עד לפני שנתיים, במשך עשור, ניהלה שרית אוקון מקיבוץ עלומים, השוכן שלושה ק"מ מעזה, את "בארות בנגב", מרכז המורשת של קיבוץ בארות יצחק הישן, קיבוץ דתי־לאומי שהתיישב בשנת 1943 במשולש האדמות שבין הקיבוצים עלומים, בארי ונחל עוז, עוד לפני שאלו הוקמו. פעם בכמה זמן הייתה אוקון מגיעה עם קבוצה, עומדת ליד מגדל המים, השריד היחיד שנותר מהקיבוץ שהופגז קשות במלחמת השחרור, ומספרת להם על אובדן 18 מחבריו בקרבות הקשים, על פינוי 70 ילדיו, בהם תריסר יתומי המלחמה, ועל ההחלטה הקשה שקיבלו חברי המשק שלא לחזור, אלא לקבוע את מושבם מחדש במקום בטוח יחסית, במרכז הארץ.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את הסיפור הייתה אוקון חותמת במילים "והחיטה צומחת שוב", ומתכוונת לשדות החיטה הנרחבים, שפעם שכנו בהם בתי בארות יצחק, ומאז 1953 שייכים לנחל עוז, שחלקו הוקם על חורבות הקיבוץ הנטוש. מעולם, אומרת השבוע אוקון, ד"ר לתקשורת ופוסט־דוקטורנטית באוניברסיטת בר־אילן, לא חשבה כי הסיפור של בארות יצחק יהפוך לסיפור האישי שלה ושל משפחתה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
והיא לא היחידה. יעל בן צבי־גיתאי היא ילידת בארי, נכדה למייסדיו, ומכירה היטב את סיפור הקיבוץ המפונה, שבחר לא לחזור לגבול המסוכן. אבל כמו אצל אוקון והוריה, גם אצל בן צבי־גיתאי והוריה, מעולם לא ניכרה שום שיפוטיות על הנטישה.
השבוע, ביוזמת "ידיעות אחרונות", הן הגיעו לבארות יצחק "החדש", שקבע מושבו בתום מלחמת השחרור ליד שדה התעופה בן־גוריון, כדי להיפגש עם מי שהיו ילדים כשפונו מבארות יצחק המקורי, והיום הם בעשור השמיני והתשיעי של חייהם. המפגש היה מרגש מאוד, לעיתים עד דמעות, כשניכר שהנשים מהקיבוצים המפונים מבקשות עידוד, נחמה ומילה טובה ממי שבנו חיים מאושרים בצל הטראומה.
המבוגרת מבין משתתפי הפגישה היא מיכל שפיר בת ה־85, שהייתה ילדה בת תשע בעת הפינוי. לימים הפכה מורה לחינוך מיוחד, וגם בגיל 80 פלוס התנדבה בבית הספר לעיוורים. שפיר, אלמנה, היא אם לשישה, סבתא ל־24 וסבתא רבתא לשישה. במלחמה הנוכחית נפצע נכדה המשרת בדובדבן. חברתה, חנה ברוכי, שיושבת לצידה, צעירה ממנה בשנתיים. את בארות יצחק הישן עזבה בגיל שבע, ומאז, היא אומרת, נשאר המקום עבורה כמשאת נפש והיא לא מפסיקה לחלום עליו. "כשאני מגיעה למגדל המים", היא אומרת, "אני עדיין יכולה לראות בעיני רוחי את הבית של הוריי, כי השדה היה ממש איפה שהתחילה המדרכה".
בעלה המנוח, נחום ברוכי, היה מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי ונחשב להיסטוריון של התנועה. השניים הורים לשישה, "שאני קוראת להם בהשפעת השואה שישה מיליון", מחייכת ברוכי, אישה עם הרבה חוש הומור ואופטימיות, סבתא ל־17. בקיבוץ שימשה כתופרת ואף היה לה סלון כלות, ועד היום היא עוסקת בתיקונים קלים. הצעיר שבחבורה, דוד פורת, האינסטלטור של בארות יצחק, בן 75, אוהב לכנות את עצמו "היתום האולטימטיבי" היות שאביו, שעל שמו נקרא, נהרג בקרבות מלחמת השחרור. פורת כבר נולד בנחלת יהודה ליד ראשון־לציון, שהיה אחד המקומות שאליו פונו המשפחות, עד שנמצא השטח שבו קם הקיבוץ הנוכחי.
כשהם יושבים יחד, אומר פורת שיש הרבה מן המשותף בין הנוכחים מלבד היותם מפונים. "שלושתנו", הוא אומר, "שייכים לקיבוצים האחרונים מתוך התנועה שעדיין נותרו שיתופיים". הדבר משמעותי בעיקר במחשבה קדימה. כשהוקם בארות יצחק החדש הוחלט כי לא תהיה בו לינה משותפת כמו בשאר הקיבוצים, כי הטראומה על ההרוגים הייתה גדולה מדי וההורים רצו את ילדיהם קרוב. זה לא הפריע להם לנהל קופה משותפת וחדר אוכל. הסוגיה הכלכלית מעסיקה כיום מאוד את בן צבי־גיתאי ואוקון. הראשונה, למשל, לא גרה במלונות עם שאר חברי הקיבוץ המפונים, אבל הקִּצבה והמשכורת נכנסות לקיבוץ. השנייה מאחרת לפגישה כי לא מצאה מכונית פנויה מתוך המאגר הקיבוצי המוגבל. ולמרות הקשיים, המחשבה שמיישוב פורח ומגובש יישאר לבסוף רק מגדל מים לזיכרון עולם, כמו שקרה בבארות יצחק, מחרידה ומזעזעת את שתיהן.
בארות יצחק התחיל כהכשרה בפרדס חנה, "שם התגבשו היקים והצ'כים", כמאמר שפיר. לדבריה, כשחיפשו מקום, הציעו לגרעין הדתי את טירת צבי, אך הם סירבו כי רצו מקום חדש. "ואז הציעו להם מקום ליד עזה, שהיה בודד לגמרי, והם שמחו שזו חלוציות אמיתית". הגברים יצאו לשם כבר ב־1943 ורק שנתיים אחר כך, משנבנו בית ילדים וכיתת לימוד, הגיעו הנשים והילדים.
שפיר הייתה אז בת חמש וחצי. ההורים, לדבריה, לא הסבירו הרבה על המעבר. "הורים וילדים לא היו אז משהו", היא אומרת. "בקושי היו איתנו. על לידתו של אחי נודע לי במקרה". בכל זאת, באחד הזיכרונות הראשונים שלה מבארות יצחק מככבת אמה: "אמא שלי הייתה המטפלת המיתולוגית של הקיבוץ. היא לקחה אותנו לטיול בשדות, ואמרה: 'שתדעו שאין ערבים רעים'. באותו הזמן היחסים עם תושבי עזה היו טובים. נסענו לשם ברכבת, במשאית. עזה הייתה מקום שמבקרים בו, קונים בשוק. עד 1948 היו יחסים טובים. כשהלכנו לטיול בוואדי, הם נתנו לנו חמורים לרכוב עליהם. היה אמון מלא, חופשי. הכל היה אותו שטח, פלשתינה. לא היה גבול. הסתובבנו חופשי בלי הרגשת פחד".
"לא נעים לי לקלקל", מתערבת ברוכי, "אבל אני זוכרת אחרת: שזרקו עלינו אבנים בנסיעות, שהאנגלים בדקו אותנו כל הזמן, באו לחפש נשק והרסו לנו את חצר גן הילדים".
את הכרזת המדינה על ידי האו"ם - כ"ט בנובמבר, הם זוכרים כאירוע שבו "העירו אותנו לרקוד ולחגוג". הכרזת העצמאות כבר הייתה משהו אחר. "כשהתחילו לדבר על זה שהאנגלים עוזבים", אומרת ברוכי, "התחילו לבנות גדר, והזהירו אותנו לא ללכת יותר באופן חופשי, כי טמנו מוקשים. ליד הגנון החדש חפרו מקלטים, גם בשבת. כילדה דתייה לא הבנתי איך זה יכול להיות, ואבא הסביר לי שפיקוח נפש דוחה שבת".
"ב־14 במאי, יום הכרזת המדינה על ידי בן־גוריון", מספרת שפיר, "הרגשנו שיש התקהלויות של ערבים על הגדר. אבל בתור ילדים לא ייחסנו לזה חשיבות מיוחדת. מיד כשבן־גוריון סיים לדבר, התחילה הפצצה וירדנו למקלטים. המטפלות רצו להביא לנו מהמטבח שוקולד וחלב, שיהיה לנו למהלך השבת כי לא ידעו כמה זמן נישאר שם. היינו ילדים לא ממושמעים, אז יצאנו החוצה, כדי לראות מה קרה למטבח שנפל עליו טיל". "כל ילדה בת תשע קיבלה תינוק לשמור עליו", מוסיפה ברוכי, "וידעה ללכת בתעלות בשקט, עד המשוריינים שחילצו אותנו".
עשו לכם פעם שיחה על פלישה?
"שום דבר", אומרת ברוכי. "אף אחד לא חשב על זה".
"תראו כמה זה דומה", נאנחת אוקון.
אלא שבבארות יצחק לא לקחו סיכונים וכבר ביום למחרת, ב־15 במאי 1948, פונו הילדים והנשים הנשואות מהקיבוץ שמנה אז 200 מבוגרים ו־70 ילדים. במקום נשארו נשארו כ־80 איש - 20 נשים רווקות ו־60 גברים. "שזה לא לוחמים", מדגישה אוקון. "זה נהג המשאית, ה'נויניק' והחקלאי שצריך להפוך את הטורייה לנשק וללמוד איך נלחמים".
התיאור שלה, באופן מצמרר, כל כך דומה להיום. "המצרים חדרו לקיבוץ והחברים שיוועו לסיוע, אבל חטיבת הנגב לא הצליחה להגיע, בגלל מטוסים מצריים שהפציצו את הכוחות. הקרב הגדול והאחרון שלהם, '7 באוקטובר של בארות יצחק', קרה בח' בתמוז, 15 ביולי 1948. תושבי הקיבוץ נלחמו והדפו בגופם את הצבא המצרי, שרצה, כמו חמאס של ימינו, להגיע לתל־אביב. הוא התכונן למתקפה חוזרת, שנעצרה מתותח שעמד ליד קיבוץ סעד, ירה פגז לכיוון המחנה המצרי ופגע בו. כך זה הוכרע".
קהילת בארות יצחק ספרה בסוף אותו היום 17 הרוגים, 15 פצועים ו־12 יתומים. הרוגה נוספת מהיום הראשון לקרבות, לפני הפינוי, נמנתה אף היא. שפיר מספרת כי ההודעה על זהות הנופלים הייתה הרגע הטראומטי ביותר עבורה בכל המלחמה. "ישבנו בבית ספר תלפיות בתל־אביב", היא משחזרת, "כשהגיעו אלינו, לא כמו היום עם קצין ואחות, חברי קיבוץ ששרדו את הקרבות. הם נכנסו למקום שבו היו האמהות, והתחילו בכי וצרחות. שלושה אבות של בני כיתה שלי נפלו בקרב. אחר כך הרגשתי מאוד לא נוח שהיו לי שני הורים. כי הכיתה שלי הורכבה מילדי טהרן שהיו ניצולי שואה ללא הורים ויתומים מהקרבות".
עוד לפני הקרב האחרון התחילה קהילת בארות יצחק את הנדודים כמפונים. הם התחילו בדורות, אבל אז גם דורות פונתה, ואחריה גבעת ברנר. בתל־אביב יושבו בתוך בית ספר, אבל התבקשו להתפנות כי שנת הלימודים עמדה להתחיל. לבסוף מצאו מקום בשטח חקלאי ליד ראשון־לציון. הילדים ראו בזה הרפתקה. לא חשבו שלא יחזרו לקיבוצם האהוב שבנגב. "כשיצאתי מהמקלט", משחזרת ברוכי, "וראיתי את הבית של ההורים מנוקב חורים ענקיים של פגזים, ניחמתי את עצמי בלב: 'אנחנו נחזור ונתקן'. כשהודיעו שלא חוזרים, זה היה הרגע הטראומטי מבחינתי בכל המלחמה". "כל הזמן חשבנו שנחזור", אומרת שפיר. "זה לא היה גמור מבחינתנו. אבל אבא שלי אמר שאי־אפשר לחזור בגלל האלמנות והיתומים, שיש לנו מחויבות כלפיהם ואי־אפשר להחזיר אותם למקום שבו האבות נהרגו".
למרות שבאותם ימים נחשב המיקום החדש שקיבל הקיבוץ לאזור ספר - רק שישה קילומטר מהקו הירוק - התנועה הקיבוצית ראתה בהם נוטשים, בוגדים ברעיון שטוב למות בעד ארצנו. וכך הפך ח' בתמוז, מועד הקרב האחרון, לתאריך מקולל, שראוי לא להזכיר. "אני נולדתי בשנות ה־70", מתערבת בשיחה מיכל ברמן, בתה של ברוכי, "30 שנה אחרי, ועדיין, אצלנו בילדות, ח' בתמוז היה כמו תשעה באב. יום אבל, אבל רק לבארות יצחק. יש לי בת כיתה שנולדה בתאריך הזה, ואיזה 'מסכנה' היא הייתה, שאף פעם לא חגגו לה יום הולדת. וכמובן שאין חג משק, שבכל קיבוץ זה היום הכי חשוב".
"הקיבוץ גדל בטראומה", מסכים פורת. "העסק הזה רבץ עליו כמו עננה. והכי גרוע, שגם לא מדברים על זה. קשר שתיקה. למה? כי זה קיבוץ יקי שאסור לדבר, או להביע רגשות. כאדם מבוגר אני מבין אותם. כשמייסדי בארות יצחק עלו על הקרקע לראשונה, הם היו צעירים, בשנות השיא שלהם. חמש השנים שלהם בנגב היוו עבורם את שיא ההגשמה הקיבוצית, ומפה, בעיניהם, אפשר היה רק לרדת. וכמובן שבמבט נוסטלגי זה קיבל ממדים עוד יותר מיתיים.
"ולא רק זה, אלא שבתום מלחמת השחרור הממשלה, בן־גוריון, מחליטים להעניק לכל היישובים שעמדו במלחמה את נס הקוממיות, כהוקרה ועדות לעמידה מול האויב ולניצחון. מה לעשות שבקיבוץ הדתי היו חמישה יישובים מתוך תשעה, ביניהם בארות יצחק, שנהרסו או התפנו. כך יצא שדווקא אותם משקים שסבלו הכי הרבה, וגילו הכי הרבה מעשי גבורה, שקבעו את הגבול, דווקא להם החליטו לא להעניק את הנס, כי הם פונו או נכבשו, ולכן לא מגיע להם. תארי לעצמך את העלבון. לא רק שבבארות יצחק איבדו חברים ועמדו בגבורה מול המצרים, המנהיגות לא הכירה בהם ובקורבן החללים, בגלל שהם לא נשארו על מקומם. זה צרב במייסדים כמכוות אש עד יומם האחרון".
הסיטואציה הקשה ותחושות הבושה ליוו את דור הילדים שבגרו. "במשך השנים", משחזר פורת, "אני זוכר שהיו נושאים שרציתי לשאול ולחקור עליהם, ואמרו לי: 'את זה תעזוב', למשל, בקרב המפורסם וההרואי היו גם שניים־שלושה חברים שפחדו וברחו. אז אמרו לי: 'בזה אל תיגע'. לא שרציתי להצביע עליהם, אלא רציתי לחקור, מתוך עניין. בשלב מסוים התחיל ויכוח על אופיו של ח' בתמוז, ואני אמרתי: 'די עם האבל, בואו נעשה תוכנית שמתאימה לנוער'. מישהו שיספר על ההיסטוריה, אבל לא רק על אבל, גם על גבורה". בסופו של דבר היה זה ראש הממשלה מנחם בגין שהעניק ליישוב את נס הקוממיות, גם אם באיחור של עשרות שנים.
כולם מסכימים שמי שהציל את המצב היה דווקא רמי חרובי, מומחה בתחום ההיסטוריה הארץ־ישראלית ותושב בארי. "הוא התחיל לראיין את הוותיקים", משחזרת ברוכי, "והוא זה שהעלה את השאלה: 'אתם גיבורים, למה אתם חשים שלא'. רמי עזר לי לדבר. הוא הדליק את האפשרות שלא הצליחה להיכנס לראש של אלו שעברו את הטראומה, שאנחנו ניצחנו ולא הפסדנו. כל השנים היינו בצער והוא הראה לנו שבחרנו בטוב. מאז, כל כמה שנים, היינו יורדים לנקודה שבה היה בארות יצחק, ועושים טקסים ליד המגדל. זה עשה לנו טוב, שאנחנו באים חזרה הביתה, רק כדי להעלות זיכרונות".
אוקון ובן צבי־גיתאי מקשיבות רוב קשב. "את לא מבינה כמה זה מתחבר לשבועיים האחרונים שאני חווה", מתרגשת אוקון. "חולפות כל כך הרבה שנים, והנה, אנחנו באותה נקודה. ואני תוהה מה ייצרב יותר אצל ילדיי, זה שלא חוזרים או ההתקפה של חמאס? אני הבת האחרונה של הוריי שנשארה בקיבוץ, ואני האחרונה והיחידה מכיתת 'זיו' שנשארה בקיבוץ, ואם נחליט שלא חוזרים, עם איזו תחושה הילדים שלי ייצאו? שהם לא חזרו כי ההורים שלהם, אני ובעלי, החליטו שאנחנו לא מסוגלים? זה מה שמפחיד אותי.
"מצד שני, יש לי ילדה בת 12 שהייתה בארון כל האירוע ולא יצאה ממנו. מהילדות היא חששה מפלישת מחבלים, ותמיד אמרתי לה: 'זה לא יכול לקרות', וכשעלינו לאוטובוס אחרי שחולצנו מהקיבוץ, היא אמרה לי: 'אמא, כל החיים שיקרת לי'. וזו התחושה הקשה שלי. אני באמת ובתמים לא האמנתי שדבר כזה יקרה, וזה קרה, ואני צריכה להסביר לה כשהיא אומרת: 'אני לא יודעת אם אוכל לחזור'. במקביל, יש לי ילדים שרוצים לחזור, ובעל שחווה רגשות אשמה קשים על מה שהיה, ואני קרועה בין כולם. כולל התחושה של 'אם לא אני אהיה שם בגבול, אז מי?'"
"אצלנו בקהילה", אומרת בן צבי־גיתאי, "עד היום לא היה מקום לקולות שקראו לא לחזור. בשבועות האחרונים קמה קבוצה שמנסה להבין מי האנשים שיש להם חששות, ולחשוב אולי להקים בארי ב' או למצוא מקום לחיות יחד. בינתיים נרשמו לקבוצה הזו 70 משפחות, מתוך 400. אצלי החששות לחזור הם מתוך המקום הביטחוני. אני בת משק שחזרה לקיבוץ לגדל בו את ילדיי מתוך אמונה שיהיה שלום, שנחיה יחד, בטוב, לצידם. אבל כשחנה ומיכל מספרות שהלכו להביא שוקולד וחלב שיהיה להן במקלט, אני מרגישה שזה הסיפור שלי ושל בנותיי".
היא מעצבת במקצועה, שבעת האירוע שימשה כמרכזת התרבות של בארי. צילומי הווידיאו של המסכת האחרונה בקיבוץ, לילה לפני האסון, מוכרים לה היטב, שהרי היא זו שהייתה אחראית לאירוע. היא הלכה לישון בהיי גדול וקמה לאסון, ובמהלכו שהתה בממ"ד 12 שעות בחברת בעלה, בנותיהם הקטנות (9, 6, ו־2.5) ונער בן 15 שלומד בפנימייה ומתארח אצלם בסופי שבוע. "הגדולה זוכרת שהבית לידנו עלה באש, כי חברה שלה גרה שם, והתמונה שתקועה לה בראש היא של החייל שהוציא אותנו, עומד עם הנשק ומכוון לכיוון הבית. האמצעית זוכרת את רגע הפינוי, כי הפרידו אותנו. לקחו בהתחלה את האמהות והילדים, ועופר בעלי נשאר מאחור. זה הרגע שהילדה מדברת עליו כל הזמן. 'איפה אבא'. היא לא הבינה".
את חייה כמפונה התחילה משפחת בן צבי־גיתאי במלון בים המלח. היום הם נמצאים בקיבוץ רמת יוחנן ליד חיפה, וניכר שהדילמה אם לחזור מעסיקה את אם המשפחה. "אני לא איכנס לגור בבית כשמולי יש בית שרוף", היא נשמעת נחרצת. "אני מנסה לדמיין סיטואציות יומיומיות. הגדולה שלי אוהבת לישון אצל חברות. האם בבארי אעז לתת לה לישון אצל ילדה אחרת, או ללכת לחברה אחר הצהריים? אמילי הנד ישנה אצל חברה ונחטפה, והיא לא הייתה המקרה היחיד. וזו דוגמה קטנה. המדורה בל"ג בעומר היא מחוץ לקיבוץ. נעשה את זה? ולמה שאני אגרום לילדים שלי לחיות חיים לא רגילים, תחת איום? אני כל היום עצובה. זה נוכח כל הזמן. הפחד שלי הוא כמה שנים נסחוב עכשיו את אובדנם של מאה איש".
פורת: "את תראי ברחוב ילד שאבא שלו נרצח, ואין לזה 'פתרון בית ספר'. זה יצטרך להיבנות, וזה יהיה קיים. זה לא לגמרי נעלם. ויהיו רגשות אשמה. 'למה אני בחיים ואמא אחרת לא'. זה ילווה תמיד. החיים יהיו חייבים להשתנות. כשהוחלט שנישאר קיבוץ, לפחות עשר משפחות עזבו. הייתה הצבעה דרמטית. אנשים היו ממש צריכים לחתום ולהתחייב שהם נשארים לתקופה".
"זה מצב מאוד עצוב", נותנת ברוכי את התובנה שלה, "אבל יש הבדל. אתם עברתם טבח. אותנו הוציאו בזמן. ועם כל התלאות, הייתה לנו ילדות מאושרת, ללא פחדים, הגנו עלינו בצמר גפן. ההורים שלנו היו מהשואה. הם היו אידיאליסטים וגם דתיים, בעלי אמונה, וזה נתן את החוזק".
22 נרצחים ספג הקיבוץ הדתי עלומים בשבת השחורה. כולם פועלים תאילנדים ונפאלים. שמונה פועלים נחטפו והוחזרו, וחמישה חברי קיבוץ נפצעו. בקרבות נהרגו האחים ישי ונועם סלוטקי ז"ל, שהגיעו מבאר שבע להילחם במחבלים, ואיתי כהן ז"ל מיהל"ם. מכיוון שהחדירה בוצעה דרך האזור המשקי, הייתה לחברים שהות של רבע שעה לרוץ לנשקייה ולהצטייד. עם זאת, כשאוקון שומעת דיבורים על נס שקרה, או על זה שאלוהים הגן דווקא על הקיבוצים הדתיים, היא מתעצבנת.
מאז פונו, נמצאים אנשי עלומים בשני מלונות בנתניה. את ריחו המשכר של הדשא החליפה משפחות אוקון בחדר בקומה ה־17, עם ילד בן תשע ששואל אם פיית השיניים מגיעה גם לקומות גבוהות. "ברגע שהבנתי שיש מחבלים בקיבוץ", היא מתארת את שאירע לה באותן שעות גורליות, "התחיל אצלי פחד שמעולם לא היה, הפחד להיות באזור שלי. אני ילידת עלומים, גדלתי בבית מאוד אידיאולוגי, מאוד ציוני. עכשיו אני אומרת: 'איזה מזל שנפתחה לפניי ההזדמנות להכיר לעומק את סיפור בארות יצחק'. תמיד בהרצאות חידדתי את גבורת האמהות, כי הבנתי איזה נשים חזקות הן היו. עכשיו אני מסתכלת על מיכל וחנה, ואומרת: 'איך יכול להיות שנשארת אדם כזה חזק, אחרי שעברת לחימה קשה, ועזבת את המקום בו נולדת?' התשובה היא שמשהו בהורים גרם להם להיות אנשים מאוד חזקים. ההורים תיווכו להם את כל האירועים הקשים בצורה של חוזק".
וזה שהם לא חזרו לבארות יצחק המקורי, לא פוגע לך במוטיב החוזקה?
"לא. זו הייתה קהילה שלמה בהלם קרב. הקושי היה של קיבוץ שלם. הדילמה הייתה בחירה בין בתים לבין אנשים, בין קבוצה לקיבוץ, והם בחרו באנשים. זו גם הדילמה שלנו. בעלומים הייתה פלישה קשה, אבל להבדיל מבארי, הבתים לא נהרסו. כשמדינת ישראל הייתה צריכה להכריע מי נחשב יישוב אדום, כזה שכרגע לא יכול לחזור, אנחנו לא בפנים, ולא משנה מה עברנו. 'הבית לא נפגע, אז תחזרו'. אני חשה שהקיבוץ כבר במסע שיבה הביתה, בעוד שבעיניי אנחנו, כיישובי העוטף, צריכים להרים שלטים ולהגיד: 'אנחנו לא חוזרים עד שכל החטופים חוזרים', ובכל אופן, עוד לא הייתי בקיבוץ מאז 7 באוקטובר".
בן צבי־גיתאי: "אני כן הייתי בקיבוץ, אבל הילדות לא, וגם לא אקח אותן. זה יוסיף להן עוד מידע שהן לא צריכות. הן זוכרות שהחיילים שברו דלת בפריצה, אז צילמתי והראיתי להן שהיא כבר מתוקנת. הגדולה שלי כל הזמן בודקת אותנו. שואלת בעקיפין: 'אמא, כשאני אהיה בכיתה ה'', והיא עכשיו בג', 'אני אהיה ברמת יוחנן, בחצרים או בבארי?' או 'כשתסכימי לי לטלפון, איפה אני אגור?' האמצעית משווה את הגננות בין היישובים, ויש את המרחק מהמשפחה. היינו משפחה גדולה בבארי, ועכשיו אנחנו מפוזרים. אבל אני חושבת שהקושי הוא בעיקר שלי. יש חג ברמת יוחנן והוא לא 'שלי', והשמש שוקעת ברמת יוחנן, אבל זו לא השקיעה 'שלי' מבארי. מעבר לאובדן הנוכחי, עבורי להיות רחוקה מבארי זה אובדן הילדות וההיסטוריה שלי".
"אספר לך סיפור", מפתיע פורת. "בשנות ה־80 נהייתה פה בעיית רעש משמעותית, בגלל המטוסים שנוחתים ממש מעלינו. ואז התחילו לדבר על העתקת הקיבוץ מחדש למקום אחר, והייתה דילמה לאן עוברים. עשינו סיורים ברמת יששכר בצפון, דיברו גם על אזור המרכז ואופציה נוספת הייתה בחוות יזרעם בחבל תקומה. רוב הקיבוץ רצה לחזור לנגב. הנוסטלגיה, הגעגוע לאווירה של אותם חלוצים שהכירו את הנגב, עדיין שרתה בקיבוץ. בסוף קמו כמה חברים שאמרו: 'תפסיקו לבלבל את המוח, הקיבוץ עבר כבר כמה מקומות, עכשיו אתם רוצים להקים אותו מחדש?' כולם חשבו על המגדל של בארות יצחק ודמיינו איך הם סוגרים מעגל, כולל עם רגשות האשמה. בסופו של דבר זה נפל כי המדינה לא הייתה מוכנה לשלם על המעבר, למרות שהצבענו לחזור לנגב".
אנשי בארי, למשל, מתלבטים אם לחיות עם הזיכרון או להרוס ולבנות חדש. מה תגידו להם?
פורת: "תהרסו את הכל. אולי בית אחד לא, אבל תהרסו ותבנו חדש. כשהייתי בן עשר, בשנת העשור למדינה, כל חברי בארות יצחק ירדו לחורבות שנשארו. אני זוכר אותם מסתובבים בשטח, עוד מוצאים דברים שלהם - סירים ישנים, מטבעות. בשנת 73' הכל נהרס על ידי אנשי נחל עוז. הבנו את זה. אבל יש הבדל עצום בינינו. אנחנו בנינו את ביתנו פה, ולשם רק נסענו לבקר".
כשסמוטריץ' אומר משהו בנוסח: אם אנשי בארי לא רוצים לחזור, נביא מתנחלים מהשומרון, מה זה עושה לך, יעל?
"זה עושה לי נורא ואיום. הוא גם אומר לשטח את עזה ולהרוג את כולם, שזה לא האני מאמין שלי. ברור לי שהממשלה של היום לא לטובתנו, לא הייתה עבורנו בשבת ההיא, וגם לא היום".
פורת: "יש גם אנשים מבארי שאומרים לשטח את עזה".
"בעיניי", אומרת בן צבי־גיתאי, "זו חשיבה כאילו אתה עדיין בממ"ד. גם אני, בתוך הממ"ד הייתי חיית אדם, במצב הכי קיצוני ומצוקתי שיכול להיות, כולל עשיית הצרכים שלי שם, בלי אוכל ובלי מים, כשאני צריכה, פיזית, לשכב על הבנות שלי. הייתי במצב הישרדותי. אבל היום אני כבר לא, ויכולה לחשוב בבהירות. זה ריאלי לשטח את עזה? אנחנו רוצים בזה? מאמינים בזה? אף אחד, אני מקווה, לא מאמין שצריך להרוג שניים וחצי מיליון איש. אני מאמינה באדם. שאנשים נולדים טובים, וכדי להיות חיות אדם, אתה צריך להיות במצב הכי קיצוני שלך. הייתי שם באותה שבת. וכשאתה במצב הזה, אתה יכול לעשות הכל. אתה הופך להיות מפלצת".
"אני בשבר", מודה אוקון, "האמון שלי בממשלה, בשכנים מעבר לגדר, הכל התערער לי".
חנה, מיכל ודוד, איזו עצה אתם יכולים לתת ליעל ושרית?
שפיר: "שחשוב להישאר איפה שאתם. אולי לבנות חדש, אבל לגמרי להישאר, למרות המחיר והקורבנות. להקים מחדש ולא לוותר". "לחזור לאותו מקום", מסכים גם פורת, "ולהישאר יחד בגלל הקהילה". "לחזור למקום", פוסקת ברוכי. "הבית השרוף, זה נורא, אבל זה יעבור. ילדים וצעירים לא רואים את זה כמונו, המבוגרים. עוד אין להם את הכבדות".
אם נחזור 80 שנה אחורה, מה רציתם שיגידו לכם, כילדים?
"הייתי רוצה שיגידו לי", אומרת שפיר, "שגם אם עכשיו קשה, אנחנו נתגבר ונתחיל מחדש, ויהיה לנו טוב. אי־אפשר להעלים את העובדה שילדים נרצחו, אבל אנחנו נישאר יחד, ונפעל יחד, ונשתדל לראות את הצד הטוב".
"אני הכי רציתי חיבוקים", חוזרת ברוכי להיות ילדה בת שבע, "אבל אצל היקים לא חיבקו ולא הראו רגשות. בשלב מסוים הבנתי שזה היה כדי לא להעליב את היתומים שנשארו. ובכל זאת, חיבוקים זה מה שהייתי רוצה וצריכה. ולחזור למקום".
רגע לפני סיום הפגישה הם מתחבקים. "אני רוצה להגיד תודה", מחייכת אליהם בן צבי־גיתאי, "אתם גיבורים. נתתם לי תקווה ולחשוב קצת אחרת. מרגש אותי לראות שאתם במקום טוב". "וגם אתם תהיו", מחזירה לה ברוכי בחיוך גדול. "גם אתם תהיו".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
