתמציתו הדתית. נתניהו יודע היטב שאין "ניצחון מוחלט". הוא פשוט מתפתל. מנסה למסך את חומרת שגיאותיו. שום ניצחון שלנו לא מחק אצל הפלסטינים את 48', ושום ניצחון שלנו לא ימחק את 7 באוקטובר. לא אצלנו, הישראלים, ולא אצלם.
סמוטריץ' לעומתו, ב"תוכנית ההכרעה" שלו, לא מתפתל. הוא מדבר על החלת ריבונות ישראל על 3 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון, ועכשיו על עוד 2 מיליון ויותר בעזה - ומאמין שיוותרו על שאיפותיהם הלאומיות, "כפי שערביי ישראל ויתרו", לשיטתו. וזה, הוא מסכם, איננו "מניפסט דתי־אמוני אלא תוכנית ריאלית, גיאופוליטית ואסטרטגית... מפגש בין אמונה לריאליזם, בין חזון למציאות".
העובדות ה"ריאליות גיאופוליטיות ואסטרטגיות", הן שאין לישראל די כוחות לשלוט על 5 מיליון פלסטינים, ולהגן לאורך זמן על המתיישבים, בעזה וביהודה ושומרון - לא כל שכן כשצריך במקביל לפתוח במערכה מול חיזבאללה. ואם לשיטתו של שר הספורט - גם מול איראן. כל זה כשכמעט חצי מחייבי הגיוס לצה"ל עסוקים בדברים אחרים, וכשהמשק, כבר היום, מאיים לקרוס מעול המילואים ועלויות המלחמה. אלה חלומות באספמיה. אשליה שנוצרת משילוב נואל של הזיית כוח, מניפולציה פוליטית ודחף לבוא חשבון.
"כל חייל שניצל זה בזכות דף גמרא שלמדתי'", צוטט לאחרונה תלמיד ישיבה בתקשורת. אפשר להעביר את הפיל החרדי כולו דרך קוף המחט של האמירה הזו. מנגד, נשמע רב אחר מטיח, לא בציטוט מדויק, שהציבור האמוני הלוחם לא הסכים לכך "שאנחנו ניהרג ואתם תזהו את גופותינו". זהו המפגש האמיתי בין חזון למציאות.
בכולנו בוער הדחף לבוא חשבון עם מפלצות 7 באוקטובר. אבל המציאות היא שנצטרך לצאת מעזה לאחר שחרור החטופים והשלמת מה שאפשר עוד להשיג צבאית, ובעשר השנים הבאות יעסוק שם כל העולם בשיקום ההריסות. זה לא יעקור את חמאס עזה - אבל יעקר אותו. כך שנוכל לשוב ממוגנים יותר לעוטף.
בצפון, ייאלצו בסופו של דבר חיזבאללה והאיראנים להתמקד בהצלת לבנון מקריסה, וינסו להימנע מעימות כולל, גם אם צה"ל יידרש למבצע עצים מוגבל - שיגבה הרס וקורבנות נוספים גם אצלנו - אבל יאפשר לשוב ליישובים גם שם ולהתחיל בשיקום. אפשר להניח שהשחיקה פועלת על האויב לפחות כמו עלינו.
אין ודאות שתרחיש זה ריאלי יותר. אבל מה שברור הוא שככל שהאירועים בשטח נזילים יותר, כך הולכת החזית הבינלאומית נגדנו ומתייצבת. בדיוק כפי שקרה בהסכם הגרעין עם איראן, אסטרטגיית חמאס של נתניהו הביאה בדיוק לתוצאה שניסה למנוע. לבידוד שלא חווינו כמוהו, וללחץ להתנתקות פוסט־טראומטית. שתי מדינות לשני עמים - באופן כפוי. המערכה הקריטית הולכת לעבור פנימה. ובמערכה הזו נזדקק לממשלה חכמה בהרבה מהלהקה הנוכחית. ומהר.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל־הים וכמנכ"ל רפאל
