אין מחלוקת על כך שמעטים הם הישראלים והישראליות שתורמים למאבק ברשע החמאסניקי בימים אלה כמו תת־אלוף דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98. המלחמה בעזה אינה דומה למלחמות אחרות בהיסטוריה, ותת־אלוף גולדפוס ניצב בחזית של אתגר צבאי עצום, שבו גם נדרש ממנו לעמוד בסטנדרטים מחמירים של מוסר לחימה. גם אם יש ביקורת על צה"ל בהיבט הזה, והיא לגיטימית ואף חשובה, כל מי שעיניו בראשו ושכלו במוחו - ולא בטוויטר של קהילת הקדושים, הצבועים והבורים של אוניברסיטת ברקלי ודומותיה - מסוגל להבחין שקצינים כמו גולדפוס הם לא הבעיה.
אולם כל זה לא מסיר את הבעייתיות הכפולה מהנאום שגולדפוס נשא אתמול, שבו נזף בפוליטיקאים ובפוליטיקאיות, משל היו פקודיו שנכשלו במסדר בוקר. ראשית, רק במדינות מסוג מאוד מסוים עומד קצין בכיר במדים ומחלק ציונים לדרג הנבחר. אמנם הדברים אכן נאמרו "מדם ליבו של לוחם", ובכל זאת אין בכך כדי להכשיר את המחזה הביזארי, שבו גולדפוס מצווה: "אתם חייבים להיות ראויים לנו".
בכל הכבוד, והוא עצום ורב לכל הלוחמים והלוחמות באשר הם, המחויבות של כלל המערכות המדיניות, הפוליטיות והביטחוניות היא קודם כל לתושבים ולתושבות שמצאו את עצמם ב־7 באוקטובר חסרי אונים מול צבא נחות פי מיליון, תחת אשליה שהוא "חלש ומורתע". אחרי שהחשבון הזה ייסגר, ואנשים לא רק "ייקחו אחריות" אלא גם יניחו דרגות, אפשר יהיה להתקדם.
אבל מה שמטריד באמת ב"נאום האחדות" של גולדפוס הוא העיוות האנטי־דמוקרטי (וגם הילדותי, יש להודות בצער) שמגולם במסר שלו. תת־אלוף גולדפוס מוביל, ברשות ובסמכות, מהלך שמשנה את פני האזור לדורות קדימה. המלחמה בעזה גוזרת משמעויות אדירות מכל בחינה שניתן לדמיין. בפריפריה נולדים הילדים שישלמו את מחיר המלחמה בנגישות לבריאות, בחינוך, ברווחה ועוד. המחשבה שלא יתקיים ויכוח נוקב, סוער ויצרי, וכולם יחזיקו ידיים בינתיים ויחכו להוראות, היא בעצם קריאה לסתימת פיות.
למעשה, גולדפוס עצמו פסל במומו כשאמר "תוודאו שכולם לוקחים חלק", כאילו שנושא השוויון בנטל הוא כשלעצמו לא סיבה מרכזית בחוסר היכולת למצוא את "המאחד"
למעשה, גולדפוס עצמו פסל במומו כשאמר "תוודאו שכולם לוקחים חלק", כאילו שנושא השוויון בנטל הוא כשלעצמו לא סיבה מרכזית בחוסר היכולת למצוא את "המאחד". לא פלא שאחד הראשונים לברך על הנאום היה שר הבריאות וחביב המחנה הליברלי, משה ארבל מש"ס: מה אכפת לו להחמיא לגולדפוס כמו אחרון הכתבים הצבאיים, בשבוע שבו המנהיג הרוחני של מפלגתו, שבמקרה מכהן גם במשרה ציבורית וממלכתית, מאיים לרדת מהארץ (!) אם יגויסו בני הישיבות.
לכן, אגב, לא צריך למהר להשוות בין האומץ של גולדפוס בשדה הקרב ל"אומץ" שלא היה בנאומו. לו היה אומר שהשיטה הפוליטית כולה שבורה משום שהצלחנו אחרי חמישה חודשים לחזור ולעסוק באלקטורט שאין לגדעון סער, מילא. אבל הוא רוצה שקט בזמן שמסביב נקבעים גורלות, ולכן יותר מתמיד שקט הוא רפש.
