אם יש שאלה שאסור לשאול בימים אלו בשיחות הרחוב ביישובי הגליל הסמוכים לגבול לבנון שלא פונו מיושביהם, היא "מה קורה?" אין להם שום תשובה לשאלה שהופכת יותר ויותר צורבת ועצובה. "כולם פה בדיכאון, זה מצב מזעזע", אמרה רחל דיין, בעלת בית הקפה "בלומה" שבקיבוץ כפר בלום, המרוחק כשישה ק"מ מלבנון.
הבוקר (יום חמישי) שוב הייתה שם אזעקה - בזמן הלימודים. בהמשך עודכנו התושבים על נפילה בשטח פתוח, אך בצה"ל אמרו כי לא הייתה כזו - ומדובר במטרה חשודה שזוהתה מלבנון ויורטה. בתיכון בכפר בלום עדכנו את ההורים עוד קודם כי האזעקה התרחשה כשהילדים היו בחצר בית הספר בהפסקה, והם התפנו למרחבים המוגנים.
דיין, בעלת בית הקפה, סיפרה אתמול: "אנחנו חיים בין הטילים ומחכים שיקרה משהו טוב, אבל אף אחד לא יודע מה יקרה ומתי". את בית הקפה שלה היא פותחת שישה ימים בשבוע, לארבע שעות בלבד בכל פעם. "זה בעיקר למען הקהילה הקרובה והחיילים שבאזור שרואים בזה מקום לנחמה ולקצת נורמליות", הסבירה.
השבוע היא הייתה אמורה לחגוג שש שנים להקמת העסק הקיבוצי, באווירה פסטורלית, אבל כאמור אין שום סיבה למסיבה. "לפני המלחמה היו לי פה 20 עובדים ועכשיו נותרנו פה רק אני ובעלי שהצטרף ועוזר", אמרה דיין. בכל יום היא מכינה לחם טרי ובגטים, סלטים וכריכים, מאפים מלוחים ומתוקים. "הרווחים מאוד מינוריים, אנחנו פותחים בעיקר בשביל השפיות, אני גם רואה בזה שליחות", סיפרה.
יותר מ-60 אלף מתושבי הגליל נעקרו מבתיהם באוקטובר ונקלעו לחיים חדשים במאות יישובים ברחבי המדינה. קהילות התפרקו, מקומות עבודה נסגרו ומשפחות נפרדו לקצוות הארץ. כ-60 אחוז מתושבי כפר בלום, שלא פונה בהחלטת הממשלה והצבא, התפנו מעצמם. למרבית החברים אין ממ"ד תקני.
"אני רוצה להבין מה עושים בשביל שהסיוט הזה ייגמר?" ביקשה דיין, "בשבוע שעבר הייתה פה התקפת טילים מטורפת, עשרות יירוטים. חשבנו שהתחילה מתקפה גדולה של חיזבאללה, ואז קמנו בבוקר ושוב ממשיכים כרגיל כאילו לא קרה כלום".
לא רחוק מקפה "בלומה" מתגוררת משפחת גורדון. רבקה ובעלה זיו נושקים לגיל 82, ובשבוע שעבר רקטה גדולה נחתה בחצר ביתם. בנס לא התפוצצה. "הלכתי לעשות ברכת הגומל בבית הכנסת בקיבוץ, היה לנו מזל גדול שהקטיושה לא התפוצצה ולא פגעה בבית", שיתף זיו.
רעייתו רבקה משחזרת את אירועי הלילה ההוא, עוד ליל מלחמה בצפון: "אני לא פחדנית וגם בעלי לא, אבל הפעם הבית רעד ואני קפצתי בבהלה. הוציאו את הטיל, צינור באורך מטר וחצי, מהאדמה בחצר. אף פעם לא הרגשנו ככה. אנחנו כבר מבוגרים ובעלי מתחיל להיות סיעודי, לא פשוט לנו לרוץ למקלט הציבורי. חדר הביטחון שלנו הוא משנות ה-80, לא תקני. זו מציאות לא נורמלית".
בני הזוג גורדון מרגישים כי אף אחד בהנהגת המדינה לא מוכן לעמוד מולם, ומול מאות אלפי תושבי הגליל החיים תחת מלחמה, לדבר אליהם ולעדכן אותם. "אני לא חושב שמבינים את החיים שלנו כאן", אמר זיו, "שכחו אותנו ונדמה שהמדינה כבר התרגלה שאנחנו חיים במצב כזה. הכלכלה בקיבוץ נעצרה לגמרי והמלון הקיבוצי מושבת. אף אחד לא יודע לאן העסק הזה הולך".
תחושת חוסר האונים מלווה את כל בני ובנות הגליל, שלא דמיינו שהמציאות הזו תימשך יותר מחמישה חודשים. עשרות אלפי ילדים בבתי הספר והתיכונים נקלטו כבר במאות בתי ספר ברחבי המדינה ובבתי ספר זמניים שהוקמו עבורם, אבל אלפים עדיין לא זוכים לשבת מול לוח ומורה כמו בני גילם שלא גרים בקו העימות.
"כל המערכת עושה מאמצים אדירים, אבל לא מבינים שהאירוע פה דורש כבר פתרון ארוך טווח", אמר עומרי לרנר מהמושב כחל הסמוך לצומת עמיעד. הוא אב לשתי בנות שלומדות בתיכון עמק החולה שבכפר בלום. כ-1,200 תלמידים למדו בו עד 7 באוקטובר ומאז כמחציתם מפוזרים ברחבי המדינה. השאר, בני היישובים בגליל שלא פונו מתושביהם, לומדים במשמרות בבית ספר יסודי באיילת השחר וחלקם בכפר בלום.
"הבנות שלי לומדות בכיתות בית ספר יסודי, אחרי שהתלמידים שם מסיימים את הלימודים, בלי מעבדות ומתקנים המותאמים לתלמידי תיכון", סיפר לרנר, "עד השבוע למדו רק שליש מהשעות השבועיות וכעת פחות מחצי. מתוך 15 מקצועות שתלמידת כיתה י' אמורה ללמוד, היא לומדת רק חמישה".
המציאות הזאת פוגשת את עינבר, הבת. "מדהים שהכול כרגיל אצל שאר בני גילי בארץ, ואנחנו בתוך עולם משוגע", שיתפה, "חברות שלי ממרכז הארץ עסוקות בחיים ואני מרגישה שנתקעתי ב-7 באוקטובר. אני לא מרגישה שלמדתי בכלל מאז בבית הספר. הייתה לנו היום אזעקה בבית הספר וכל מה שעבר לי בראש כשהיינו במקלט זה איך אפשר ללמוד ככה. איבדתי כבר חצי שנה שלא תשוב. זו הייתה אמורה להיות שנה מלאת חלומות, שבה אני לומדת לבגרויות ומתחילה ללמוד נהיגה ולעבוד – והכול נעצר. אנחנו זקוקים כל כך לבשורות טובות כבר".
האב, עומרי, מצפה כי הממשלה תיקח אחריות. הוא טוען כי התקווה שבספטמבר יחזרו הלימודים לסדרם לא יכולה להיות תוכנית עבודה. "אני לא פרשן צבאי ולא יודע מה יהיה, אבל צריך לקבל החלטות", אמר, "אני לא רואה דרך שהתיכון בכפר בלום חוזר לעבוד על מלא בשנה הבאה. אבל אני לא חושב שיש את הזכות למישהו לא להתכונן. בחודשיים הראשונים הנחת העבודה של כולם הייתה שמדובר באירוע קצר ועוד מעט חוזרים, אף אחד לא חיפש פתרונות ארוכי טווח. מאז הוסיפו כל הזמן עוד קצת שעות הוראה ועוד קצת מורים. האירוע פה דורש כבר פתרון ארוך טווח. כמונו יש עוד שבעה תיכונים עם בעיה דומה, מעבר לעשרות בתי ספר יסודיים. צריך להקים מסגרות לימוד זמניות מלאות באזורים בטוחים. אי אפשר ללמוד במקום שיש בו בלי סוף אזעקות".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.24
