"האולם ריק מדם, ריק מפחד, ריק מתחנונים, האולם מלא מילים".
כך תיאר המשורר חיים גורי את משפט אייכמן, שעיצב לפני יותר מ-60 שנה את הסטנדרט לצדק במדינת היהודים, ואולי את מדינת היהודים בכלל. בתא הזכוכית הסוגר עליו ישב אדולף אייכמן, אדריכל הפתרון הסופי, והקשיב למעל מאה עדי תביעה המתארים את הגיהינום שחוו אחרי שנים של שתיקה מצידם, עד שהועלה לגרדום. מאז 7 באוקטובר עולה תא הזכוכית הזה לראש כשחושבים על מחבלי הנוח'בה שפרצו את הגדר, רצחו, אנסו, חטפו, ובזזו. אלא שהדרך אליו, גם חמישה חודשים לאחר האירועים, עם 134 חטופים שעדיין בשבי, כאלפיים מחבלים שנכלאו בישראל מאז תחילת המלחמה ומערכת משפטית שמפוצלת בשאלה איך משפט כזה בכלל צריך להתנהל - עוד ארוכה ומפותלת.
עוד כתבות למנויים:
עו"ד יובל קפלינסקי, לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות, חושב, למשל, שבכלל אסור לנהל נגד מחבלי הנוח'בה משפט פלילי ציבורי כמו נגד אייכמן. "כשאני שומע שמכנים את המשפט הזה 'אייכמן 2', סומרות לי השערות", הוא אומר. "איך אפשר בכלל להשוות? אייכמן היה אדם אחד, שלא הייתה שום מדינה בעולם שתתמוך בו. הוא הגיע לארץ יותר מ־15 שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, וחסר כל תמיכה בינלאומית, מארגון או מדינה. משפחתו שכרה עורך דין אחד מגרמניה, ג'נטלמן גרמני שבא והודיע שאין שום כוונה לחלוק על העובדות שבכתב האישום ולנצל את המשפט להכחשת שואה. הוא אמר שיש לו טענות צנועות, שהחקירה שנחקקה היא רטרואקטיבית, ושאדון אייכמן ביצע פקודות שהוא קיבל. אלו היו הטענות, וזה איפשר למדינה להפיק בבנייני האומה אירוע מכבד ומכובד, שבו העדים העידו, אף אחד לא חקר אותם נגדית, ואף אחד לא הפריע להם. הם פרקו את מה שהצטבר אצלם מִקּוּם המדינה ועד לאותו אירוע, למעלה מעשר שנים שבהן הם לא הרגישו בנוח לספר את הסיפור שלהם".
והיום?
"המציאות היום שונה לגמרי. יש לנו, לפי מה שפורסם, מעל אלף עצורים, ולא אחד. לכל אחד מהקבוצה הזאת יש בעולם הערבי סוג של תמיכה, לבטח מספיק תמיכה כדי שיסתכלו בעין בוחנת מה אנחנו עושים. והתרחיש שאני רואה הוא משפט אידיאולוגי, עם התעמתות על כל פרט וכל עובדה.
"בואי נקח לדוגמה את ההליך של טענות מקדמיות, בפרט שלב שמכונה 'הגנה מן הצדק'. אחד הבחורים האלה שאנחנו רואים בו מחבל, טרוריסט, רוצח ואנס, שנכנס לישראל ב-7 באוקטובר - יופיע בעצמו על ידי סנגור במשפט שיצולם וישודר. יפנה השופט וישאל אם יש לו טענות מקדמיות, והסנגור יגיד 'כן, אתם מתנהגים ללקוח שלי כעבריין, אבל אני מתייחס אליו כלוחם חירות. ולכן אני מבקש להעלות טענה מקדמית שישראל היא הפושעת פה, כי היא בזזה ורמסה את זכויותיו של הלקוח שלי ושל משפחתו'. ואותו עו"ד יתחיל נאום על הנכבה, על הסבא של הסבא של הלקוח, ואיך כל מה שהוא עשה זה לשחרר את האדמות הגזולות של המשפחה שלו, כי הוא הבעלים האמיתי של אדמות הנגב".
נשמע כמו לופ אינסופי.
"ואלה רק סנגור אחד ועצור מספר 288. ומה לגבי כתב האישום? סנגור של מחבל חמאס רק צריך להיות מקצועי, לא שונא ישראל, כדי לומר: 'כבוד בית המשפט, כתוב שמתו ממעשי הנאשם 1,200 איש, אני כופר בכך. יש ראיות לכך שמתוך המספר הזה נהרגו אנשים מאש צה"ל, יש ראיות על מסוקי קרב שירו על רכבים שלקחו בני ערובה לכיוון עזה, יש ראיות של טנק שירה פגז אל עבר בית של משפחה בבארי. אני מבקש שהמשפט הזה יעסוק לא רק במה עשו הנאשמים, אלא גם במה עשה צה"ל, אז נא לפרוס במשפט את כל מה שמכונה נוהל חניבעל׳. זו מתנה למחבלים, למכחישי הטבח ולתומכיהם".
ח"כ רוטמן: "אני לא רואה משפט פלילי מתממש במערכת המשפט שלנו, בוודאי לא כנגד כלל מחבלי הנוח'בה. אנחנו רואים כמה זמן לוקחים משפטים בישראל, ויודעים שזה ארוך ומסובך, ואולי הנכדים של מחבלי הנוח'בה האלה יגיעו לסוף"
אם בכל זאת יתקיים כזה משפט, בצד הנפגעים על הספסל יהיו בין היתר משפחות חטופים, שבתקווה יהפכו כולם לפדויי שבי שיוכלו להעיד בעצמם. נדב רודאיף (36) הוא בנו של ליאור רודאיף (61) מניר יצחק, שהקשר האחרון עמו היה ב-7 באוקטובר, כשהסלולרי שלו אוּכן בחאן־יונס. כל עוד אביו עדיין לא כאן, מבחינתו הדיון הזה על משפט בישראל הוא מוקדם מדי. "יש דחף לעלות על דוכן העדים בישראל, ואם אבא שלי יהיה הלכה למעשה העד, או אמא שלי, שהייתה בממ"ד 14 שעות, או אח שלי שברח מנובה, אז ברור שיש לזה כוח. אבל אני גם אומר לעצמי: בואו רגע נתמודד עם להציל חיים ולהביא את הנרצחים לקבורה, ואז שהמערכת תיכנס לעבודה מאוד מהירה כדי לייצר משפט. הדחיפות של זה ברגע שהחטופים יחזרו חייבת להיות הרבה יותר גבוהה, כי זה חלק מתהליך ההחלמה שלהם".
ועד אז?
"בינתיים, כל עוד החטופים עדיין שם, אנחנו בטראומה מתמשכת, כי אי־אפשר להתחיל תהליך החלמה, וכשאין החלמה אי־אפשר לייצר הכנה מספקת לפדויי שבי שיוכלו להופיע בבית משפט. הוויז'ן של משפט מתוקשר של מחבלים שהשתתתפו בטבח של 7 באוקטובר במין תא זכוכית, ואנחנו כמשפחות נקראים להעיד? כרגע קשה לי לדמיין את זה. אני לפחות, בתור 'הבן של', רוצה לראות את אבא שלי. משפט זה מבחינתי האנד-גיים, או לפחות תחילת הסוף. והסוף כרגע נראה רחוק".
כחודש לאחר השבת השחורה פירסמו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ופרקליט המדינה עמית איסמן הודעה יחידה בנושא המשפט העתידי. הם דיווחו על פעילות משפטית אינטנסיבית ועל צוותי עבודה שהוקמו במיוחד, עם הבכירים והמנוסים ביותר במערכת אכיפת החוק. החקירה המורכבת של לה"ב 433 לאיסוף ראיות ועדויות מ-7 באוקטובר אולי יכולה להצביע על נטייה לחקירה פלילית, אבל החלטה מדינית עדיין אין בנושא. למערכת אכיפת החוק זו סיטואציה שלא ידעה כמותה: הליך מורכב המתנהל בזמן מלחמה, עם חטופים מעבר לגבול ומחבלים שמספרם משתנה כשנלכדים נוספים בעזה, ושחלק מהם עשויים גם להשתחרר בעסקת שבויים. לא בדיוק התנאים שהיו במשפט אייכמן, צורר בודד, שנשפט אחרי 16 שנה מסיום המלחמה.
בתגובה לכתבה מסרו במשרד המשפטים רק כי, "בעת הרגישה הזו, תוך כדי הלחימה המתנהלת ובשים לב ליעדיה, לא ניתן עדיין לעדכן על ממצאי החקירה" (התגובה המלאה – בתחתית התבהה).
7 צפייה בגלריה
נדב רודאיף אוחז בצילום אביו החטוף, ליאור. "אי-אפשר להתחיל את תהליך ההחלמה" (צילום: יריב כץ)
בינתיים, בעוד ההליך בישראל עומד מעומעם, קורבנות רבים של 7 באוקטובר השתתפו בהגשת תלונה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. שיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם משפטנים מוכרים ובכירים בפרקליטות לשעבר, יחד עם משפחות חטופים ועורכי דין שמייצגים את נפגעי העבירה בבית הדין הפלילי בהאג - רק גירדו את קצה המורכבות של איך ייראה משפט כזה בישראל.
על השולחן מונחות כמה אפשרויות לניהול המשפט. המובילות שבהן הן: הליך פלילי במערכת האכיפה הישראלית, כמו זה שראינו נגד אייכמן; או שפשוט לא יהיה משפט, וישראל תסתפק בהארכת צווים במשך שנים מכוח "חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים", שנותן את התוקף למעצרם של הכלואים גם עכשיו. ישנה גם אפשרות להקים טריבונל ייעודי לאירועי 7 באוקטובר, או משפט צבאי, שהיתכנותו נמוכה.
ההחלטה לאיזה כיוון ללכת תקבע גם את הייצוג שיקבלו המחבלים ואת הפרופיל הציבורי של הנושא: משפט ראווה מתוקשר שישודר בעולם, או צווים שיוארכו בשקט. רק שחמישה חודשים אל תוך האירוע, הדרג המדיני עדיין לא מינה ממונה לנושא, או קבע את אופי המשפט שיקום ביום שאחרי.
"מעבר להחלטה של מערכת החוק במדינה, צריכה להיות החלטה מדינית בנוגע לאיך יעמידו לדין ואיפה", אומרת עו״ד אל"מ (מיל') שרון זגגי פנחס, ששירתה בפרקליטות הצבאית 25 שנה, בתפקיד האחרון כתובעת צבאית ראשית. "בעיניי יש בעיה, כי מתנהלת חקירה פלילית, וכשמתנהלת חקירה בלי שנקבעה מטרה בסוף - אתה לא יודע אילו ראיות להביא ועבור אילו עבירות. האם אלו עבירות קונבנציונליות במירכאות מכופלות, של רצח ואונס? או עבירות כמו גרימת מלחמה וסיוע לאויב, שהן עבירות לכאורה מתאימות - אבל האם הן הולמות את העוצמה של האירועים? אולי בכלל עבירות על חוק למניעתו של פשע השמדת עם? והאם מעמידים לדין לפי זירות שבהן קרו הדברים? האם רק את הבכירים והמתכננים, והאם צריך לחבר בין מחבל מסוים לאירוע ספציפי?".
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, מכנס דיונים חסויים סביב שאלת המשפט בוועדה. "אין גורם מתכלל בממשלה לאסטרטגיה סביב הדבר הזה, וזה בעייתי, כי אסטרטגיה כאן היא לא רק משפטית", הוא אומר. "משרד המשפטים אומר שכל עוד לא מתקבלת החלטה, הם נערכים לקבל תרחיש. בפועל הם נערכים למשפט פלילי בלי שידוע שיהיה כזה, ומבזבזים בינתיים הרבה זמן וכסף. אבל זאת לא אשמתם, אלא של הדרג המדיני, ברמת ראש הממשלה, שר הביטחון והמל"ל, הממשלה והקבינט, שלא קבעו גורם מתכלל ולא מקבלים החלטה בנושא הזה. או שאולי קיבלו החלטה שלא לקבל החלטה".
גם ח"כ רוטמן מסתייג מהליכה לכיוון הפלילי, וטוען שלא תשיג את התוצאות המצופות. "אני לא רואה משפט פלילי מתממש במערכת המשפט שלנו, בוודאי לא כנגד כלל מחבלי הנוח'בה. אנחנו רואים כמה זמן לוקחים משפטים בישראל, ויודעים שזה ארוך ומסובך, ואולי הנכדים של מחבלי הנוח'בה האלה יגיעו לסוף. לכן אני חושב שזה בזבוז משאבים, להיערך למשפט הוכחות של עשרות או מאות אנשים. ואם אני טועה, אז שיתחילו כבר את המשפט הזה, כי כרגע במקום שהתקשורת הבינלאומית תהיה עסוקה במשפט, היא מקרינה תמונות מעזה".
להיערך למשפט כזה זה דבר מורכב. אולי צריך פשוט לנתק את ההסברה מהעניין המשפטי.
"אז צריך להודיע ציבורית ולהשקיע את משאבי ההסברה במקום אחר. למשל לפתוח 'יד ושם'. זה יהיה יותר זול לפתוח מוזיאון ענק מאשר איסוף ראיות שאף אחד לא יראה אותן אי פעם, כי הן ישבו במרתף של המשטרה. אנחנו מייצרים לעצמנו נזק בכך שאנחנו מנסים לשמור על כל האופציות פתוחות ולא לקבל החלטה כבר".
"כמה בכירים במערכת יצרו קשר והתייעצו איתי", מגלה עו"ד דן אלדד, מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה לשעבר, וכיום שותף במשרד עורכי הדין אלדד-פרץ ושות’. "שמחתי מאוד לסייע, אבל בחרתי לא לתת חוות דעת גלויה, שעלולה להכביד יותר מאשר להועיל. ברור שאין פתרון מושלם שהיועצת המשפטית לממשלה יכולה לבוא איתו וכולם ימחאו לה כפיים בהתלהבות. בכל דרך שתבחר יהיו מגרעות ובעיות, שהמבקרים יעצימו ויציגו חזון אפוקליפטי של משפט שנמשך עשור. אבל בכל דרך יהיו גם יתרונות; הדרך היא כנראה נתיב של שילוב ואיזון, אבל אני ממש לא מקנא במקבלי ההחלטות, שלא צריכים רק לתת עצות אלא לבחור ולקבוע את הדרך".
ואם כן היית צריך להיות במקומם?
"אני לא חושב שהמשפט הפלילי הוא פתרון לכל. גם כשהייתי בפרקליטות תמיד ניסיתי לשים את המשפט הפלילי בתוך פרופורציות, כחלק מהגורמים שמעצבים את המדיניות הציבורית. המשפט הפלילי הוא כלי כבד, ובגלל זה הוא גם מוגבל מאוד. אבל לא צריך להשאיר אותו מחוץ לתמונה. צריך להבין את הערך של משפט כהלכתו - כחומר היוצר שממנו נבנית המקוּבלוּת הבינלאומית של ישראל והלגיטימציה למה שנעשה. משפט כזה הוא גם דרך להעביר את המסרים שלנו ולהציג את כל העובדות שאנחנו רוצים להציג לעולם, בדרך שהיא לא טיקטוק של דובר או מסבירן, מוכשר ככל שיהיה; אלא כזו שהעולם מכיר כדרך הכי יבשה, מסודרת ודמוקרטית להציג טענות ולבחון אותן בגלוי. בכל התרבויות יש הערכה להליך משפטי כדרך לקביעת עובדות. לא סתם התרבות שלנו כוללת משפט בספרות, במחזות, בסרטים ובסדרות".
ועכשיו, כשפוגשים את האפשרות הזאת פנים מול פנים ואת כל ההשלכות שלה, מערכת המשפט בישראל תוכל להתמודד עם דבר כזה?
"המערכת שלנו מנוסה מאוד, דווקא מתיקים כלכליים מסובכים, באירועים שיש בהם מספר גדול של עבריינים ומספר גדול של עבירות. פיתחנו בפרקליטות שיטות שבהן הפרדנו בין מי שהולך למשפט פלילי לבין מי שעובר לטיפול אכיפה 'רך' יותר, על פי מודלים ששיקללו היבטים שונים של חומרה, וכמובן, בראש ובראשונה את התשתית הראייתית כלפי כל חשוד וחשוד".
העמדה של אלדד אמביוולנטית, ותוך כדי הוא טוען שראוי ונכון להשתמש גם בחוק כליאתם של מחבלים בלתי חוקיים. החוק נחקק ב-2002 בעקבות ההחזקה של דיראני ועובייד בישראל, פעילי הטרור שנחטפו על ידי צה"ל בלבנון כדי לשמש כקלפי מיקוח כנגד הנווט הנעדר רון ארד. החוק קבע את המסגרת להחזיק לוחמים בלתי חוקיים בלי משפט: באופן תיאורטי, אפשר להחזיק אותם עד יום מותם בכליאה, אבל מעולם זה לא עמד למבחן של תקופה כל כך ממושכת. אלדד: "החוק אולי לא בפסגת השאיפות של שוחרי זכויות אדם, אבל קיבל גושפנקה של בית המשפט העליון שלנו כחוק חוקתי. אבל גם אירועי 7 באוקטובר הם לא אירועי טרור רגילים, ובתי המשפט יצטרכו להחמיר את הגישה שלהם לכלואים לפי החוק הזה, גם אם הכליאה תתארך לשנים ארוכות ולבצע התאמות".
אבל שימוש בחוק מחבלים בלתי חוקיים, בלי משפט ממשי, למעשה לא יאפשר לקורבנות להתעמת עם הפוגעים.
"נכון, וכשאני מדבר על החשיבות של שימוש, ולו חלקי, במשפט הפלילי, אני לא מדבר רק על הזכויות של הנאשמים המתועבים האלה, אלא גם על נפגעי עבירה. יש להם זכות להציג את הסיפור שלהם אל מול הציבור, להתעמת עם תוקפיהם כעדים גאים, אזרחים במדינה חופשית ומנצחת. המדינה צריכה לאפשר את זה - לתת להם לספר את הסיפור שלהם כעדים על הדוכן. אנשים שהיו שם וחוו את הטרור, פדויי שבי, אנשים שקרוביהם נרצחו - מגיע להם לספר את הסיפור. גם סרטונים יוקרנו באולם פתוח. צילומים של זוועות ושריפה יוצגו לבית משפט הדן בפומבי. בעיני רוחי, אני רואה את סינוואר יושב בתא זכוכית, בכל המובנים. גם בתא זכוכית כמו אייכמן, כמו צורר שנלכד, אבל גם במובן של נאשם שמקבל משפט צדק בירושלים, מידי האומה שהביאה לעולם לפני אלפי שנים את מושג הצדק, עם שופטים ענייניים כמו שהיה לנדוי במשפט אייכמן, שמקפידים על ההליך, ומצד שני לא נותנים לסנגורים להתפרע ולהפריע להתקדמות ההליך. הזדמנות לנפגעי העבירה, כאמור, לספר את הסיפור כעדים עם נציג שיהיה מכל קיבוץ, מכל עיר, מנובה, מהאוטובוס של הפנסיונרים שיצאו לטיול. מכל מוקד שבו זה קרה".
אפשרות מורכבת יותר להעמדה לדין היא משפט צבאי. עו"ד שרון זגגי פנחס טוענת שהאופציה הזו לא באמת קיימת: "עבירות 7 באוקטובר, מעבר לאלה שמבוצעות בחטופים בשטח עזה, הן עבירות שקרו בישראל על ידי תושבי עזה. בעבר היה בית משפט צבאי גם בעזה, שהוקם, כמו באזור יהודה ושומרון, מכורח צווי אלוף, המפקד הצבאי ששולט באזור. אבל מאז ההתנתקות ונכון לעכשיו עזה היא לא שטח צבאי של ישראל, ובמסגרת הזאת לא ניתן לייצר בית משפט צבאי בעזה. כי בשביל משפט צבאי, צריך שתהיה קביעה שעזה היא שטח צבאי של ישראל.
"חוץ מזה, זאת שאלה גם האם נכון להעמיד לדין על אירועים בחומרה כזאת על ידי אנשים לובשי מדים, ולא על ידי מערכת משפט אזרחית כללית - גם ברמת הלגיטימציה שתהיה לזה בעולם".
ישראל היא לא המדינה הראשונה שנדרשת למשפט מורכב כזה. "יש לי מומחיות במשפט בינלאומי, באירועים כמו 7 באוקטובר שקרו במקומות אחרים כמו אוקראינה, קונגו, רואנדה ודארפור (סודן), כשכמובן אין זוועות שהן בדיוק אותו הדבר כמו זוועות שקרו במקומות אחרים", אומרת השבוע עו"ד יעל ויאס גבירצמן, מומחית למשפט בינלאומי פלילי והומניטרי, המייצגת גם נפגעי 7 באוקטובר בתלונה שהוגשה בהאג. "אבל בעיניי, הדבר הקלאסי יהיה להעמיד לדין בפני ערכאות לא צבאיות, אלא אזרחיות".
ומה לגבי המשפט בהאג?
"בזירה הבינלאומית אני מובילה חזית של משפט ללא גבולות, כתגובה לפשע ללא גבולות. כי זה ברור שכדי לבצע פשעים כמו שנעשו ב-7 באוקטובר חמאס לא מתנהל מתוך עזה בלבד. מי שאחראי למעשים הוא לא רק מי שהחזיק את האר-פי-ג'י. האחראים הם אדריכלי הזוועות, מי ששלח את המחבלים, אימן אותם ומי שתיכנן את המבצע הזה, גם ממטות בקצוות שונים בעולם".
עו"ד יובל קפלינסקי: "מי שרוצה לעשות קצת רעש בעניין הזה מדבר על עונש מוות, בלי לומר למי ואיך. אז מי שאומר ׳עונש מוות׳, צריך להגיד עונש מוות למי"
במשפט אזרחי בארץ יהיה צורך להוכיח מה עשה כל מחבל, או שכתב האישום יהיה קולקטיבי?
"הדרך להוכיח אחריות פלילית אישית של אדם, מבלי להוכיח ישירות איזה מעשה הוא עשה - היא עצם זה שהוא היה בשטח ישראל ב-7 באוקטובר ושהוא חבר בארגון. הדוקטרינה הנהוגה בעולם זה להתייחס לכל 7 באוקטובר כמסכת עובדתית אחת - מתקפה מכוונת ושיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית, כחלק מתוכנית של ארגון. זאת ההגדרה של פשע נגד האנושות. ואז יש מעשים שונים, כמו עינויים, רצח, אונס או פשעים בעלי אופי מיני ומגדרי - שהם המסכת העובדתית של אותם פשעים נגד האנושות. כדי להוכיח את זה, צריך רק שהאנשים שהשתתפו בזה יֵדעו שהם לוקחים חלק במתקפה כוללת, ואני חושבת שיהיה להם די קשה לטעון אחרת".
זגגי פנחס: "בדיני המשפט הפלילי יש משהו שנקרא 'שותפות של ההמון', ביחס להמון שיצא יחד ובהחלטה משותפת התפרץ, תוך כדי שהוא מתפרק מכל ערכי המוסר. ובין אם הוא עשה, איפשר, עמד ליד והסתכל - הכוח של ההמון איפשר את זה. זה מכשיר להעמיד לדין את כל מי שהיה חלק מזה באחריות לאירועים. גם אם לא מקשרים ספציפית פוגע לנפגע".
ויש את הצעת הקמת הטריבונל הייעודי. "אפשר להקים טריבונל מיוחד, כמו שהרבה מציעים, ושהוא לא ינהל הליך פלילי, אלא הליך שדומה להליך מינהלי", מציע קפלינסקי, כיום שותף במשרד גדעון פישר ושות'. "לייסד הליך מותאם של בירור סטטוס הלוחמים הבלתי-חוקיים. טריבונל שיוקם יבחן על בסיס חומרים כתובים במה היו מעורבים האנשים האלה, בלי ראיות דנ"א, מז"פ וחקירות נגדיות, דברים שלוקחים שנים על גבי שנים. אחרי לימוד החומרים הכתובים, תינתן לכל אחד מהעצורים הזדמנות להישמע בפני הטריבונל, שישאל כל אחד מה עשה ב-7 באוקטובר בישראל".
אם הוא טוען שלא עשה כלום?
"אם הוא אומר, ׳קטפתי עגבניות בקיבוץ זיקים וישנתי במרפאה מאז חודש ספטמבר ובמקרה תפסתם אותי פה׳, שיביא את המעביד שלו להעיד, ויחזור לעזה חף מפשע. אבל כל אחד אחר שאנחנו יודעים למה הוא נכנס ומה הוא עשה, במקום לנהל שנתיים חקירות ועוד עשר שנים משפט על האם האצבע שלו נגעה בחלון של בית בבארי או האם היד שלו החזיקה איזה כלי מתכתי ולהפיק מזה דנ"א במעבדות זרות, עדיף פעם אחת לשאול באופן בינארי 'האם אתה היית מעורב או לא'. אם כן, אתה פושע מלחמה - כלומר לוחם בלתי חוקי במדרגה שתוגדר בחוק ותותאם לאירוע הזה, וזה מצדיק את הכליאה שלו עד להודעה חדשה. זה גם ההבדל בין להיות אחרי הכל בשנת 2025, לבין להיות עדיין בבוץ של המשפט הזה גם בשנת 2038".
אתה מציע, אם כך, לוותר על מופע הראווה וההסברה כדי לייצר לגיטימציה בינלאומית לעוולות של ישראל.
"לפי הפרוצדורה של המשפט הפלילי, עדי תביעה יעלו על דוכן העדים רק לקראת 2028, ואם ב-2028 אנחנו עדיין צריכים אותם כדי להאריך את האשראי הבינלאומי להארכת המלחמה, אוי ואבוי לנו. ושוב, אנשים נופלים במלכודת כשהם חושבים שעדות תהיה טקס כמו משפט אייכמן, שבו נפגעים מדברים על הטראומה שלהם. לא, זאת עדות סיזיפית שבה גם תהיה חקירה נגדית, שבה הניצולה מהקיבוץ בעוטף נשאלת האם היא מזהה באולם מישהו מהתוקפים שלה, והיא נאלצת להודות שלא. ישאלו אותה, 'אמרת שישבת בממ"ד ושמעת יריות, את יודעת להבחין בין צליל של ירי מנשק ששייך לחמאס לבין ירי מנשק ששייך לצה״ל או לכיתת כוננות מסביב? אה, לא? אז את לא יודעת של מי היה הירי'.
"ואם העולם מסתכל, אז גם מכחישי הטבח בעולם מסתכלים, ומה הם מחפשים? לא להגיד שחמאסניקים נכנסו לארץ עם פרחים. מספיק להם רק להראות ששיקרנו בזה שהיו מקרי אונס, וששיקרנו בזה שאמרנו שמתו 1,200 ושערפו ראשים. זאת חגיגה למכחישי טבח. ומה יהיה אם התובע לא יצליח להביא הוכחות, למשל לעריפת ראשים? העולם יגיד 'הנה, זה לא בכתב האישום של ישראל אפילו'. וכואב הלב על המשפחות של הנפגעים שידפדפו במאות רבות של עמודים בכתב האישום לחפש אזכור של המקרה הפרטי שלהן, ובמקרים רבים לא ימצאו, כי התובע לא כלל בכתב האישום את המקרה של בית מספר 18 בניר עוז, משום שלא נאספו משם ראיות קבילות".
כך או כך, בכל מסלול משפטי שייבחר, אם בכלל, בסוף תגיע עוד שאלה טעונה: עונש מוות, כן או לא?
ויאס גבירצמן: "צריך לומר שכל העבירות הרלוונטיות למקרים האלו הן עבירות שלצידן יש עונש מוות. גם בחוק העונשין יש כבר עונש מוות שקיים בצד העבירות שעליהם אנחנו מדברים, וגם בחוק להשמדת עם - העונש הוא מיתה. אבל אנחנו בכלל לא בשלב הזה כרגע, של הענישה. צריך להוריד את זה מהשולחן. כל דבר שמכניס פופוליזם לעולם המשפט, אני לא בעדו".
קפלינסקי: "מי שרוצה לעשות קצת רעש בעניין הזה מדבר על עונש מוות, בלי לומר למי ואיך. כי אנחנו לא יודעים בדיוק את מי תפסנו. מבין המאות הרבות של האסירים, כמה החזיקו נשק וכמה מהם בוזזים שהצטרפו אחר כך? אז מי שאומר ׳עונש מוות׳, צריך להגיד עונש מוות למי.
"חוץ מזה שבלי קשר להליך פלילי, אין כמו עונש מוות כדי להפוך מישהו מדמות אנונימית לאדם מפורסם בכל העולם הערבי והמערבי. האם אנחנו רוצים שכמו שאצלנו בכל מקום תלויות תמונות החטופים, יתנוססו בכל מדינה ערבית תמונות של 'גיבורי חמאס' שהולכים להיות מוצאים בישראל להורג וקריאות להושיעם? ואיך מושיעים מחבל שהולך להיות מוצא להורג בישראל? חוטפים עוד אזרחים מהצד שלנו. אז אולי נהיה חכמים מראש ולא פופוליסטים, ובעיקר חשוב גם בעניין הזה שנספור עד עשר".
בינתיים, כשבארץ עוד מתלבטים איך ואם בכלל מנקזים טראומה לאומית למשפט, משפחות חטופים, נרצחים וניצולים - פונים כאמור לבית הדין הפלילי בהאג. בין נפגעי 7 באוקטובר שפנו להאג, עו"ד ויאס גבירצמן מייצגת את ריקרדה לוק, אמא של שני לוק ז"ל, שנחטפה וגופתה בידי חמאס. "פנו אליי לא רק משפחות של נרצחים וחטופים, אלא גם אלה שניצלו. התביעה היא לא לפיצוי כספי אלא לאחריות פלילית, ומי שייעצרו יצטרכו להתגונן בבית הדין ומול העולם כולו, כשאפשר לגזור עליהם מאסר עולם. זה אומר להטיל על המחבלים ומתכנני המבצע כתם שיגיד 'זאת האמת ואין איך למחוק אותה', והם גם יתקשו לפעול ולקבל מימון. לא מדובר על המחבלים שכבר בכלא בישראל, אלא על מחבלים שמסתובבים חופשי ואדריכלי האירוע, כל מי שישראל לא מעמידה לדין".
בבית הדין הגבוה לצדק בהאג הקורבנות הם לא התובעים אלא מגישי תלונה, והתובע הוא התובע הראשי, כרים חאן. לקורבנות יש מעמד, אבל בסופו של דבר הנכתב בכתב האישום, מי שייעצר בצווי מאסר ובגין אילו מעשים - יהיו החלטה של התובע בלבד. ״מ־8 באוקטובר התחלתי לחבר בין הצלב האדום לבין משפחות של נעדרים וחטופים", משחזרת ויאס גבירצמן. "מאמצע נובמבר אני בקשר ישיר עם התובעים הראשיים בתיק הזה בהאג. יש גם משלחות חסויות של עדויות חיות לחוקרי בית המשפט, שאפשר לומר רק שהן מתקיימות, הכל במטרה לקדם את החקירה ולהגיע לצווי מעצר".
7 צפייה בגלריה
חטיפת שני לוק ז''ל. המשפחה ומשפחות חטופים ונרצחים נוספות יתבעו בהאג
(צילום: AP Photo/Ali Mahmud)
ומה השלב הבא?
"יהיו מעצרים, ואני אעמוד באולם הדיונים בבית הדין הפלילי הבינלאומי ואייצג את הקורבנות - כרגע מעל 42 משפחות, שהן מעל 200 איש".
איך יודעים להצמיד שם ופנים לתקריות ספציפיות?
"יש הרבה מחבלים שהתגאו בזוועות שהם עשו. אני מעבירה גם חוות דעת של מומחים לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי, ויודעים לומר מי הקודקוד ואיך נראות שיטות הפעולה".
ד"ר שלי אביב ייני, מומחית במשפט בינלאומי, היא ראש ציר המשפט הבינלאומי במטה משפחות החטופים. היא הובילה משלחת של מאה בני משפחות חטופים בהאג, ופעלה לפרסום דוח הפגיעות המיניות בהן הכיר האו"ם. "אנחנו רוצים צדק לקורבנות והכרה במה שקרה כאן ב-7 באוקטובר, ועדיין קורה עבור החטופים", היא אומרת. "הזמנו לארץ את התובע, כרים קאן. זו הפעם הראשונה שנתנו לתובע של בית הדין בהאג להיכנס בשערי נתב"ג ולעשות את שלו. נכנסנו לוואקום, כי בסופו של דבר המדינה לא מכירה בסמכות של בית הדין בהאג. לקחנו את התובע לקיבוצים ולרחבת המסיבה ברעים, לדבר עם משפחות של חטופים. מאז עבדנו על התלונה, תלונה של מעל אלף עמודים של ראיות. זאת תלונה נרחבת, שכוללת טענות על רצח עם, חטיפה, היעלמות כפויה ופגיעות מיניות. מבחינת הקורבנות, לקבל הכרה בינלאומית משפטית למה שקרה כאן זה דבר ענק עם חשיבות היסטורית".
"טסתי להאג ודיברתי במסיבת עיתונאים. זה היה מאוד חזק ומלחיץ", מספר נדב רודאיף, בנו של החטוף ליאור. "עמדתי על הבמה והתבטאתי בצורה מאוד תקיפה וחריפה נגד ראשי חמאס. ישראל בעצם לא מכירה בבית הדין הפלילי בהאג כגוף רשמי, רק בבית הדין לצדק, ואנחנו כמשפחות משתמשים בכלי בינלאומי כדי לעשות מהלך שבסופו של דבר צריך להיטיב לא רק עם ישראל - אלא עם העולם כולו. במידה ותוצאות החקירה יובילו לזה שיֵּצאו צווי מניעה נגד ראשי חמאס בכל העולם, אז כל מדינה שכפופה לאמנת רומא תהיה מחויבת לאכוף את זה״.
גם ימית אשכנזי, אחות של החטופה דורון שטיינברכר, טסה עם אחיה הגדול להאג, כחלק ממשלחת המשפחות שליוותה את הגשת התלונה. "זה היה אמוציונלי מאוד, תחושה שנלחמים ביחד על אחותנו הקטנה. דורון היא אחות וטרינרית בת 30, בעוד שבועיים תחגוג 31 ואני מקווה שזה יהיה איתנו בבית. היא נחטפה מהשכונה של הדור הצעיר בכפר עזה ורק ביום ה-107 היה אות חיים ממנה, סרטון שחמאס פירסם. אני חושבת שזה צעד היסטורי, ואנחנו משתפים פעולה כדי שמי שצריך לתת את הדין ולהישפט ולהיענש על המעשים של 7 באוקטובר - ייתן את הדין. במשפט בישראל לא התעסקנו".
"אנחנו יודעים שזה יכול להימשך שנים, אבל אני חושבת שכמה זמן שזה לא ייקח - בסופו של דבר זה צריך להיעשות. התביעה גם לא תושפע מזה שדורון תשוחרר, כי זה לא ישנה את העובדה שהיא נחטפה. אנחנו עושים את זה בשביל הנשים שנפגעו מינית וכבר לא בחיים, בשביל החטופות שנרצחו בשבי, בשביל מי שחזר, בשביל אחותי. זה לעשות צדק גם עבור הילדים שלי".
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "בעת הרגישה הזו, תוך כדי הלחימה המתנהלת ובשים לב ליעדיה, לא ניתן עדיין לעדכן על ממצאי החקירה עד כה בעניין הפשעים הנתעבים של מחבלי חמאס וארגוני הטרור. "נוכח חריגוּת העניין נבהיר כי משטרת ישראל, צה"ל ושירות הביטחון הכללי עושים כל שניתן כדי לחקור ולאסוף ראיות ולהביא את הפושעים לדין. החקירה מלווה על ידי צוות פרקליטים בכיר ומיומן, ומפוקחת על ידי היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
