בשבועות האחרונים אני נוסע מדי פעם לאחת ממחלקות השיקום בבתי החולים, פוגש חלק מפצועי המלחמה בעזה, מחפש בעיקר את הצנחנים שבהם. אני הרי אדום לנצח. הם שם על כיסאות גלגלים, עם קביים, חלקם עדיין מרותקים למיטה. ולמרות מצבם - כולם מחויכים, מלאי הומור ושמחת חיים. אבל אני, בגילי המופלג, יותר מפוכח ופחות מחויך. הם צוחקים, אבל הלב שלי נשבר מול קצין צעיר עם רגל קטועה כמעט לגמרי. ויש כל כך הרבה קטועי גפיים מהמלחמה הזאת.
אתה רואה אותם ואת חבריהם שעדיין נלחמים בעזה - וחוזר להאמין במדינה שלנו. אתה רואה אותם - וחושב איזה אנשים נפלאים יש כאן. הם, וההורים שלהם שחינכו אותם. ואז אתה נזכר מי עומד בראש המדינה, וקשה שלא לחשוב על הפער בין הגיבורים בחזית לבין הפחדנים בממשלה ובכנסת. בין אלה שכל חייהם יישאו את צלקות המלחמה, לבין אלה שלא לוקחים אחריות לכישלון הנורא שקרה כאן. אלה שעדיין, גם אחרי 7 באוקטובר, חושבים על מקומם בפריימריז ולא על מה שנכון וטוב למדינה.
ההיסטוריה חוזרת אלינו שוב ושוב. את הפרק האחרון בספרי "רוח המפקד" הקדשתי לתובנות בנושאי ביטחון, ובין השאר כתבתי שם כך: "מגמת בניית הכוח מושפעת כיום בעיקר מה'סקסי' - טכנולוגיה וסייבר - ופחות מהפשוט והברור: צבא יבשה חזק וחיל אוויר חזק. אבל מי ניצח את מלחמת יום כיפור? את מלחמת לבנון? מי ינצח בסוף אחרי שהמודיעין ישגה ואחרי שמקבלי ההחלטות יטעו? מי ינצח כשהמערכות המתוחכמות יקרסו?" כתבתי את זה הרבה זמן לפני 7 באוקטובר, ולצערי הדברים הללו התאמתו אחד לאחד. כי את המחדל אפשר היה למנוע אם רק הייתה נוכחות משמעותית יותר של הצבא הקלאסי מול עזה. ואת המלחמה בעזה, כמו שאנחנו רואים יום־יום, אנחנו מנצחים רק בזכות צבא היבשה וחיל האוויר. הוויכוח על טכנולוגיה מול טנקים ונגמ"שים וחי"ר הסתיים ב־7 באוקטובר - וחבל שזה קרה אחרי מחדל כל כך גדול.
את המחדל אפשר היה למנוע אם רק הייתה נוכחות משמעותית יותר של הצבא הקלאסי מול עזה. ואת המלחמה בעזה, כמו שאנחנו רואים יום־יום, אנחנו מנצחים רק בזכות צבא היבשה וחיל האוויר
בינתיים, על רקע העימות המתלהט על שוויון בנטל ובשבוע שבו רב ראשי לישראל מאיים שאם יגייסו את החרדים הם יעזבו את הארץ, נזכרתי בשיר של נעמי שמר, "בהיאחזות הנח"ל בסיני", שבו היא כותבת כך: "אני לא האמנתי לעיניי כשפתאום ראיתי בפינה את ארץ ישראל הישנה, את ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת - ולא כדי לקחת". נעמי שמר כתבה על סיני, ואני פגשתי את ארץ ישראל הזו כאן, קרוב - במחלקות השיקום בבתי החולים. אולי כדאי שגם הרב הראשי וחלק מהפוליטיקאים שלנו יעשו שם סיבוב.
מתוך נאום הזכייה של אלוף (במיל') עמוס ירון בפרס יצחק שדה, על ספרו "רוח המפקד" בהוצאת "ידיעות ספרים"
