נתניהו צודק בתשובתו לביקורת עליו של הצמרת המדינית האמריקאית והאירופית: סקרי דעת הקהל מוכיחים כי הרוב המוחץ של תושבי ישראל מצדד באופן הניהול של מלחמת עזה על ידי ממשלתו. הרוב המוחלט גם תומך בפעולה צבאית נרחבת ברפיח, לא מתרשם מהביקורת על ריבוי הקורבנות האזרחיים הפלסטינים (ולא מאמין למספרים שמפרסם משרד הבריאות של חמאס), מחויב למיטוט מלא של שלטון חמאס ויהי מה, ומתנגד, לפחות בשלב זה של ההיסטוריה, לכינון "חד־צדדי", כדברי נתניהו, של מדינה פלסטינית. בנוסף, רוב הציבור מאמין שלחץ צבאי מתעצם על צמרת חמאס הוא הדרך הטובה ביותר לקדם את החזרת החטופים, ולא גמישות־יתר במשא ומתן.
אבל נתניהו גם מאוד לא צודק בתשובתו: אותם סקרים מוכיחים שרוב רובם של הישראלים איבדו את האמון בנתניהו כראש הממשלה, ומעדיפים אישיות פוליטית אחרת ליד הגה המדינה. הפופולריות של נתניהו על הקרשים גם בעיני ליכודניקים שרופים. סירובו העיקש ליטול אחראיות על מדיניות הפיוס הרב־שנתית מול חמאס (בתור אבי הפרדיגמה שלפיה "חמאס טוב לישראל כי הוא רע לרשות הפלסטינית"), תפקודו הלקוי בכל נושאי הפנים שעל הפרק, כולל תמיכתו הפוליטית בתקציב מופקר ואינטרסנטי של שר האוצר סמוטריץ' וכניעותיו המבישות לעסקנים חרדים - כל אלה שחקו את קסמו ופגעו אנושות בדימוי המנהיגותי שלו. מערכת שיקוליו נתפסת כפחות ופחות ממלכתית ויותר ויותר אנוכית. גם למעריציו נראה שנתניהו המבוגר פיתח את התסביך המסוכן של "אני ואפסי עוד".
כולם שותקים בציפייה לנס, כאילו בישיבת הממשלה הבאה יקום נתניהו ויחזור על מילותיו של מנחם בגין באוגוסט 1983
הציבור בישראל אומר אפוא ברובו "כן" ברור למדיניותה של ממשלת נתניהו מול רצועת עזה ו"לא" ברור לנתניהו בראשות הממשלה. ב"לא" הזה נאחזים המדינאים הזרים שמתאמצים להביא לא רק להפוגה ממושכת בלחימה בעזה - ולהחזרת החטופים - אלא גם לכינון ממשל אזרחי חדש ברצועה, שיהיה מבוסס על אנשי הרשות הפלסטינית ותנועת פת"ח. הם מנסים, בכל התבטאות פומבית, לשלוח חיצים מורעלים לכיוונו של נתניהו, כדי לרמוז - ויותר מלרמוז - הן לממשלה והן לציבור בארץ: נתניהו אכן היה בעבר נכס לישראל, אבל עכשיו הוא נטל עליה. וככל שהוא מזוהה יותר עם יעדי המלחמה נגד חמאס, כך אחיזתו בראשות הממשלה הופכת למכשול בדרך להשגת יעדים אלו. הנציב לענייני חוץ של האיחוד האירופי - המכונה גם שר החוץ של האיחוד - לא היה מעז להוציא מפיו את ההאשמה הגובלת בעלילת דם, שלפיה ישראל מרעיבה בכוונת תחילה את תושבי רצועת עזה, אילו עמד בראשות ממשלת ישראל מדינאי אחר ולא נתניהו. הסנטור היהודי צ'אק שומר לא היה קורא בפומבי להפלת ממשלת ישראל, אילו לא הייתה זו ממשלת נתניהו. וכך הלאה, וכך הלאה. אפילו המשא והמתן על עסקת החטופים עלול לסבול מסירוב מחושב של חמאס להעניק את מה שעשוי להתפרש כפרס ניצחון לנתניהו.
וכאן הקושי: ממשלת נתניהו הנוכחית נשענת על רוב של יותר מ־75 חברי כנסת, ומלבד הכרזה על בחירות מוקדמות אין דרך להחליפה. הקריאות הזרות להפלת נתניהו ושיחות הלחץ הישירות והפחות ישירות בין הנשיא האמריקאי ביידן לבין נתניהו הן בעיקר הוצאת קיטור כעוס - הן לא יגרמו למאות אלפי ישראלים לצאת להפגנות מחאה, ולבטח לא יגרמו למרי של חברי הכנסת מהקואליציה המעזים בסתר ליבם לפקפק בגאוניותו של נתניהו בראשות הממשלה. כולם שותקים בציפייה לנס, כאילו בישיבת הממשלה הבאה יקום נתניהו ויחזור על מילותיו של מנחם בגין באוגוסט 1983, שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, "איני יכול עוד". נתניהו, כך זה נראה, עדיין רחוק שנות אור מתובנה אישית דומה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.24
