"לדחוק את הקיצון", ביקש תת־אלוף דן גולדפוס בנאומו, והיו מי שמיהרו לראות בבחירתו הלשונית לדבר על קיצון יחיד הוכחה לכך שהדברים הכואבים שחצב מדם ליבו היו מכוונים לנמען יחיד - ליריבם. בצורה כזו גם בצלאל סמוטריץ' ונערי הגבעות מזה וגם יאיר גולן וותיקי הכיכרות מזה יכלו לחבק חיבוק דוב את הנאום החריג ולחתום על מילותיו, כאילו לא הם, שכבר שנים זורעים פילוג, רעל ושנאה ברחובותינו, הם מושאי כתב הדרישה שניסח הלוחם.
גולדפוס צדק גם צדק בבחירתו הלשונית. בסופו של יום אין באמת קיצונים שנמצאים בשני קצוות הקשת. הפוך. יש מצדה אחת שהסיקריים הניצים פשוט מטפסים אליה מצדדים הפוכים, ותו לא. אין הבדל אמיתי בין כל אלה שמוכנים לפרק את הבית המשותף שלנו לטובת חזונם לבין אלה שמובילים שיח של הכנעה ומתנגדים לכל פשרה. אלה ששנאתם ליריביהם עולה על אהבתם לעמם ולארצו. ה”לא־נכנעים” משני הצדדים נמצאים בדיוק באותו מקום ומתנהלים בדיוק באותה דרך. הקריאה "לדחוק את הקיצון", בלשון יחיד, "ולאמץ את הביחד" היא מדויקת ומשמעה אחד: לפרק את בימות מצדה שנבנו בלב ערינו ולתת ל"מחבר", שמייצג את מרבית העם, לתפוס את מקומו הראוי.
התגובות המנכסות לנאום לא באמת מפתיעות. אין דבר מפחיד יותר את הסיקריים מכך שלא יימצא דורש למרכולתם הרעילה. בלי ציבור מסביב, השהות על המצדה משמימה ומייבשת. לא בכדי "אחים לנשק" מיהרו לנכס את הנאום - שכוון גם אליהם, כמי שהעזו לפורר את צה"ל - וקבעו ש"גולדקנופף או גולדפוס - זו השאלה". יריביהם מ"תורת לחימה" מיהרו להגיב שזה "נאום פוליטי מובהק", כדי שהמשחק הבינארי יימשך.
זו לא הייתה רק זכותו של גולדפוס לדרוש מאיתנו "להיות ראויים לאותם לוחמים שקיפחו את חייהם, לאותם אנשי המילואים שלא עניין אותם מאיזה צד הם ונלחמים זה לצד זה", זו הייתה חובתו
הניסיון הזה מגוחך. בעיקר משום שכל מי שמדבר עם לוחמים שיצאו מעזה יודע שבנאומו, גולדפוס היה לפה לרבבות לוחמים שמרגישים בדיוק אותו דבר. לוחמים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמתקשים להתמודד עם הפער בין תרבות הביחד בצבא לבין תת־תרבות הפלגנות. ולא רק להם שימש גולדפוס פה, אלא גם לאלה שנפלו, והשתיקה בלילות מדברת במקומם לא פעם. גם האחרונים השאירו אחריהם מילים דומות. צוואתו של סמל שגב שוורץ ז"ל, "שנהיה מאוחדים, כל מה שהיה חסר לנו כל כך בשנה האחרונה", היא רק דוגמה אחת מני רבות. במובן זה, זו לא הייתה רק זכותו של גולדפוס לדרוש מאיתנו "להיות ראויים לאותם לוחמים שקיפחו את חייהם, לאותם אנשי המילואים שלא עניין אותם מאיזה צד הם ונלחמים זה לצד זה", זו הייתה חובתו. הוא היה זה שהוביל אותם לקרבות ולא הצליח להשיבם הביתה.
מי שסבור שמפקד במדים לא אמור לזעוק בשם לוחמיו המתים והחיים לאחדות, רק מוכיח עד כמה הצליחו הקנאים במלאכת הפירוק שלהם, ועד כמה קריאת ההתעוררות הזו הייתה דרושה לנו.
הלוואי שנצליח באמת להיות ראויים להם. לכולם. וגם לך, תת־אלוף גולדפוס.
