"אני כותב יומן יומי, משהו קצר כזה כל יום. אם בא לכם אני יכול לפרסם פה גם. לא משהו סודי, משהו במילים שלי, בחוויות שלי, בדברים שאני עושה": כך כתב רס"מ (במיל') דניס יקימוב (33) בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלו לפני מספר חודשים. יקימוב היה לוחם בפלוגה המסייעת של גדוד 17. בהלווייתו ספדה לו אחותו דיאנה, שאמרה "הייתי קוראת כל סיפור שלך", ואף התייחסה ליומן שכתב ושיתף: "אפרסם את הספר שלך – וזה יהיה קורע לב שלא יהיה לו סוף".
יקימוב, בן 33 מבאר שבע, נפל בקרב בדרום רצועת עזה ב-2 במרץ. הוא לחם כמאה ימים בתוך עזה ותיעד כל מה שעבר עליו. את היומן התחיל ב-19 באוקטובר, אז כתב: "כל אחד במחלקה פה סומך עליי בעיניים עצומות. עשיתי עוד תרגיל חובשים שהיה ממש טוב. אפילו קיבלתי מחמאות. כשסיימנו את התרגול יצאנו למרכז פלוגה, היו שם כתבים בליווי דובר צה"ל. אני, החבר הענקי שלי ועוד חבר לפלוגה הלכנו. קצת דיברנו על איפה פגשה אותנו המלחמה ובסוף הקדשנו שיר - 'ניצחת איתי הכל' של עמיר בניון".
באותו הלילה תיאר יקימוב את החלומות שלו בשעת המלחמה. "אתחיל מהשינה בלילה. ישנים טוב, אבל החלומות מוזרים. מצד אחד חלומות על הבית, חופש, משפחה. מצד שני חלומות מלחמה מוזרים. אני זוכר חלום אחד, על טורקיה שהעבירה ביקורת על ישראל - היו גם צעקות באו"ם" בלילה אחר כתב: "הייתי כוננות, בקושי ישנתי ואפילו היו לי סיוטים. החבר'ה אמרו שהוצאתי צלילים באמצע הלילה, ואני זוכר חלום בלהות. רדפו אחריי ואני ברחתי". הוא הוסיף: "נכון להיום יש מלא תוכניות לצה"ל והוא לא יזוז בזמן הקרוב. יהיה פשוט 'קו עזה' לתפוס כדי לטהר אותה מכל אמצעי הלחימה, המנהרות, החטופים ומה שנשאר פה".
"הבוקר היה ערפל מאוד סמיך בדיוק בשעה של הפסקת האש ב-7 בבוקר, ערפל כמו בסרט 'להציל את טוראי ראיין'. עזתים התחילו לצאת מהמחילות שלהם כמו פטריות אחרי הגשם, התחילו להסתכל על כל הנזק וכל ההריסות. היה להם פרצוף המום של צער, פחד, כאב, אבל בטח שלא כזה כמו של משפחות הנפגעים מאותה השבת השחורה"
ב- 2 לדצמבר כתב: "אתמול עליתי לתצפית וזיהיתי את אשקלון. הארובות של אשקלון, ליד זיקים. איפה שהיינו בתחילת המלחמה. ממש סגירת מעגל, כשהייתי בזיקים תצפתנו לתוך עזה. כשחיל האוויר מוריד שם פצצות, ואמרתי לעצמי, מה זה? איך עדיין עומדים שם מבנים, זה מסוכן, זה יכול להגיע עד פה הירי שלהם. ועכשיו מהצד השני, כשאני בעזה, אני מבין שצדקתי. ממש רואים את אשקלון ואנחנו עוד בחלק הדרומי של העיר. ב-7:00 התחלנו לשמוע את ההפצצות הראשונות של חיל האוויר. הרתק שלנו התחיל לרתק את כל האיזור, והיו עוד מחבלים שחיסלנו אחרי שהתחילו לצאת מהמנהרות בגלל המבצע. האקשן עוד פעם התחיל, פיצוצים בכל מקום, רעד של הבניין, ורעש של זיקים באוויר".
לאחר מכן כתב על ההווי: "בינתיים יושבים בסלון, מעבירים חוויות, צחוקים, טיולים ותוכניות להמשך אחרי המלחמה. אני שמח שאנשים חושבים פה על העתיד, זה אומר שיש לנו עוד מלא כוח. אני גם שמח שאנחנו מתאמנים כל כך הרבה, זה נותן עוד ועוד ביטחון לזה שנצליח במלחמה. הערב, אחרי השמירה בתצפית, הדלקתי את הסרט 'שמונת השנואים' של טרנטינו וצפינו ביחד באמצע המלחמה, באמצע עזה, בלי חשמל, ככה הכול באלתורים שלי, מחוברים למצבר בטלוויזיה בסרט".
הוא הוסיף לכתוב על הגעגועים, על צלף שפספס אותו כמה פעמים, על חגיגות ימי נישואין של לוחמים בשטח ועל הניסיונות לשמור על מורל - אבל מעל הכל בלטה האהבה שלו לבתו דנילינה בת השבע. "יש חיילים שדיברו על אפטרים כי ראו חיילים מפלוגות אחרות יוצאים. אני מרגיש את הקושי של החיילים שמנותקים מהמשפחה, מהילדים. כבר 15 ימים ששיחות הווידאו הן לא בדיוק הפתרון, יותר כמו פלסטר. הגעתי למילואים נחוש, אנחנו פה בשביל להגן. אמרתי לאחד הלוחמים 'תחשוב על אמא שלך. היא נמצאת פה מאחורה'. להיות דבק במטרה ונחוש בביצוע המשימה זה משהו שיותר חזק מכל שריר תפוס או שריטה. לא קל לי יותר מאחרים, הבת שלי מתגעגעת אליי יותר מלכל דבר. רק השיחה איתי מרגיעה אותה", כתב.
ב-6 בנובמבר כתב לה: "החלומות הם על הבית. על הבת שלי. עוברות בי מחשבות על זה שזה היום הראשון שאני לא מדבר איתה". ארבעה ימים לאחר מכן תיאר ביומן כי "בלילה קראתי לה סיפור לפני השינה. קמתי יותר מאוחר כדי לבדוק פעם נוספת איך היא ישנה, והיא ישנה בצורת כוכב. פרוסה על כל המיטה. לקום בבוקר וללכת לחדר שלה זה הדבר שחלמתי עליו כל יום. כשפגשתי אותה ציפיתי לתגובה כמו של אמא שלי. במקום זה הייתה תגובה של קיפאון. היא שאלה 'אבא?', ואני חיבקתי אותה חזק חזק ונתתי לה פרחים".
ב-29 באוקטובר תיאר כי "הבוקר של אתמול התחיל מהפקודה. הכנו את עצמנו וראיתי חששות בפרצופים של החבר'ה, זה נורמלי לפחד. מי שלא מפחד, ממנו צריך לפחד. הפחד הוא זה ששומר עלינו בסופו של דבר. הפחד שלי הוא לאבד חבר. בבוקר הייתה לנו שיחה עם קב"ן, לכל הפלוגה. שיחה שלימדה אותי המון, שאקח אותה איתי לכל מקום. היום כולם נמצאים בטראומה, טראומה נפשית. הגוף יודע לרפא את עצמו, אבל צריך להנגיש לו את הסביבה. להפסיק לגרות את המוח בסרטונים ותמונות של הזוועה, לצרוך פחות חדשות".
כמעט חודש מאוחר יותר, יקימוב סיפר על מה שראה בשטח: "ניסינו להיכנס 'שקט', מינימום פגיעה בבתים כי יש שם בית חולים, בית ספר, בית ספר לנזירות, בית נזירות וגן ילדים. אבל למחבלים לא אכפת מזה והם מנצלים את ההומניות שלנו. אותי בהתחלה הפתיע איך חמאסניק יכול לגדל ילדים עם חדר ילדים יפה כמו בבית של כל אזרח רגיל. חדר עם ברבי, ספיידרמן, מחברות של ילדות, צעצועים. חדרים שצבועים בוורוד ושידות ילדים חמודות שמזכירות לי את הבת שלי. ובחדר ליד יש לו קלצ'ניקוב ומסמכים של חמאס, מודיעין על כוחות צה"ל, אמצעי לחימה ומה לא.
"המחבלים גם השתמשו בהקלטות של הילדים. כמה לוחמים שמעו מהבית ליד ילדים בוכים. הם קראו 'אמא' ו'אבא'. מלכודת משיכה של החמאס. לפני שנכנסו קיבלנו שיעורי מודיעין, עוד כשהיינו בסיס. חשוב מאוד לשמור על ערנות פה בכל פינה. בכל מקום יש מטענים ומלכודות", כתב.
הוא הוסיף כי "הצלף שלנו הוריד מחבל שהיה בחלון. אחרי הירי הגיע עוד חמאסניק, הפעם הגיע עם ילדים קטנים שהסתובבו לידו וככה הצליח לגרור את החמאסניק שחוסל בחלון. הילדים התחילו לתלות וילונות על החלון כדי להסתיר את הדירה. הצלף לא ירה בהם מכמה סיבות, העיקרית שבהן היא שיכול להיות שאלה ילדים חטופים שלנו. בכל מקרה הפקודות הן שלא יורים בילדים, נשים וזקנים".
"ראיתי 'תמונת ניצחון' - עזתים עוזבים עם הראש למטה"
כשנכנסה הפסקת האש לתוקף, תיאר יקימוב את התחושות הטובות. הוא כתב כי "העדכון של אתמול בלילה היה נכון. גם נכנסה הפסקת אש וגם יוצאים הביתה. הבוקר התחיל מכוננת עם שחר, והרתק שהתקדם שלשום לבית קרוב יותר ליעדים, התחיל לרתק את כל האזור של עיסא - כל מבנה חשוד, כל חלון, כל ערימת חול וכל נמלה שזזה החל מהשעה 06:00 עד השעה 06:59".
הוא ציין: "הבוקר היה ערפל מאוד סמיך בדיוק בשעה של הפסקת האש ב-7 בבוקר, ערפל כמו בסרט 'להציל את טוראי ראיין'. עזתים התחילו לצאת מהמחילות שלהם כמו פטריות אחרי הגשם, התחילו להסתכל על כל הנזק וכל ההריסות. היה להם פרצוף המום של צער, פחד, כאב, אבל בטח שלא כזה כמו של משפחות הנפגעים מאותה השבת השחורה. שלחנו את כל האנשים שהתקרבו לכיוון שלנו מזרחה לשכונת זייתון, ומשם כנראה ימשיכו דרומה על הציר ההומניטרי. בשעה 09:00 וקצת הודיעו לנו שהחצי מחלקה שלנו יוצאים לרענון הביתה. בשעה 9:58 היינו כבר ליד האכזרית שלנו לאחר שארזנו והורדנו את כל הציוד שלנו מהבית, והתחלנו להעמיס ציוד על ההאמר שלוקח אותנו עד בארי.
"התחלנו בנסיעה, ואיך שעברנו את הבניין הקודם שהיינו בו, ראינו שה-D9 בנה בטעות סוללה על הציר של הרכב קל, ולא ניתן לעבור שם עם ההאמר. ב-10:33 יצאנו לדרך על הציר החדש שבנו, ממש כביש שמחבר את ישראל לים של עזה. חצינו את הגבול הבין-לאומי ב-10:46. אני עדיין לא מאמין איך לקח לנו 14 שעות להגיע באכזרית. בערך באמצע הדרך עברנו דרך הציר ההומניטרי. ראיתי סוג של 'תמונת ניצחון' - עזתים שלוקחים את כל מה שהם יכלו לקחת מהבית בידיים שלהם ועוזבים את צפון רצועת עזה ברגל, עם הראש למטה. תמונה שכרגע לא יוצאת לי מהראש. עדיין מוקדם להגיד שזהו ניצחון, אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם. יש עוד מלא מה לעשות, התוכנית הצבאית חייבת להסתיים עד הסוף. כרגע יש בי תחושה טובה. נחזיר את החטופים הביתה ואת השקט לכל יישובי הדרום".
לאחר מכן כתב שנסע לאחיו הגדול, שקיבל פתאום צו 8: "ואז יצאתי לכיוון הבית לראות את דנילינה. אמרתי לאמא שלה להגיד לה שאני מגיע כדי שלא תופתע יותר מדי, מספיק עם הריגושים ליום אחד. פגשתי אותה במסעדת סושי, נתתי לה חיבוק ענק, כל המסעדה הסתכלה עליי ולא כל כך הבינה את המצב. אדם על אזרחי, עם נשק, מתרגש לראות את הבת שלו? 'מה, מאיפה הוא חזר?'"
ב- 24 לנובמבר הוא התייחס שוב להפסקת האש: "נשמע שהרעיון הוא די בסדר, כי ככה נוכל להשיב לפחות חלק מהנשים והילדים שלנו שנמצאים בשבי. הלחימה יכולה להמשיך מיד לאחר ההפסקה. מקווה מאוד שהדרג המדיני לא יפרסס ויקבל החלטה שגויה לגבי התוכנית הצבאית".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.03.24
