תא"ל דן גולדפוס אמר את מה שרבים וטובים בשדרת הפיקוד הלוחם חושבים, וכמובן המילואמניקים, אבל אינם אומרים בקול. כל מי שפגש בהם בשדה הקרב או ביציאה ממנו שמע בדיוק את אותם משפטים בתוספת ביקורת על התקשורת, שממנה נמנע תא"ל גולדפוס, על הפער שבין הביצועים הטובים שלהם לאיך שהם מדווחים לציבור.
גולדפוס אמיץ וחכם מאוד ועם הבנה תקשורתית וציבורית לאיך יתפרשו דבריו. אותו לא יעצרו על תמימות. הוא רצה לזעזע והיה מוכן מראש לשלם מחיר לכן לא שיתף את מפקדיו ולא את דובר צה"ל והקריא אותם ממחברת נפרדת מתוך הבנה שאף אחד לא יאשר לו אותם. ובצדק, זה לא תפקידו כלובש מדים. אלא שמלבד המסרים החדים הם מלמדים עד כמה הדרג הפיקוד הלוחם חש תסכול שהדרג המטכ"לי ‑ זה שכשל במלחמה ‑ לא מייצג אותם ולא אומר את הדברים שחייבים להיאמר.
דבריו של דן גולדפוס בעניין הלחימה בחאן יונס ביום ה-159 למלחמה
(צילום: הרצל יוסף)
כשהוא אומר למשל "לא נברח מאחריות, אנחנו מרכינים ראש לנוכח הכישלון המהדהד שלנו", די ברור שהוא לא מכוון לחבריו מפקדי האוגדות והחטיבות שמצטיינים במלחמה, אלא אל הרמטכ"ל ומספר אלופים שניהלו את הערכת המצב בליל 7 באוקטובר.
תא"ל גולדפוס היה המפקד הבכיר ביותר בשטח בשעות הראשונות של מתקפת הפתע של חמאס. הוא הגיע בשבת ב־8 בבוקר למתחם מסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים שבו התרחש הטבח - ולאחר מכן עבר יישוב יישוב וניהל קרבות מול מחבלים רבים.
בשעתו הוא סיפר על אותו יום ואמר כי "זה אירוע פסיכי. זו לא מסיבת טבע, זו מסיבת טבח. לא התעסקנו בגופות, רק בלחימה ובמידע שזרם. קיבלתי לטלפון הודעות ישירות: 'בואו תצילו אותנו'. היו בחוליה שלי רק ארבעה־שישה אנשים. ראיתי בדרך את מפקד סיירת גבעתי ואימצתי אותו לעצמי, שיהיה איתי. בהתחלה קראתי לעצמי כוח צביקה כי כך הרגשתי - אני ועוד שלושה־ארבעה לוחמים שלי מול עשרות מחבלים בכל היתקלות".
בנאום התוכחה הוא נגע בנקודה רגישה של השוויון בנטל. "תוודאו שכולם לוקחים חלק", הוא אמר. גם כאן הייתה ציפייה שהרמטכ"ל ידבר על נושא מרכזי זה בכל נאום שלו ויפעיל את כל כובד משקלו. אלא שהדבר לא קורה, למרות שהיה צריך להתרחש בפועל בימים כאלה. הרמטכ"ל לא ייצא לציבור החרדי למשל עם תוכנית סדורה לקליטה שלו וגם לא עם נאום מחבק. גם לוואקום הזה נכנס מפקד האוגדה. מבין מפקדי האוגדות נכנס תא"ל גולדפוס אחרון למלחמה בעזה כי במטכ"ל שמרו את האוגדה לאפשרות של מלחמה בצפון. בתחקירי המלחמה יוקדש פרק נרחב להחלטה שלא לפעול במקביל בחאן־יונס וברפיח, אבל מרגע שקיבלה אוגדה 98 את המשימה היא ביצעה אותה על הצד הטוב ביותר ופיתחה שיטות לחימה חדשות, בעיקר בתווך התת־קרקעי. כל זה נעשה ללא תורת לחימה שהייתה במגירה.
מומחים מהארץ ומהעולם שיבחו את ניהול הקרב של גולדפוס. בשיא הלחימה היו תחתיו שבעה צוותי חטיבה שונים ‑ ההיקף הגדול ביותר תחת מפקד אוגדה שמנהל את עיקר הלחימה. המשימה שלו בסופו של דבר היא להביא את ראשו של סינוואר ‑ מהלך שכן יכול לשנות את פני המלחמה, בניגוד למשל לחיסול בכיר כמו מרואן עיסא שאם אכן קרה לא משנה את תמונת הקרב. עכשיו נמצאים תחתיו שלושה צק"חים. והוא עדיין במרדף. עד כדי כך הצטיין שהיו במטכ"ל שחשבו כי הוא יכול לדלג על תפקידו הבא המתוכנן כראש חטיבת המבצעים וניתן למנותו אותו לאלוף מאחר שהוא צבר ניסיון מבצעי מספק.
גולדפוס לא היה צריך להפתיע את חברו דניאל הגרי, וכמובן לא את הרמטכ"ל. לא ראוי לנהוג כך והוא לא היה צריך להביך אותם. קצין על מדים צריך גם לדעת את מקומו
ואחרי כל המחמאות שמגיעות לו על הלחימה וכמובן על השירות בשייטת 13 (בן מחזור של תא"ל דניאל הגרי דובר צה"ל) עד לתפקיד סגן מפקד היחידה, צריך לומר שהוא לא היה צריך להפתיע את חברו הגרי, וכמובן לא את הרמטכ"ל. לא ראוי לנהוג כך והוא לא היה צריך להביך אותם. קצין על מדים צריך גם לדעת את מקומו. אלא שגולדפוס בחר אחרת וצעדו מלמד על בעיית הסמכות של הרמטכ"ל ויתר האלופים מול המפקדים בשדה. זה החל במינויים, כפי שכתבנו השבוע, ובשאלה האם הם אלה שצריכים לעצב את שדרת הפיקוד הבאה שם צה"ל. אחר כך זה נמשך בתחקירים ובסוגיה האם הם אלה שיכולים לנזוף בקצין כמו תא"ל ברק חירם. וכעת מגיע תא"ל מצטיין נוסף, גולדפוס, שלמעשה מביע בהם אי־אמון, עוקף אותם, ומדבר ישירות עם הציבור, כי כנראה חש שהם לא עושים זאת ואינם מספקים את התוצאה.
ומכאן הדילמה על המשך כהונת הרמטכ"ל ויתר האלופים האחראים למחדל. הדילמה הולכת ומתחדדת ומתקרבת להכרעה ‑ עם פערים כאלה בין המטכ"ל ליתר הצבא יהיה קשה להמשיך לאורך זמן.
