פעם, מזמן, הסיסמה השלטת הייתה "כל מוצ"ש אצל היועמ"ש". אלו היו המחאות הראשונות, שדרשו הגשת כתבי אישום נגד נתניהו, והצליחו מאוד. אחרי שהוגשו כתבי האישום החלו מחאות בלפור, מחאות הדגלים השחורים, מחאות הגשרים, מחאת קפלן ועכשיו מחאת "אתה הראש אתה אשם". אלו מחאות שהובילו לחמש מערכות בחירות, אירועי סרבנות, איומים בירידה מהארץ ופגיעה בכלכלה. כל זה נועד למטרה אחת - הורדת שלטון הימין ובנימין נתניהו כראש המחנה. עכשיו, עם הודעת גדעון סער על פרישה מהרשימה המשותפת עם בני גנץ, אפשר להכריז על המטרה הזו כאבודה. הימין לא ייפול, גם לא נתניהו.
הנתונים היבשים הם שקואליציית הימין לפני הצטרפות גנץ לממשלת החירום עמדה על 64 מנדטים. אם עכשיו גנץ מחליט לצאת מהממשלה, לא רק ש־64 מנדטים יישארו, אלא שלפי כל ההערכות יצטרפו אליהם עוד ארבעה מנדטים של גדעון סער - ויגדילו את הקואליציה ל־68 מנדטים. כדי להצליח להפיל את הממשלה, יידרשו למי שרוצה לעשות זאת 19 קולות מהקואליציה, בלי קולות הערבים - אתגר בלתי אפשרי. וכך, אחרי שנות המחאה הבלתי נגמרות, את הקדנציה הנוכחית נתניהו יסיים בדרך שהוא יבחר. המחאות איבדו נכס חיוני, את הקלף שעזר תמיד לשמאל להגיע לשלטון: דמויות פוליטיות מהימין שחברו לשמאל. במובן מסוים, הקמת תקווה חדשה וחבירתו של זאב אלקין אליה היו סימן להליכתו של נתניהו לאופוזיציה, והמהלך הנוכחי הוא סימן ליציבותו העתידית של נתניהו.
7 באוקטובר לא רק שינה את המרחב הציבורי בעזה, אלא גם את המפה הפוליטית בישראל. סער היה בעבר הלא־רחוק בימין "רק לא ביבי", ימין שאחז בעמדות אידיאולוגיות של הימין, אבל זיהה עצמו עם המחאות נגד הימין שדבק בנתניהו ובזכותו לבחור את מנהיגיו. אז גם נולד המונח "הימין הממלכתי", ימין שרוצה להציב אלטרנטיבה למה שניסו להציג כימין "מושחת", ימין "שופרי", ימין "ביביסטי".
סער נשאר עם המונח "הימין הממלכתי" גם היום, וכנראה שעם מחשבה תחילה. הוא רוצה עדיין לשמור לעצמו בידול מסוים מהליכוד, וגם ארשת ממלכתית כפי שהוא תופס אותה
סער נשאר עם המונח "הימין הממלכתי" גם היום, וכנראה שעם מחשבה תחילה. הוא רוצה עדיין לשמור לעצמו בידול מסוים מהליכוד, וגם ארשת ממלכתית כפי שהוא תופס אותה. מבחינתו, זה גם לא משהו שירתיע בטווח הרחוק מצביעי ליכוד - הם הרי מצביעים לנתניהו, שמקיים קשרי ידידות עם אהרן ברק ונמנע במשך שנים מלגעת במערכת המשפט, אז למה שלא יצביעו לו?
סער, סביר להניח, גם לא יתבטא נגד הקהל הזה. כמי שהיה המוביל לרשת את נתניהו לפני שעבר למחנה השמאל, הוא לא יחזור על אותה הטעות. הוא לא ירצה להצטייר כגורם עוין לנתניהו, ולפחות כפי שנראה מאז 7 באוקטובר - הוא גם לא שם. המשבצת של ה"רק לא ביבי" מימין מיצתה את עצמה. הוא רוצה לחזור למקום שבו הוא היה לפני שהקים את תקווה חדשה. ברור לו שיש אנשי ליכוד שלא שוכחים לו את החבירה לרע"מ ומרצ, אבל כשותף לממשלה מעדיפים אותו על בנט. מבחינתם, סער היה הגון ואמר כל הזמן שהוא לא ישב עם נתניהו. סער גם מבין שיש קהל בוחרים פוטנציאלי חדש: אנשי הימין החדש שנולדו ב־7 באוקטובר. אלו אנשים שאולי לא הצביעו מעולם למפלגות ימין קלאסיות, אבל מבחינתם מטרת העל עכשיו היא יצירת עזה חדשה. הרי מבחינה מדינית וביטחונית, הוא נמצא מימין לגנץ וגדי איזנקוט - וכשהנושא הביטחוני עבר לראש סדר העדיפויות, כשלשמאל האידיאולוגי אין קונים וכשטיעוני ה"רק לא ביבי" בתהליך גוויעה, סער יכול להרוויח מהסיטואציה הזו קולות.
ועדיין - קרבות הירושה בליכוד עוד רחוקים, וכך גם הבחירות. שינויים פוליטיים רבים עוד צפויים ושחקנים אחרים ייכנסו לזירה. דבר אחד נראה די ודאי: מ"כל מוצ"ש אצל היועמ"ש" ועד "אתה הראש, אתה אשם" לא נותרו אלא שלטי חוצות, זיכרונות מרים וראש ממשלה אחד שלא הולך לשום מקום.
