מי מנצח במלחמת ישראל־חמאס? זה תלוי, כמובן, באיך שמגדירים ניצחון. במשחק כדורגל, מנצח הצד שמבקיע יותר גולים. במלחמה, המנצח הוא לא בהכרח מי שהורג יותר אנשים, לוקח יותר שבויים, הורס יותר בתים, או כובש יותר שטח - המנצח הוא הצד שמשיג את המטרות המדיניות שלו. במלחמת עיראק, למשל, ניצחו האמריקאים בכל הקרבות, כבשו את כל המדינה, לכדו את סדאם חוסיין ומוטטו כליל את משטרו - אבל המלחמה הסתיימה בתבוסה מדינית מוחצת לארה"ב ובהפיכתה של איראן לבעלת הבית בעיראק ולמדינה החזקה במזרח התיכון. האיום הקיומי שמרחף היום מעל ראשינו הוא בחלקו תולדה של "הניצחון" האמריקאי בשדות הקרב בעיראק. זה יכול לקרות שוב. אם לא נגדיר נכונה את המטרות המדיניות שלנו, אנחנו עלולים לנצח בכל הקרבות ולהפסיד במלחמה.
אז במלחמה הנוכחית, מי קרוב יותר להשיג את מטרותיו המדיניות? כדי לענות על השאלה הזו, צריך קודם לדעת מהן בכלל מטרותיהם המדיניות של הצדדים. מטרותיו של חמאס ברורות למדי. בטווח המיידי, מטרתו של חמאס ב־7 באוקטובר הייתה לחבל בהסכם שהלך והתרקם בין ישראל לסעודיה. קצת קשה לזכור, אבל בשבועות שלפני 7 באוקטובר דווח שישראל התקרבה מאוד לאפשרות של שלום היסטורי עם סעודיה, שהיה מנרמל את היחסים בין ישראל לרוב העולם הערבי ומשנה מן היסוד את מעמדה של ישראל בעולם. חמאס עצר את זה.
בטווח הארוך יותר, מטרתו של חמאס הייתה לזרוע זרעים של שנאה במוחותיהם של מיליונים, כדי להבטיח שגם דורות לעתיד לא יהיו כאן לא שלום ולא נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי. חמאס תיכנן לבצע טבח אכזרי במיוחד, ואף דאג לצלם ולתעד את הזוועות, כדי להסב לישראלים כאב רב ככל האפשר. חמאס שיער שישראל תגיב על הטבח הזה בכוח אדיר, שיגרום גם לפלסטינים כאב עצום. כל זה היה חלק מודע בתוכנית. השם שחמאס נתן להתקפה שלו מעיד על כוונותיו. ההתקפה נקראה "טופאן" - המבול. כמו המבול התנ"כי שהחריב את האנושות, חמאס התכוון להמיט חורבן בהיקף תנ"כי.
תפיסת העולם הבסיסית של חמאס לא מייחסת חשיבות לסבלם של בני אדם, והמטרות העליונות של הארגון מוכתבות מפנטזיות דתיות. לשיטתו, ככל שיש יותר פלסטינים מתים, יש יותר שאהידים שמתענגים בגן עדן
האם לחמאס לא אכפת מהסבל שהמלחמה הזו המיטה וממשיכה להמיט על אזרחים פלסטינים? לתומכי חמאס יש ודאי רגשות ודעות שונות, אבל תפיסת העולם הבסיסית של הארגון לא מייחסת חשיבות לסבלם של בני אדם. המטרות העליונות של חמאס מוכתבות על ידי פנטזיות דתיות. עבור חמאס, פלסטינים שנהרגים במלחמה הם שאהידים, שעכשיו נהנים מתענוגות שמימיים בגן עדן. ככל שיותר אנשים מתים, יש יותר שאהידים שמתענגים בגן עדן. ובכל הנוגע לעולם הגשמי שלנו, מנקודת מבטו של ארגון פונדמנטליסטי כמו חמאס יכולה להיות לחברה אנושית עלי אדמות רק מטרה אחת - נאמנות בלתי מתפשרת לעקרונות שמימיים של טוהר וצדק. מאחר שכדי לעשות שלום צריך תמיד להתפשר על צדק, ארגונים כמו חמאס דוחים כל הזדמנות לשלום, ותובעים שאנשים יילחמו בכל מחיר למען צדק אבסולוטי וטוהר מוחלט.
זה, דרך אגב, מסביר את התופעה המשונה לכאורה, של ארגוני שמאל רדיקליים בדמוקרטיות מערביות שפוטרים את חמאס מכל אחריות למעשי הזוועה בישראל ולאסון ההומניטרי בעזה, ומטילים את מלוא האשמה על ישראל לבדה. הקשר בין השמאל הרדיקלי לבין חמאס הוא האמונה בצדק אבסולוטי, חוסר הנכונות לקבל את מורכבותו של העולם הזה, וחלוקתו של העולם לטוב טהור המתמודד מול רשע מוחלט. צדק הוא מטרה נאצלת, אבל התביעה לצדק אבסולוטי מובילה בהכרח למלחמה אינסופית. לא היה ולו חוזה שלום אחד בהיסטוריה של האנושות שלא דרש פשרות, ושסיפק צדק אבסולוטי.
לבסוף, התוכנית הגדולה באמת של חמאס הייתה שהתקפת הפתע שלו וצעדי הנגד הישראלים יבעירו את הגדה המערבית, יביאו להתקוממות של אזרחי ישראל הפלסטינים, ויגררו למלחמה גם את חיזבאללה, איראן וכוחות נוספים, שיחד עשויים להנחית על ישראל מכה שתזעזע ואולי אף תכריע את המדינה. זה המבול אליו חמאס מייחל. אז עד כמה קרוב חמאס להשגת מטרותיו?
בכל הנוגע למניעת הסכם ישראלי־סעודי ולהרס כל סיכוי לשלום עתידי ונורמליזציה בין יהודים לערבים - אז הרי שחמאס קרוב מאוד לניצחון. אדרבה, חמאס כבר השיג הרבה מעבר למה שהוא קיווה, כי הוא הצליח לזרוע שנאה לא רק במוחותיהם של מיליוני ישראלים ופלסטינים, אלא גם במוחותיהם של מאות מיליוני אנשים נוספים בכל רחבי העולם. האנטישמיות גואה ואילו מעמדה הבינלאומי של ישראל נמצא בשפל חסר תקדים, אפילו בדמוקרטיות המערביות שהיו ידידותינו לאורך שנים. כל יום נוסף שבו פלסטינים נהרגים או מורעבים בעזה, מקדם את חמאס עוד צעד בדרך שלו.
בכל הנוגע לגרירת כוחות נוספים למלחמה, עד כה הצלחתו של חמאס מוגבלת הרבה יותר. אבל הזמן משחק לטובתו. חמאס כבר הימר על כל הקופה, וגם אם עד כה הוא לא זכה בפרס הגדול, הרולטה ממשיכה להסתובב. כל יום קרב בין ישראל לחיזבאללה, וכל עימות בהר הבית, הם עוד סיבוב של הרולטה. החלטה שגויה אחת או טיל שפוגע במקום הלא־נכון עשויים לממש את התוכנית הגדולה של חמאס ולהביא את המבול.
ישראל בארץ הפלאות
ומה לגבי ישראל? האם הקורבנות האדירים שלנו וההישגים של צה"ל בשדה הקרב מקרבים אותנו למטרות המדיניות שלנו? גם אם חמאס השיג כמה ממטרותיו, אולי גם אנחנו השגנו כמה מהמטרות שלנו, כך שאפשר להכריז על תיקו? על השאלות האלה קשה מאוד לענות, כי ממשלת נתניהו מנהלת את המלחמה הזו ללא הגדרת מטרות מדיניות. הממשלה אומרת שוב ושוב שהמטרה היא לחסל את חמאס. לישראל יש כמובן זכות מלאה ואף חובה להגן על השטח שלה ועל האזרחים שלה. חיסול היכולות הצבאיות של חמאס חיוני גם כדי לפתוח את הדרך לשלום עתידי ולנורמליזציה, כי כל עוד חמאס מחזיק בכוח צבאי משמעותי, הוא ישתמש בו כדי לסכל כל ניסיון רציני להסדר. בכל פעם שנתקרב להסכם, חמאס יתקוף, כפי שעשה ב־7 באוקטובר. אבל אפילו אם ישראל תצליח לפרוק את חמאס מנשקו, זהו הישג צבאי, לא מטרה מדינית. כאמור, האמריקאים בעיראק חיסלו את כל כוחו הצבאי של סדאם חוסיין ומוטטו את משטרו, ועדיין נחלו תבוסה מדינית מוחצת. ב־1982 פלשה ישראל ללבנון כדי לסלק משם את האיום של פתח. האיום של פתח הוסר בהצלחה - ובמקומו קיבלנו את האיום של חיזבאללה. האם יש לישראל תוכנית סדורה שמסבירה איך הבסת חמאס מביאה בעקבותיה להצלת חוזה השלום עם סעודיה, להסדר בר־קיימא בעזה, לשיקום מעמדנו הבינלאומי, או ליעד מדיני נכסף אחר? בלי תוכנית כזו אי־אפשר לקבל החלטות צבאיות כמו האם לתקוף ברפיח או להפסיק את האש.
כשאנחנו צריכים לבחור בין מתקפה ברפיח להפסקת אש, זה מזכיר את אליס בארץ הפלאות שהגיעה לצומת דרכים ולא הייתה בטוחה האם לפנות ימינה או שמאלה. היא שאלה את חתול הצ'שייר באיזו דרך כדאי לה ללכת. אמר לה החתול: "לאן את רוצה להגיע?" "אני לא יודעת", השיבה אליס. "אם כך", פסק החתול, "לא משנה באיזו דרך תבחרי". אם אנחנו לא יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, איך נדע האם הדרך לשם מובילה דרך התקפה ברפיח או דרך הפסקת אש?
אז האם יש לישראל מטרות מדיניות במלחמה? עושה רושם שלא. חלק מחברי הממשלה שבויים בחזונות תנ"כיים משלהם ובחלומות על נקמה אלוהית וצדק אבסולוטי. ראש הממשלה, מצידו, לא נשא ולו נאום אחד מתחילת המלחמה שבו הוא שוטח את החזון המדיני שלו, ונראה שחזון זה מתמצה במטרה אחת ויחידה: להציל את הכיסא שלו. מלחמת 7 באוקטובר מתארכת חודש ועוד חודש, והמבול החמאסי מאיים להטביע את האזור כולו בדם. אי־אפשר לחכות עד אחרי המלחמה כדי להקים ממשלת חלופית שכן יש לה חזון מדיני. המלחמה היא רק כלי להשגת מטרות מדיניות. לתת לממשלה חסרת מדיניות לנהל מלחמה זה מתכון ודאי לתבוסה. לא משנה כמה ניצחונות יושגו בשדה הקרב, ובאיזה מחיר הם יושגו, אי־אפשר לתרגם ניצחון צבאי להישג מדיני אם אין מדיניות.
מטרות מדיניות הן חיוניות גם עבור ההסברה הישראלית. אם ישראל בוחרת ליזום פעולה צבאית מסוימת, ישנן שלוש דרכים עיקריות להצדיק זאת. אפשר לטעון שזו נקמה על 7 באוקטובר. זה לא ישכנע אף אחד חוץ מאת עצמנו, כי גם ידידינו הגדולים ביותר סבורים שכבר נקמנו מספיק. אפשר לטעון שכל מה שאנחנו עושים זה כדי לשחרר את החטופים. זה כבר לא משכנע אפילו את משפחות החטופים, בטח כשרק שלושה שוחררו צבאית. האלטרנטיבה היא להציג לעולם תוכנית מדינית, ולהסביר מדוע יש צורך במבצעים צבאיים נוספים כדי לממש אותה. כל עוד ממשלת ישראל לא מציגה תוכנית מדינית, להסברה הישראלית אין שום סיכוי לשכנע את דעת הקהל העולמית. ומי יודע, אם נגדיר סוף־סוף מטרות מדיניות, אולי נגלה שאין בכלל צורך בעוד מבצעים צבאיים כדי להגשים אותן?
דרישת שלום מרואנדה
מכל הסיבות הללו, הכרחי להקים מיד ממשלה שיש לה חזון מדיני, המבוסס על חתירה לפשרה בת־קיימא ולא על פנטזיות תנ"כיות ודרישות לצדק אבסולוטי. ואם מתעקשים על פנטזיה תנ"כית כלשהי, אז הנה אחת: בסוף המבול, הגיעה יונה עם ענף זית בפיה. מובן שאחרי טבח 7 באוקטובר, פשרה ושלום נראים לגמרי בלתי אפשריים. אבל כבר היו דברים מעולם.
לפני 30 שנה, ב־1994, התרחש ברואנדה טבח נוראי שמזכיר את זוועות 7 באוקטובר. ביום אחד בני ההוטו עינו, אנסו ורצחו אלפים מבני הטוטסי - גברים ונשים, זקנים וילדים. משפחות וכפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. זה היה מסע הרג אכזרי להחריד, עם מצ'טות, גרזינים, מעדרים ואלות. למחרת, זה קרה שוב. ולמחרת, זה קרה שוב. ולמחרת, זה קרה שוב. מה שחוו הישראלים בשבת הנוראית של 7 באוקטובר, חוו בני הטוטסי במשך כמאה ימים רצופים בין 7 לאפריל לאמצע יולי 1994. מעריכים שבמהלך מאה הימים הללו רצחו ההוטו כ־800 אלף איש ואנסו מאות אלפי נשים. הטבח הסתיים כשתנועת ההתנגדות של הטוטסי הביסה את הצבא של ההוטו, והשתלטה על רואנדה. כשני מיליון בני הוטו ברחו מהמדינה. 30 שנה מאוחר יותר, שורר שלום בין הטוטסי להוטו. הנהגת הטוטסי הובילה תהליך של השלמה וריפוי, וקיבלה חזרה לרואנדה את הרוב המכריע של בני ההוטו שברחו. כיום הוטו וטוטסי חיים יחד בשלום ברואנדה, שנחשבת לאחת המדינות השלוות והמשגשגות ביותר באפריקה. לאחרונה היא אפילו הפכה למוקד תיירותי מבוקש. אנשים טסים לחופשה ברואנדה ומבקרים בכפרים ציוריים בגבעות, שם גרים יחד הוטו וטוטסי, והתיירים אינם מסוגלים להאמין מה קרה במקומות הבילוי שלהם לפני בסך הכל 30 שנה. אם הם הצליחו, אולי גם לנו יש תקווה.
ישראלים חוו זוועות שמזכירות את הרגעים האפלים בשואה. גרמנים וישראלים הם כיום ידידים טובים, ותהליכי הריפוי בינם או כמו אלו שבין הטוטסי להוטו אינם מבוססים על צדק אבסולוטי. איך צדק כזה ייתכן?
גם ההיסטוריה היהודית יכולה ללמד אותנו לקחים דומים. ב־7 באוקטובר חוו ישראלים רבים, כולל כמה מבני משפחתי וחבריי, זוועות שמזכירות את הרגעים האפלים ביותר בשואה. אבל שמונה עשורים אחרי השואה, גרמנים וישראלים הם עכשיו ידידים טובים. חשוב להדגיש שתהליכי ריפוי כמו אלו שבין הטוטסי להוטו ובין היהודים לגרמנים אינם מבוססים על השגת צדק אבסולוטי. איך ייתכן צדק שכזה? האם מישהו יכול להחזיר את הגוויות לחיים, או להחזיר את הצעקה לתוך הגרון? כהיסטוריון, אני יודע שקללת ההיסטוריה זה הניסיון להציל את העבר. אין לניסיון הזה שום סיכוי. אנחנו לא יכולים להציל את העבר. יש להתמקד בעתיד. צריך לרפא את פצעי העבר, במקום להשתמש בהם כתירוץ לעוד ועוד פצעים חדשים.
אחרי שב־1948 איבדו מאות אלפי פלסטינים את בתיהם, גירשו מדינות ערב משטחן מאות אלפי יהודים. מאז, פצע רודף פצע במעגל דמים שנדמה אינסופי. אבל אנחנו לא חייבים להמשיך במעגל הזה עד אין קץ. יש אפשרות להפסיק אותו, כפי שניתן ללמוד מהתנהגותם של פלסטינים אזרחי ישראל. כשחמאס נתן אות למבול, הוא קיווה שהפלסטינים הישראלים יצטרפו למעגל הדמים ויתקפו את שכניהם היהודים. יהודים רבים - וגם לא מעט ערבים – חיו בפחד שזה בדיוק מה שעומד לקרות. בפועל, התנהלותם של אזרחי ישראל הפלסטינים מאז 7 באוקטובר היא קרן אור בחשיכה. ב־7 באוקטובר עצמו, כמה מאזרחי ישראל הפלסטינים נרצחו על ידי חמאס בזמן שניסו לעזור ליהודים, כמו למשל עבד אל־רחמאן אלנסאסרה מכסייפה שנרצח על ידי מחבלים כשבא לחלץ ניצולים ממסיבת הטבע, ועווד מוסא דראושה מאיכסל שנהרג ליד קיבוץ רעים בזמן שסייע לפצועים. בכל יום שחלף מאז, עשרות אלפי אזרחים פלסטינים המשיכו לשרת נאמנה בכל מוסדות החברה הישראלית מבתי החולים ועד משרדי הממשלה, וזאת כשמכריהם וקרוביהם מתמודדים בעזה עם מוות, פליטות ורעב. יו"ר הרשימה המשותפת אימן עודה הוקיע את הטבח של 7 באוקטובר, ואמר שאלו "מראים מזוויעים שאין לתאר אותם. אני לא יכול לקבל שבשם העם הפלסטיני הורגים חפים מפשע בצורה כזאת", ויו"ר רע"מ מנסור עבאס קרא לטבח "מעשה לא אנושי ובלתי ניתן להצדקה הנוגד את ערכי האיסלאם", ואמר ש"הארגונים הפלסטיניים החמושים צריכים להניח את נשקם" ולשאוף לשלום עם מדינת ישראל.
כדי שיהיה לכולנו סיכוי אמיתי לצאת ממעגל הדמים, הצעד הראשון הוא להגדיר למלחמה הזו מטרה מדינית ברורה. לחמאס יש מטרה כזו: לחסל כל סיכוי לשלום בין ישראל לעולם הערבי ולפלסטינים. המטרה של ישראל צריכה להיות ברורה לא פחות: לשמור על הסיכוי לשלום. אם ישראל תצליח לפרק את חמאס מנשקו ברמה הצבאית, אבל תיוותר ללא אופק מדיני, הרי שחמאס ניצח אותנו.
פורסם לראשונה: 09:45, 15.03.24
