על פניו, היה זה שבוע שבו צה"ל אמור לציין את אחד מהישגיו הגדולים בלחימה עד כה: אמנם טרם התקבל אישור רשמי, אבל ייתכן מאוד שחמאס איבד השבוע את הרמטכ"ל ומספר שלוש שלו, מרוואן עיסא. עבור הציבור, שצמא להכרעת הארגון, הצלחה כזאת אמורה להגביר את האמון שהדבר ייתכן ואפשרי, ושהבא בתור הוא יחיא סינוואר.
אבל ביום ה־160 למלחמה, כשחטופים וחטופות עדיין תחת ציפורני האויב בדרום ועשרות אלפי תושבים ותושבות בצפון ובדרום לא יודעים מתי יפסיקו להיות פליטים בארצם, צה"ל שקוע עד צוואר בבעיות פנימיות, שנובעות בין השאר ממשבר אמון חריף בין צמרת הצבא לדרגי השטח.
ככל שאנו מתרחקים מ־7 באוקטובר והלחימה בעזה משנה את פניה והופכת ל"בט"ש מוגבר" כפי שקוראים לזה בעגה הצבאית, מתגברת הציפייה שהאחראים למחדל 7 באוקטובר יעברו משלב לקיחת האחריות לשלב הנחת הדרגות. ומכיוון שזה עוד לא קרה, נוצרת מורסה שמפריעה לצבא, גם עכשיו, להתכונן כמו שצריך לקראת האתגרים העצומים שניצבים בפניו, ובראשם מלחמה בהיקף מלא מול חיזבאללה.
זה התחיל בהחלטה של הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי, להמשיך בדיוני שיבוצים לתפקידים בכירים בצה"ל כשהתחקירים על אירועי 7 באוקטובר בקושי התחילו. מאחר שהלוי עצמו, על פי הודאתו, הוא חלק מהכישלון הנורא בתולדות הצבא, קשה להסביר כיצד הוא זה שיכול להרכיב חלק משדרת הפיקוד העתידית של צה"ל. גם כך צפויה טלטלה חסרת תקדים במערכים רגישים, למשל אגף המודיעין, עקב ריבוי השותפים לקונספציה שהתנפצה לכולנו בפנים. המחשבה שהמטכ"ל הנוכחי יהיה אחראי על קידום קצינים והרחקת אחרים אינה קלה לעיכול, וזה בלשון מנומסת כלפי מי שעושים לילות כימים מאז השבת הארורה.
הבעייתיות הזאת נמצאת בשורש הסערה סביב ההערה הפיקודית של הרמטכ"ל לתת־אלוף ברק חירם, שהורה על פיצוץ אוניברסיטה ללא קבלת אישור כמתחייב לפי הנהלים. אם זו רמת הזעם על הרמטכ"ל במקרה כזה, נותר רק לדמיין את רמת האמוציות כשיסתיים התחקיר על הוראתו של חירם להפגיז את הבית בבארי למרות שהיו בו בני ובנות ערובה.
תא"ל אחר שהבהיר את משבר המנהיגות בצה"ל הוא דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98, שחדל לרגע מענייני המלחמה כדי לנזוף בהנהגה הפוליטית על שיח מפלג שפוגע בלוחמים ומבזה את הנופלים. היום צפוי תא"ל גולדפוס לפגוש את הרמטכ"ל ל"שיחת בירור", כמתחייב מאירוע חריג שהתקיים ללא אישורו של הלוי. אבל גם אם תצא משם עוד "הערה פיקודית", גולדפוס יוצא כמי שמרגיש מספיק בטוח בעצמו: הוא לא חלק מהמחדל אלא חלק מההתאוששות המרשימה שבאה לידי ביטוי בתמרון הקרקעי. אי־אפשר להגיד את זה על שני מפקדיו, אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן וכמובן הרמטכ"ל עצמו.
עקב רגישות התפקיד, יימצא לקצין המודיעין של פיקוד דרום מחליף באופן מיידי, מה שמקרין גם על יתר בעלי התפקידים שכשלו ב־7 באוקטובר: אולי לא צריך לחכות עד שתתגלה התנהגות בלתי הולמת כדי להתחיל בשיקום הצבא
אבל גם ההטפה של גולדפוס קיבלה אתמול תפנית, כשבצה"ל הודיעו שקצין המודיעין של פיקוד הדרום, אלוף משנה א', יודח דה פקטו מתפקידו ויסיים את שירותו בצה"ל – ולא בגלל המחדל המודיעיני: מתברר שהקצין ניהל רומן עם קצינה שהייתה כפופה לו בזמן המלחמה, דבר שלא רק מנוגד לפקודות אלא אף עלול להוביל לחקירה פלילית. עקב רגישות התפקיד, יימצא לו מחליף באופן מיידי, מה שמקרין גם על יתר בעלי התפקידים שכשלו ב־7 באוקטובר: אולי לא צריך לחכות עד שתתגלה התנהגות בלתי הולמת כדי להתחיל בשיקום הצבא.
למעשה, אל"מ א' עוד ייצג דילמה שכיחה למדי בימים אלו: מצד אחד, אין מחלוקת על היותו אחד האחראים למחדל מעצם תפקידו. מאידך, במלחמה הוא תיפקד במקצועיות (להוציא היחסים עם הקצינה) וגם מבקריו סברו שיש ערך לניסיונו ולידע שלו. ואז התברר למה הוא עוד מצא זמן במלחמה, והדילמה הסתיימה באותו רגע. נותר רק כאב הראש שחוזר על עצמו: מחליפים זמניים זה טוב ויפה, אבל תפקידים רגישים דורשים מינויים קבועים ובמהירות, ואותם המטכ"ל הנוכחי והעומד בראשו פשוט לא יכולים לבצע תחת עננת התחקירים שטרם הושלמו.
המים העומדים הללו כבר מתחילים להריח לא טוב, בוודאי כשהתנאים מסביב סטטיים: הפעולה ברפיח עוד לא קרובה, אם בכלל; סינוואר לא מזדרז להשיב לגבי עוד עסקת שחרור חטופים וחטופות – מה בוער לו, כשהוא רואה את הקרע בין ירושלים לוושינגטון הולך ומתרחב? והמערכה בצפון מתרחבת באותה איטיות מייסרת: שובר השוויון טרם קרה.
אך מכיוון שזאת פחות שאלה של "אם" ויותר של "מתי", הדבר החשוב ביותר הוא לוודא שהצבא מוכן ולא פחות מזה – זוכה לאמון מקסימלי אחרי טראומת 7 באוקטובר. לכן דרושה החלטה אמיצה ומנהיגותית של הרמטכ"ל ואלופים נוספים, שתחלץ את צה"ל מהפלונטר. כשם שאין לאיש ספק שהאשמה רובצת עליהם ומדרבנת אותם לעשות הכל כדי להשיב את הביטחון, כך צריך לומר שהתפטרות בעת הזאת היא לא בריחה ולא התקפלות, אלא אקט פטריוטי של אנשים שהקדישו את חייהם למדינת ישראל וכעת מעבירים את הלפיד לדור הבא.
הדברים נכונים שבעתיים לגבי ההנהגה הפוליטית, ובראשה ראש הממשלה ושר הביטחון, שבעצמם לא ממש ראויים לעצב את פני הצבא, בטח כשנתניהו טרם לקח אפילו בדל אחריות. אין לנו עוד הרבה זמן לחכות שהגלגלים ינועו. הפעם, כמו שראינו, חיזבאללה על הגדרות.
