"היום שאחרי" כבר כאן. מתברר כי לראש הממשלה בנימין נתניהו יש אסטרטגיה שאותה הוא פועל לממש בחודשים האחרונים באמצעות צעדים קטנים ובשיטת "מצליח". האסטרטגיה הזו נועדה לא רק כדי לפתור את הבעיה העזתית, אלא גם להניח את היסודות להסדר ארוך טווח לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני על פי אסכולת הימין־מרכז הישראלי. אלא שנתניהו אינו מוכן להציג לציבור בישראל, לממשל האמריקאי ואפילו לא לקבינט המורחב את מתווה תוכניתו מחשש שהדבר יביא לפירוק הקואליציה שלו, העימות עם וושינגטון יחריף וישראל תאבד את תמיכת המדינות הערביות שמקיימות איתה יחסים מעל השולחן או מתחתיו. כדי להבין את כוונותיו נדרשים שותפיו הפוליטיים בירושלים ובעלי הברית בוושינגטון להאזין היטב ל"לאווים" העקרוניים שעליהם הצהיר ולנתח את ההתרחשויות בשטח ובזירה המדינית. הבאנו כאן את עיקרי המתווה ומפרט את הדרך שבה מתכוון ראש הממשלה לממש אותו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לפי כל הסימנים, נתניהו מעוניין שרצועת עזה תהפוך לישות נפרדת, מעין עיר-מדינה בסגנון סינגפור, רק מפורזת, שמחוברת לעולם הרחב בשני מסדרונות – יבשתי וימי. המסדרונות האלה יאפשרו לעזתים לנוע בחופשיות יחסית אל הרצועה ומחוצה לה, לקיים קשרי סחר וכלכלה עם מדינות זרות ולדוג במי החופים שלה, כל זאת מבלי לעבור בישראל. עם זאת, ישראל תפקח על התנועה בשני המסדרונות כדי למנוע הברחת אמצעי לחימה וחומרי גלם שיאפשרו ייצור נשק והקמת תשתיות טרור.
האדמיניסטרציה האזרחית ברצועה, כולל אכיפת החוק, השירותים הציבוריים, גביית המסים וכדומה, תופעל על ידי תושבים מקומיים בפיקוח מועצה או ארגון שיוקמו בהסכמה בינלאומית. הגוף הזה ישאב את סמכותו מהחלטה של מועצת הביטחון או של ארגון אזורי מוכר בהסכמה ישראלית. נתניהו מעוניין שחברות הגוף הזה יהיו ארצות-הברית, איחוד האמירויות, מצרים, האו"ם ואולי גם בחריין. למדינות ולגופים הללו יש אינטרס לשקם את רצועת עזה, כיסים עמוקים מספיק כדי לממן את השיקום, ורצון לשמור על פירוז הרצועה ולמנוע פעילות טרור כדי שההשקעות לא יירדו לטמיון. קטאר, שתומכת בחמאס, לאו דווקא עונה על הקריטריון האחרון. נתניהו היה רוצה מאוד שנציגי ארה"ב יישבו ב"ועדה הקרואה הבינלאומית" שתנהל את שיקום הרצועה כדי להבטיח שנציגי השותפות האזוריות לא יסטו מהמתווה שיסוכם עם ישראל. עם זאת, ישראל אינה רוצה שחיילים אמריקאים יפעלו בשטח הרצועה עצמו – Boots on the Ground – כדי שלא תואשם בדעת הקהל האמריקאית כמי שגררה אותם למות למענה. באופן עקרוני, נתניהו שואף לכך שגם סעודיה תהיה שותפה בגוף הזה. אבל זה יקרה – אם בכלל – רק אם יתגשם החזון האזורי של ממשל ביידן, שמותנה בהסכמה ישראלית לפתרון שתי המדינות.
גם לאיחוד האמירויות אמור להיות תפקיד במתווה העתידי. בירושלים מזהים אינטרס אמירותי להפוך לגורם משפיע אזורי ולרשת את קטאר כמוציא ומביא בזירה הפלסטינית, כדי להוכיח שהסכמי אברהם משרתים את האינטרס הכלל-ערבי והמוסלמי. לאיחוד האמירויות יש גם את האמצעים הפיננסיים להשקיע בשיקום עזה. אישים ישראלים שביקרו לאחרונה באבו־דאבי מזהים שם כוונה לחבר בין שיקום הרצועה מהריסותיה לבין פרויקט כלכלי־תיירותי, אולי גם הייטקי, שיניב לאיחוד האמירויות תשואה נאה. המודל הוא הפרויקט התיירותי שאיחוד האמירויות מתכנננת להקים בראס-אלחכמה שבמצרים, לחוף הים התיכון, לאחר שרכשה את הקרקע בסכום אסטרונומי של 35 מיליארד דולר. רצועת עזה עשויה להיות פרויקט הרבה יותר משתלם מרצועת החוף המצרית הדלילה כיוון שחיים בה מאות אלפי צעירים בעלי כישורים ויכולות מקצועיות גבוהות.
צריך גם לזכור כי באיחוד האמירויות מתגורר כבר שנים מוחמד דחלאן, עזתי במוצאו, המשמש כיועץ לשליט בפועל, יורש העצר מוחמד בן זאיד, וזוכה לאוזן קשבת ולתמיכה גם בקהיר; מה שהופך אותו למועמד ראוי לניהול השלטון האזרחי ברצועה אחרי המלחמה גם מנקודת מבט ישראלית.
אגב, נתניהו אינו הראשון שרוצה להפוך את עזה לסינגפור של המזרח התיכון. הקדים אותו נשיא המדינה וראש הממשלה שמעון פרס ז"ל, שראה בכך חלק מחזון "המזרח התיכון החדש" שלו.
אבל מוקדם עדיין לראות במתווה נתניהו עניין מוגמר, לא רק מפני שמצב הסיום של המלחמה עדיין לא ברור אלא גם, ובעיקר, משום שהתוכנית מעוררת התנגדות מקיר לקיר. לא לחינם מחזיק ראש הממשלה את קלפיו קרוב לחזה ומנסה להניע באמצעות מניפולציות את הגורמים המעורבים בעימות העזתי לבצע מהלכים התואמים את תוכניתו.
לזכותו ייאמר שהיה הראשון לזהות אחרי 7 באוקטובר את הפוטנציאל הגלום מבחינת ישראל בהקמת מסדרון ימי מקפריסין לעזה. הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" ו־ynet איתמר אייכנר חשף השבוע כי זמן קצר אחרי השבת הארורה, ולאחר שהקבינט החליט על ניתוק הקשרים האזרחיים והכלכליים עם רצועת עזה, הציע נתניהו בשיחה עם הנשיא ביידן שהסיוע ההומניטרי לרצועת עזה יגיע בהישט מקפריסין אחרי שיעבור בידוק ישראלי וילווה על ידי ספינות חיל הים עד לפריקתו בחוף עזה. מקורבי ראש הממשלה טוענים שהשיחה הזו התקיימה ב־22 באוקטובר 2023, וכי שבוע אחר כך הציג ראש הממשלה את הרעיון לנשיא קפריסין, ניקוס כריסטודולידיס, שאימץ אותו ללא הסתייגויות. בסוף דצמבר נסע שר החוץ דאז אלי כהן לקפריסין כדי לקדם מעשית את הרעיון ובאותה הזדמנות חנך את "המרכז לתיאום רב־תכליתי" (ZENON), שאמור לתאם את בדיקת המטענים המיועדים לעזה על ידי השב"כ וגופים ישראליים אחרים.
אפשר להניח שהקמת המזח הצף בחוף עזה בימים אלה היא חלק מיוזמה מקורית של ראש הממשלה שמשרתת היטב את "אסטרטגיית סינגפור" שלו. נתניהו מגלה כעת סימנים ברורים לכך שלא יתנגד אם המזח האמריקאי, שבתוך כמה שבועות יתחיל להיכנס דרכו סיוע הומניטירי בכמויות עצומות, יוחלף בעתיד בנמל קבע שייבנה בצפון הרצועה, כנראה במימון אמירותי ואולי גם בחרייני וסעודי.
משט הסיוע הניסיוני הראשון כבר הגיע לקרבת החוף בצפון הרצועה, מול מסדרון נצרים שמדרום לעיר עזה. לא מדובר בפרויקט האמריקאי שעליו הודיע השבוע הנשיא ביידן בנאומו אלא ביוזמה משותפת לארגון ההומניטרי האזרחי WCK) World Central Kitchen) ולאיחוד האמירויות. הארגון, שכבר מחלק ארוחות לנזקקים במרכז הרצועה ובדרומה, אסף את תרומות הכסף והמזון אילו דחלאן שכר מטעם איחוד האמירויות את הגוררת Open Arms, ששטה תחת דגל ספרדי. המטען, ובו 180 טונות של קמח, בשר ומצרכי מזון אחרים, הועמס בנמל לרנקה על דוברה שנקשרה בחבל אל גוררת שהפליגה משם ביום שלישי השבוע. הסידור הזה נחוץ מפני שהמים בטווח של כמה מאות מטרים מחוף רצועת עזה רדודים מאוד, וספינת מטען לא יכולה לעגון בהם קרוב לחוף. את הדוברה השטוחה, לעומת זאת, אפשר לקדם ולפרוק ממנה את חבילות המזון אל מזח קצר שה-WCK כבר הקים, ושקצהו המזרחי נשען על חולות החוף. זהו למעשה דגם פיילוט מוקטן של מה שהצי ופיקוד התובלה האמריקאיים מתכוונים להקים באותו אזור כדי להכניס לרצועה דרך הים כמויות מזון ומצרכים חיוניים גדולות פי שמונה.
בצה"ל מדגישים כי הפרויקט הניסיוני הזה והפרויקט האמריקאי הגדול אינם מהווים שבירה של המצור הימי שמוטל על הרצועה זה שנים כדי למנוע הברחות נשק ואמל"ח לגורמי הטרור, אלא מסדרון הומניטרי ימי מפוקח, מבוקר ומאובטח מקצה לקצה על ידי ישראל. אנשי שב"כ ורשות הנמלים של ישראל בדקו את המטען בלרנקה וספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר מלווים את הגוררת ואת הדוברה עד לחוף ובקרבת החוף. פריקת המטען מתבצעת תחת אבטחה ובפיקוח של כוחות אוגדה 162.
הלקחים שיפיק צה"ל מפרויקט ההישט ההומניטרי ישמשו לתכנון הישראלי־אמריקאי המשותף של פרויקט JLOTS) Joint Logistics Over the Shore) – "מבצע לוגיסטי משולב אל החוף" – שיבוצע על ידי פיקוד התובלה של ארצות־הברית. במסגרתו מתכננים האמריקאים לבנות רציף צף באורך של 550 מטרים מהחוף העזתי לתוך הים. הוא יורכב מעשרות משטחים צפים, אורכו של כל אחד מהם 12 מטרים, שיחוברו זה לזה. כלי שיט אמריקאיים שהשוקע שלהם נמוך, כמו נחתות או רחפות, יגיעו מקפריסין ויעגנו בקצה הרציף. את מטעני מזון והסיוע הם יפרקו לכלי רכב שיחלקו אותם ברחבי הרצועה.
ארבע הספינות שאמורות להקים את הנמל הצף כבר הפליגו מנמל נורפוק בווירג'יניה והן יגיעו אל מול חופי עזה בעוד כשלושה שבועות. הקמת הנמל עצמו תימשך כ־60 יום ויעסקו בה כאלף אנשי צבא אמריקאים שכף רגלם, כך אמר הנשיא ביידן, לא תדרוך ברצועה. זו אינה אמירה מדויקת כיוון שעגינת הרציף וביסוסו בחוף עזה יחייבו נוכחות של חלק מהם על החוף, אבל העיקרון ברור. הממשל בוושינגטון יעשה הכל כדי למנוע אפילו מראית עין של לובשי מדים אמריקאיים שלוקחים חלק במלחמה ומסכנים את חייהם. דעת הקהל בארה"ב לא תסבול זאת, והדבר עלול לעלות לביידן בנשיאות.
המבנה המפורט של הנמל הצף ייקבע על ידי צוותים משותפים לפיקוד מרכז האמריקאי (סנטקום) ולצה"ל, בעיקר חיל הים. כשיקום הפרויקט, בעוד קצת פחות מחודשיים, הוא אמור לשנע כשני מיליון מנות מזון ליום ולעבוד 24/7. עדיין לא גובש תקציבו הסופי של הפרויקט, אך ההערכה היא שעם מטעני הסיוע הראשונים הוא יעלה עשרות מיליוני דולרים.
במקביל למסדרון הימי ימשיך לפעול גם המסדרון היבשתי, שעובר בשטחה הריבוני של מצרים בצפון סיני ומסתיים במעבר רפיח. ייתכן שמצרים תחליט להקים מעבר נוסף בינה לבין עזה. אך מה שחשוב מבחינת ישראל הוא למנוע הברחות של אמצעי לחימה וסחורות בעייתיות מסיני לרצועת עזה – במעברי הגבול, במנהרות שמתחת לציר פילדלפי ובעתיד אולי גם באמצעות רחפנים. המטרה היא למנוע אפשרות מאנשי חמאס שישרדו את המלחמה ויישארו ברצועה לשקם את יכולותיהם הצבאיות או שגורם אחר יבנה לעצמו כוח צבאי ומשילותי באמצעות הברחות מסיני לרצועה.
איש בירושלים אינו מעלה על דעתו שהמערך וההסדר למניעת הברחות ייכונו בלי הסכמה, תיאום ושיתוף פעולה מלאים עם שלטונו של הנשיא א־סיסי. אך ישראל דורשת מהמצרים שיאפשרו לה לפקח על מה שעובר במעבר היבשתי לרצועת עזה ולוודא שהעזתים אינם חופרים מנהרות הברחה מתחת לציר פילדלפי.
המתווה שתואר לעיל אמור, לשיטתו של נתניהו, להימשך לפחות עשר שנים. אם ימלא את התקוות שתולים בו הקברניטים בירושלים, ישראל לא תתנגד לכך שיוחלף בעתיד הרחוק בהסדר אחר, בתנאי שיעמוד בארבעה יעדים אסטרטגיים:
- לא תקום מדינה פלסטינית עצמאית שתורכב משני מחוזות – הגדה המערבית ורצועת עזה – עם מסדרון יבשתי שיחבר ביניהם מעל או מתחת לפני הקרקע. מכאן נובעת התנגדותם של נתניהו ושל רוב חברי הקבינט, המורחב והמצומצם, כולל בני גנץ, לדרישה האמריקאית ש"הרשות הפלסטינית המחודשת" תקבל לידיה את השליטה האזרחית ברצועת עזה ביום שאחרי חמאס.
- יצירת מציאות ביטחונית ומשילותית-אזרחית ארוכת טווח שבה רצועת עזה ותושביה לא יהוו יותר איום על ריבונות מדינת ישראל ועל ביטחון אזרחיה. הרצועה תהיה מפורזת, ישראל תקיים בה שליטה ביטחונית, לאורך הגבול יהיה "מרחב אבטחה", ולא יהיה בה שלטון שישאף להשמיד את ישראל ויחנך ברוח זו את ילדי עזה.
- ניתוק מוחלט בין ישראל לרצועת עזה ותושביה בכל התחומים, למעט השליטה הביטחונית, כך שאזרחי הרצועה ודעת הקהל העולמית לא יוכלו להאשים את ישראל במצוקתם.
- פירוק אונר"א והפסקת פעילותו לא רק ברצועת עזה אלא בכל הזירה הפלסטינית, כולל איו"ש והמדינות הערביות השכנות, מתוך הכרה בכך שהארגון משמר את מצב הפליטות והתלות הכלכלית של מיליוני פלסטינים ומעודד בכך את ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואת חלום השיבה. את מקום אונר"א יתפסו בשלב ראשון ארגוני סיוע הומניטרי בינלאומיים (בעדיפות לאמריקאיים) ואזוריים. בשלב השני יקום ממשל מקומי שיפעל לרווחת האוכלוסייה ויספק לה את השירותים החיוניים בחסות ובפיקוח של גורמים אזוריים ו/או בינלאומיים.
רוב היעדים האסטרטגיים מקובלים באופן עקרוני על ראשי הקואליציה לרבות חברי הקבינט המצומצם, ובהם שר הביטחון יואב גלנט והשרים גנץ וגדי איזנקוט. המחלוקות בין נתניהו לשותפיו נוגעות להיבטים המעשיים ולדרך שבה יושגו היעדים.
המחלוקת שהגיעה לכדי משבר של ממש עם ממשל ביידן, עם המדינות הערביות ועם דעת הקהל הבינלאומית נוגעת בעיקר ליעד האסטרטגי הראשון, השולל הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל והכנסת "הרשות הפלסטינית המחודשת" כממשל אזרחי ברצועה אחרי המלחמה. חשוב לציין שעמדת נתניהו בנושא זה נובעת מנימוקים אידיאולוגיים ופרקטיים-ביטחוניים ולא רק משיקולי הישרדות פוליטית.
קונפליקט נוסף, הפעם עם האגף הלאומני־דתי של הקואליציה, נובע מהיעד האסטרטגי השלישי: התנתקות אזרחית מוחלטת של ישראל מעזה. זאת מפני שהיא מבטאת הכרה של נתניהו בכך שהקהילייה הבינלאומית לא תאפשר לישראל לבצע טרנספר באוכלוסייה העזתית, אפילו חלקי ומרצון. ראש הממשלה גם מתנגד עקרונית לחידוש ההתיישבות הישראלית בשטח הרצועה.
קושי נוסף מעוררת דרישת ישראל לשלוט ביטחונית ברצועה. שליטה כזו אמורה להתממש באמצעות פעילות מודיעינית מכל הסוגים וחופש פעולה מבצעי לגורמי הביטחון הישראליים שייכנסו מעת לעת לתוך הרצועה במסגרת מה שמכונה בחוק הבינלאומי "מרדף חם". לא בטוח כלל שהמדינות הערביות, אפילו הידידותיות שבהן, יסכימו לכך. בדיוק מסיבה זו מציעים במערכת הביטחון לשקול בחיוב את הכנסת הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה כגורם משילותי אזרחי ואוכף חוק ברצועת עזה. הטענה בצה"ל ובשב"כ, שזוכה לאוזן קשבת ולתמיכה מצד גלנט ואיזנקוט, היא שלמנגנוני הביטחון של הרשות יש מסורת ופרקטיקה ארוכה ומוצלחת למדי של תיאום ביטחוני עם ישראל ביהודה ושומרון. מנגנוני הביטחון של אבו־מאזן הם השותף הטבעי שהכנסתו לרצועה עשויה לשכך או לפחות למתן את ההתנגדות הבינלאומית לשליטה ביטחונית ישראלית בדומה לזו שמתקיימת כיום באיו"ש, ובעיקר – את התנגדות האוכלוסייה המקומית.
מעורבותה האפשרית של הרשות בהקמת ממשל אזרחי ברצועה היא נושא המחלוקת העיקרי בין נתניהו למערכת הביטחון ולשר גלנט. המצדדים טוענים שהרשות, על שחיתותה, אי-יעילותה ומגרעותיה האחרות, היא האופציה הריאלית היחידה וכי הקמת ממשל עזתי שמבוסס על משפחות וגורמי כוח מקומיים אחרים יביא לסומליזציה של הרצועה, שבסופו של דבר תגלוש לתוך לישראל. במערכת הביטחון מציעים להיעזר באמריקאים כדי לבצע רפורמות יסודיות ברשות ואז להכניס אותה לעזה כגורם משילותי. נתניהו מתנגד לכך בתוקף, כנראה משיקולים של הישרדות פוליטית.
הסיוע ההומניטרי הוא הסוגיה המרכזית שבאמצעותו מפעילה ישראל לחץ לפירוק השלטון המרכזי של חמאס ומנסה לעצב את השלטון החלופי ביום שאחרי. לכן, למשל, עושה ישראל מאמצים כבירים כדי למנוע את העברת הסיוע וחלוקתו באמצעות מנגנוני אונר"א. מתאם הפעולות בשטחים אלוף רסאן עליאן פועל לכך שאיחוד האמירויות וארגונים אזרחיים בינלאומיים יאספו את תרומות המזון, ישנעו אותן בתוך הרצועה ויחלקו אותן לנזקקים. ארגונים אלה כבר הוכיחו את יכולתם לגייס לשירותם משפחות עזתיות בעלות מעמד ועוצמה, כולל משפחות פשע, שיאבטחו את משאיות הסיוע ואת חלוקתו. בתמורה מקבלות המשפחות הללו מטען של משאית אחת או שתיים. מתקיים גם מאמץ עקיף לרתום את הוועדות האזוריות שפועלות בחלק מהשכונות והיישובים ואת האיגודים המקצועיים לטובת שינוע הסיוע וחלוקתו. התהליך הזה יכול לשמש פתח להתהוות ממשל אזרחי אלטרנטיבי לחמאס ברצועה. אלא שחמאס הבחין במתרחש והוא שולח את אנשיו לאיים באלימות על אותם משפחות וגופים מקומיים כדי להרתיע אותם מליטול חלק במאמץ הסיוע. אתמול דווח כי בן לחמולת דגמש מצפון הרצועה הוצא להורג על ידי חמאס בטענה ששיתף פעולה עם ישראל בהכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה. מדובר בעליית מדרגה שמסבכת עוד יותר את העניינים.
המסדרון הימי עשוי לשמש מוצא מהפלונטר. לא רק שהוא מאפשר הכנסת כמויות גדולות של סיוע לרצועה, דבר שיקל את הלחץ האמריקאי והבינלאומי על ישראל, אלא שהוא מאפשר – באמצעות גופי הסיוע האמירותיים והאמריקאיים – לעקוף את אונר"א וארגוני האו"ם האחרים ששולטים בשינוע המזון ובחלוקתו. הכנסת סיוע רב לצפון ולמרכז הרצועה גם תקל על ישראל לשכנע את יותר ממיליון הפליטים והעקורים שמצאו מקלט ברפיח לעבור למחסות חדשים שמכינים עבורם מצפון למוואסי. כך תתרוקן רפיח מההמונים שגודשים אותה וצה"ל יוכל לתמרן לתוכה מבלי לפגוע באלפי לא-מעורבים. זה בדיוק מה שדורש ביידן כתנאי להסכמתו לכך שישראל תשתלט על רפיח ותפרק את ארבעת גדודי חמאס שעדיין פועלים בתוכה.
