עוד לפני 7 באוקטובר, ואפילו לפני שחברי צוות טנק מספר 3 ירדו לקו בעזה - הם כבר חוו טרגדיה ראשונה. ב-20 ביולי 2023, גדוד 77 של השריון היה בסוף אימון ארוך בבסיס צאלים. זה היה יום חמישי בערב, והצוותים היו בהכנות האחרונות לקראת העברת הטנקים שלהם לכיוון עזה, הקו הבא, שם ישהו בחודשים הבאים. גם צוות 3 הכין את הטנק שלו, זה ששלושה חודשים וחצי מאוחר יותר יתועד בוער בסרטון של חמאס, ויהפוך לאחד מסמלי "השבת השחורה".
קצינת הלוגיסטיקה של גדוד 77, סרן לידר פרץ, הסתובבה בין הצוותים ובדקה שהכול מתקתק לקראת הערב שבו מובילי הטנקים היו צריכים לצאת מערבה, אל עבר הרצועה. היא גם קפצה לראות מה קורה עם צוות 3, שהורכב רק בשבועות האחרונים, ורגע לפני עזה היא הגיעה לברר עם עומר נאוטרה, מפקד הטנק, אם הכול בסדר. אחר כך נאוטרה וחברי הצוות עוד סיימו כמה הכנות אחרונות, והתארגנו לקראת שינה באחת המכולות בבסיס. הרי מחר יום ארוך. מחר עזה.
כמה שעות אחרי שנרדמו, נשמעו צרחות מחרידות לא הרחק מהם. לוחמי הצוות זינקו במהירות החוצה, היישר לתוך אירוע קשה: סרן פרץ, שהמשיכה בהכנות הקדחתניות של הגדוד לתפיסת קו עזה, נפגעה קשה ממשאית שהובילה מכולה - ונהרגה.
עוז דניאל, גם הוא חבר בצוות 3, היה המום והתקשר לאמו מירב. "היה לו כבר קצת פז"ם בגדוד והוא הכיר אותה", משחזרת האם. "הוא אמר לי: 'אמא, רק בלילה היא באה לשבת איתנו, עשינו ביחד צחוקים, פתאום בבוקר היא נהרגה'. בהתחלה כשהם שמעו את הצרחות, הם חשבו שמישהו השתגע. אחר כך הם יצאו החוצה וראו מה קרה, זה היה כמה מטרים מהמכולה שבה הם ישנו. עוז לקח את זה מאוד קשה, הוא היה מזועזע".
הלווייתה של סרן לידר פרץ, קצינה מצטיינת בת 21, הפכה לאירוע הראשון שצוות 3 עבר יחד. אחר כך הם ירדו לעזה. "זה כבר התחיל לא משהו", אומרים בעצב הוריהם של לוחמי הצוות במפגש משותף בסלון ביתם של משפחת דניאל. וזה עדיין לא נגמר.
"סוף-סוף כל החבר'ה כאן ונוכל לעשות גיבוש"
צוות טנק מספר 3 מונה ארבעה: סגן עומר נאוטרה (22, מלונג איילנד), מפקד הטנק ומפקד המחלקה; רב"ט נמרוד כהן (19, מרחובות), התותחן; סמל עוז דניאל ז"ל (19, מכפר סבא), הקשר-טען; וסמל שקד דהן ז"ל (19, מעפולה), הנהג. לפני כמה חודשים קיבלה משפחתו של דהן הודעה שככל הנראה שקד נהרג במהלך הקרב ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה עם יתר חברי הטנק. בחודש שעבר קיבלה גם משפחת דניאל את אותה בשורה מרה על עוז בנם.
9 צפייה בגלריה
צוות טנק 3 בקו עזה. מימין לשמאל: שקד דהן ז”ל, עומר נאוטרה, נמרוד כהן ודניאל עוז ז"ל. “המילה ‘חטופים' מסירה את האחריות, כאילו זה רק על החמאס"
כשהגיעו לעזה, צוות טנק 3 תפס את הקו באזור מוצב הבית הלבן, שנמצא בין הקיבוצים ניר עוז ונירים. זה לא היה "קו רגוע". השבועות הללו היו מתוחים ומלאים בהפרות סדר בקרבת גדר ההפרדה. אחר כך באו החגים, שאת רובם הלוחמים בילו או בטנק או במוצב. "ממה שעומר סיפר הם עבדו מאוד קשה", אומרת אורנה נאוטרה, אמו של עומר. "הם היו בטנקים שעות, לפעמים 18 שעות ביום, ואז הם היו מחכים להובלה של הטנק בחזרה למוצב, ולא היה להם מספיק אוכל. כל מיני סיפורים כאלה. היה קשה לשמוע את הדברים האלה".
"הם היו מסיימים פעילות בגדר, ואז מחכים לפעמים שלוש שעות למוביל", מוסיפה מירב דניאל, אמו של עוז. "עוז היה שולח לי תמונה שלו מכין בשתיים בלילה חביתה בחדר, כי עד שהם חזרו נגמר האוכל".
והיה עוד משהו מוזר: הבנים סיפרו להוריהם שהם רואים מחבלי חמאס שמצלמים אותם דרך הגדר, מתאמנים על הכלים. "עוז אמר לי שתמונות שלהם בטנקים מופיעות בערוצי הטלגרם של חמאס, שהם ממש מגיעים לגדר לצלם אותם", אומרת מירב.
בליל 6 באוקטובר, ערב שמחת תורה, התקשר עומר נאוטרה להוריו בארה"ב. "במוצב זה היה 23:00, אצלנו בניו יורק זה היה משהו כמו שלוש אחר הצהריים", נזכרת האם, אורנה. "הוא אמר שכל המחלקה סוגרת יחד, ושסוף סוף נרגעו הרוחות על הגדר וירדה הכוננות. הוא ציפה שתהיה שבת חג שקטה, ואמר: 'סוף סוף כל החבר'ה כאן ונוכל לעשות גיבוש'. אנחנו אמרנו שנהדר ונדבר מחר. באותו לילה, לפי שעון ניו יורק, עמדנו ללכת לישון, ולפני השינה אנחנו תמיד מסתכלים ב-ynet, לראות מה קורה בארץ. חטפנו חום. בדיוק התחילה המתקפה".
מה עשיתם?
"רונן בעלי ניסה להתקשר לעומר והוא לא ענה. אמרתי לו: בסדר, מה אתה רוצה, הם כנראה עסוקים. אנחנו כבר לא הלכנו לישון. כשחלפו השעות, הבנו שהם לגמרי בתוך האירוע, ולא שמענו יותר מעומר. ניסינו להבין דברים מכל מיני אנשים בארץ, להתעדכן במדיה הישראלית. אחר כך הבנו שכנראה עומר נחטף".
איך הבנתם?
"ביום ראשון בבוקר הגיע אלינו מידע לא רשמי, דרך כל מיני קשרים שמכירים את הטנק הזה, ואמרו שהצוות כנראה נחטף. ביום ראשון בערב הגיעו אלינו מהקונסוליה שני אנשים, לא לפני שהם עשו לנו דפיקות לב מטורפות. כנראה שכחנו לעדכן את הכתובת שלנו בקונסוליה הישראלית, והם הגיעו לבית הקודם שבו גרנו, שעכשיו גרה בו איזו משפחה הודית שלא הבינה מה הם רוצים ממנה. הם התקשרו אלינו להבין מה הכתובת, ניסינו להבין מה הם ולמה הם באים, אבל הם לא הסכימו לומר. בעשר הדקות האלה היינו קרובים להתקף לב. הן הרגישו כמו נצח".
"אצלנו, כמו כל עם ישראל, התעוררנו מהאזעקות", נזכר יהודה כהן, אביו של נמרוד. "רק בחמישי בבוקר נמרוד חזר למוצב, אחרי שהוא היה בבית קצת בחול המועד. דיברנו בשישי בצהריים בקצרה, וזהו. אנחנו גרים ברחובות, אז טילים לאזור זה כן היה חריג עבורנו, ועדיין, אחרי הפעם הראשונה והשנייה עוד ניסינו לחזור לישון. בפעם השלישית נדלקה אצלנו נורה אדומה. יצאתי צפונה להקפיץ את אחיו הגדול של נמרוד ליחידה שלו, ובין האזעקות שמענו ברדיו דיווחים על חדירה לשדרות.
"בסביבות 9:00 שלחתי הודעה לנמרוד, לא קיבלתי תשובה. הגענו הביתה והתיישבנו מול החדשות. מספרי ההרוגים התחילו לעלות, והבנתי שלא אקבל את המידע דרך הרשתות הפורמליות. אז פתחתי את יוטיוב באיזה ערוץ של חמאס. הסרטון השני שראיתי היה טנק מלא בעשן. חשבתי לעצמי: זה יכול להיות הוא? ראיתי אותם מוציאים חייל אחד, אז לא זיהיתי אותו, אבל היום אני יודע שזה עוז (דניאל – י"צ). אחר כך אני רואה מישהו נשען על הקנה וזה נראה לי כמו נמרוד. אני לא בטוח, אני מסתכל פעם ראשונה, פעם שנייה, עוצר, עושה זום-אין, והבנתי שזה הוא".
מה הרגשת?
"הייתי בשוק. הסתכלתי על זה שוב ושוב והראיתי לוויקי. לא האמנתי".
ויקי, אמו של נמרוד, אמרה כי "יהודה מספר את זה עכשיו פה בקצרה ובשלווה, אבל אלה היו שעות נוראיות. היינו בסערה בבית. כבר ידענו, זיהינו את נמרוד, רצינו לקבל תשובה רשמית. היינו באיזשהו הלם".
ואז מה?
"מאותו הרגע – טלפונים לצבא. יש איזה מוקד, 1111, מוקד ניתוב שיחות כמו שמתקשרים לשירות לקוחות של סלקום. בין מידע על חופשות לאנשי קבע למידע על אירועים לחג, יש שלוחת 'להעברת מידע על חייל נעדר הקש 5', או משהו כזה. שם עונה טלפנית, כשהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה לבקש פרטים, מספר אישי, ושיחזרו אליי. אף אחד לא חזר. אמרתי להם: יש לי תמונות מסרטונים של חמאס שרואים אותו בבירור, העברתי להם אותן כמה פעמים. זה היה כמו לדבר עם קיר. ובראשון כבר קיבלנו את המשלחת".
המשלחת?
"בלילה, בסביבות 00:30, הכלבה שלנו התחילה לנבוח, עוד לפני שהם נקשו על הדלת, והבנתי שמישהו זר מתקרב. פתחתי את הדלת לפני שהם דפקו, ואמרתי להם 'חיכינו לכם'".
מה אמרו לכם?
יהודה, אביו של נמרוד: "אני הייתי חצי אפוף, כבר קרסתי לשינה, אבל אני זוכר את הסיטואציה. הרגשתי כאילו אני צופה בסרט שאני יודע מה קורה בו בדיוק. הם דיברו איזה חמש דקות, אבל האמירה הסופית הייתה שמבחינת הצבא נמרוד נחשב חטוף בעזה. אז עוד לא אמרו רשמית שזה אצל חמאס, אבל היום יודעים את זה בוודאות, ושהוא נחשב חי. מאז קיבלנו גם עוד קצת אינדיקציות על זה. אנחנו מאמינים ויודעים שהוא בחיים".
בינתיים, בכפר סבא, גם אמיר ומירב, הוריו של עוז דניאל, ניסו להשיג את בנם. "יום קודם דיברנו עם עוז בקצרה, היינו באמצע קידוש וגם הוא", נזכר האב אמיר. "ניסיתי להשיג אותו אחר כך שוב, והוא לא ענה. ואז הוא כתב לי בלילה 'סורי שלא עניתי אבא, נדבר מחר', והוסיף שני לבבות. החזרתי לו גם לבבות והלכנו לישון. בבוקר גם אנחנו בכפר סבא התעוררנו מהאזעקות ונכנסנו לממ"ד, שהוא החדר של עוז. התחלנו לקלוט שמשהו מוזר קורה".
באזעקה הראשונה מירב סימסה לעוז "עוזי תשמור על קור רוח". "חשבתי על זה שאם אצלנו יש אזעקות, אז בטח גם אצלם", היא אומרת. "אני לא יודעת אם הוא קרא את זה, אבל זה כן הפך לשני וי, הוא קיבל את ההודעה. ובתשע בבוקר אנחנו רואים בטלוויזיה תמונה של טנק עולה באש. טנק מספר 3. הלכתי לטלפון שלי והסתכלתי בתמונות שצילמנו לא מזמן כשביקרנו אצלם במוצב. אני רואה טנק מספר 3. זה הטנק של עוז. אמרתי לאמיר: 'תקשיב, זה הטנק שלו'. הוא אמר לי 'מה פתאום, יש הרבה 3'. אבל משהו בתחושה שלי כבר היה שם".
השעות נקפו, חוסר הידיעה לא נתן מנוח. בלילה אחד מערוצי הטלוויזיה שידר את הסרטון של חמאס עם הטנק הבוער, אבל דמויות החיילים טושטשו. "אני זיהיתי ישר, זה עוז", אומר אמיר.
איך? בסרטון טישטשו אותם מאוד.
"משהו בתנועות גוף. אבא מזהה את הבן שלו".
ואיך אתם מגיבים?
"נכנסנו לאנדרלמוסיה ענקית. היינו בטירוף להשיג מישהו במוקד הצבאי, ה-1111 הזה".
רק שבוע מאוחר יותר הגיעה ידיעה רשמית. "בדיעבד אני לא יודעת איך שרדתי את השבוע הזה", מספרת מירב, אמו של עוז. "כל פעם שראינו מישהו ברחוב, כל דפיקה על הדלת, היינו כל כך דרוכים. ככה זה היה, עד שהגיעו אלינו ביום שישי לפנות בוקר, ואמרו לנו שאין מה לומר. עד אז נאחזנו בזה שהוא חטוף, זיהינו אותו. הם אמרו לנו שהוא לא נכנס באף קטגוריה ושהוא פשוט מנותק קשר".
הורי החיילים בצוות 3 הקימו קבוצת וואטסאפ משותפת וניסו לשמור על כולם מעודכנים, ולתאם מה עושים. ההמלצה הראשונית שהם קיבלו הייתה לא לעשות יותר מדי רעש. "חיילים חטופים זה רגיש", הסבירו להם. "תנו לגורמים הרשמיים לפעול".
בינתיים בניו יורק, אורנה ורונן, הוריו של מפקד הטנק עומר, ניסו להפעיל לחצים דרך גורמים אמריקנים. "אנחנו הבנו שלנו יש תפקיד דווקא פה, בארה"ב", אומרת אורנה. "עומר הוא אזרח אמריקני, וצריך שיבינו בדרגות הכי בכירות בממשל פה מה קרה שם. כבר ביום ראשון שלחנו מכתב דרך הסנאטור שלנו לבית הלבן, לביידן. אמרנו שיש שם אזרח אמריקני ואנחנו מבקשים עזרה. הממשל הגיב מאוד מהר, גם באופן אישי וגם ברמה הבינלאומית עם הפעולות של ביידן. מאז אנחנו כל הזמן מנתבים בין כאן לבין שם".
ומתי החלטתם כן להתחיל לדבר וללחוץ?
רונן: "לאחר פגישות עם כמה בכירים ועם כאלה שחוו דברים דומים בעבר, הבנו שנושא החיילים חייב להיות מתוקשר. 'אסור לכם לשתוק', אמרו לנו. הבנו שהתפקיד שלנו הוא לעשות רעש בתקשורת בארה"ב. בהתחלה פחות דיברנו על זה שהוא חייל אלא יותר על אזרח אמריקני, אחר כך גם שחררנו את זה".
גם במשפחתו של עוז דניאל התלבטו. "תודעתית, להבין שהבן שלך חטוף בידי חמאס, לראות את הפנים שלו על פוסטרים ברחבי המדינה כאיזה מסכן וחטוף, לא יכולנו להכיל את זה", אומר האב אמיר. משפחת דניאל הייתה אחת המשפחות האחרונות שפרסמו את תמונת בנם.
זה גם היה המצב במשפחתו של נמרוד. "היינו אומרים שהוא נחטף עם חברים שלו ליד רעים", מספר האב, יהודה. "זה קשה להחזיק שקר, ובשלב מסוים אמרנו: די, הוא חייל ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה. ואז הגענו כבר לשלב של המסר הסופי - הוא חייל, והוא הופקר".
צוות 3 הופקר שלוש פעמים
מה קרה שם לצוות 3 באותו בוקר? הפרטים המלאים עדיין מעורפלים. תחקיר רשמי על אירוע החטיפה טרם נמסר למשפחות. את התחקיר מנהל אל"מ נריה ישורון, קצין שריון ותיק ובכיר בפו"ם (המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה). ככל הידוע, קציני גדוד 51 של גולני שתפסו את הקו, וגם חברי צוות הטנק השני – טנק 3א’ שפעל בגזרה - ששרדו את האירוע, טרם נחקרו. לאחר לחצים רבים של יהודה כהן, אביו של נמרוד, ניאותו בצה"ל לעדכן את ההורים בממצאים הראשונים. בפגישה לא הוגש להם דוח כתוב, וגם נאסר עליהם לצלם או להקליט את הדברים.
בינתיים, יהודה אוסף בעצמו ממצאים ומנסה להרכיב את הפאזל. "הם היו בכוננות עם שחר (כינוי לכוננות מוגברת סביב שעת הזריחה – י"צ), ומפקד המחלקה עומר החליט לשלוח טנק אחד צפונה ואת הטנק שלהם דרומה. הם נסעו שלושה קילומטרים לכיוון הגדר, ומשם עוד שלושה דרומה. בדרך הם ראו התרעה על בעיה בבלמים, לא היה ברור אם דמה או לא, אך ככל הנראה היא הסיחה את דעתם מהפעילות המבצעית.
"כשהם הגיעו לנקודה, הם קיבלו הודעה מהטנק השני שהוא נפגע והם צריכים לבוא לעזרתו. הם התחילו לנוע בחזרה צפונה והבלמים שלהם נתפסו, הטנק דישדש. בעקבות כך הצליחו להצמיד להם מטען שפוצץ להם את המנוע ונטרל את הטנק. כך הנהג נפגע. העשן היה רב, ומערכת כיבוי האש (שמשחררת גז כיבוי בתוך חלל הטנק – י"צ) חנקה אותם. לכן הם נאלצו לפתוח את המדפים החוצה, וכך הם נחטפו.
"נזכרתי בסיפור שנמרוד זרק לי בחול המועד, על איך הם היו מחכים שהטנק יגיע. שאלתי אותו 'מה זאת אומרת לחכות שהוא יגיע, אתם לא מביאים אותו?', והוא ענה 'לא, הוא מגיע עם מוביל'. כשנריה (כאמור, האל”מ שחוקר את התקרית) אמר לי בשיחה שהקופסה השחורה (שמתעדת את הנעשה בטנק ושרדה – י"צ) מספרת על בעיה בבלמים, קישרתי את זה לסיפור הזה. שאלתי 'האם יכול להיות שבגלל שהם לא נסעו בו, הם לא ידעו שיש בעיה בטנק?'. ישורון לא ידע לענות".
ומאז?
"מאז אנחנו עדיין במריחה. שאלתי כמה טנקים נפגעו ונחטפו מהם והאם הם נבדקו. אנחנו הבנו שמדובר בשלושה טנקים. עברה כמעט חצי שנה, ועדיין לא היה זמן לבדוק אותם? טנק שלא נוסע במצב מבצעי, לא יודעים מה מצבו האמיתי, הצוות לא מתאמן יחד - ולכן כשקרתה התקלה והבלמים נתפסו, הם לא עסקו בלחימה אלא בלטפל בתקלה. הם נסעו במהירות נמוכה, היה קל להצמיד להם מטען, והם נחטפו כולם. הצבא הפקיר את חייליו".
הורי החיילים טוענים שהבנים שלהם הופקרו שלוש פעמים. פעם ראשונה, כשהציבו אותם בנקודה שעתידה להיפרץ על ידי מאות מחבלי חמאס; ההפקרה השנייה הגיעה בקרב, כשנלחמו כמעט ללא סיוע עם טנק שככל הנראה היה תקול; והפעם השלישית היא עכשיו, כשקרוב לחצי שנה הם נמצאים בידי חמאס.
"עומר מבחינתנו הופקר ארבע פעמים", אומר אביו רונן, "כי הוא גם בחר לעלות ארצה ולהתגייס. אני זוכר, יהודה, שאמרת את זה לרמטכ"ל, שהילדים הופקרו, והוא ענה לך שהוא לא אוהב את המילה הזאת 'הפקרות', כי זה נשמע כאילו הייתה כוונת זדון. אנחנו חושבים שהייתה ועדיין יש הפקרות, והמילה 'חטופים' מסירה את האחריות, כאילו זה רק על חמאס".
אורנה, אמו של עומר: "החיילים האלה הם ילדים, אזרחים, שהופקרו תחת ערימות של כישלונות שדורות עוד ידונו בהם – החל מהקו הספציפי ועד לרמות הגבוהות ביותר. הילדים שלנו לא בחרו להיות שם, המדינה שמה אותם שם. והמחויבות שלה להחזיר אותם חזרה היא ענקית".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי: "צה"ל מחבק את משפחות החטופים והמשפחות השכולות, ימשיך ללוותן ולפעול להשבת החטופים. במקביל למלחמה, צה"ל החל בתחקור אירועי 7 באוקטובר ויציג את הממצאים למשפחות השכולות ולאחר מכן לציבור”.
"העדפנו לזכור אותו כמו שהוא, עוׂזי"
ובינתיים, עד שנמרוד ועומר ישוחררו וגופותיהם של עוז ושקד ז"ל יוחזרו ויטמנו בקבר ישראל, ההורים נאחזים בכל שביב של תקווה ובכל זיכרון מבניהם. עומר נאוטרה, למשל, היה יכול בקלות להמשיך כמו מרבית חבריו האמריקנים לקולג'. במקום זאת הוא עזב לבדו את ניו יורק, עלה לארץ והצטרף למכינה קדם-צבאית גליל עליון. "זה אומר המון עליו ועל האופי שלו, הוא מאוד התבגר", אומרת אמו אורנה.
"הוא גילה משהו משמעותי מאוד על עצמו, שנחבא קצת קודם כשהוא גדל בין ילדים אמריקנים. הוא תמיד הרגיש את הדואליות הזו, שהוא קצת שונה. הוא מאוד ילד של חבר'ה, אוהב אנשים, גדל בתנועות נוער היהודיות והישראליות באזור. למכינה הגיעו נציגים מכל מיני יחידות בצבא ודיברו איתם על סיירות וקצונה, אבל גם דיברו איתם על כך שהצבא צריך גם חבר'ה טובים בגדודים, ושזה שירות משמעותי לא פחות. יחד עם כמה חברים נוספים עומר החליט ללכת לשריון. הרעיון של הצוות בטנק, שאתה לא לבד עם עצמך אלא עובד יחד, דיבר אליו מאוד. וגם הצד הטכני, שלא הכרנו את זה בו קודם. הוא היה כל כך גאה בהבנה שלו במערכות של הטנק".
עומר, כך מספרים הוריו, לא התחבר להגדרה שלו כחייל בודד. "כשהייתי מבקר בארץ והייתי מספר שהוא עלה כדי להתגייס, היו אומרים לנו: 'חייל בודד? קח חלות חינם או משהו אחר חינם'", מספר אביו רונן. "והוא היה מתעצבן עליי כל כך, 'מה פתאום חייל בודד?!'. היה לו כל כך חשוב להצניע את זה, אין לו מבטא והוא הרגיש מאוד ישראלי".
עומר יצא לקורס מפקדי טנקים, ולאחריו הוא שימש כ"גנן", מי שמכשיר את מפקדי הטנקים הבאים. "הוא טחן המון אבק", מסביר בגאווה האב רונן. "זאת עבודה קשה: אתה יושב מחוץ לטנק ולצידך המט"ק המתלמד שנותן הוראות, ואתה 'אוכל' את האבק. אבל עומר לא התלונן, הוא רק היה עם דלקות עיניים ובלי קול".
גם עוז דניאל ז"ל חלם להיות מט"ק. עומר טיפח אותו לכך, ובין פעילויות היה מדריך אותו ונותן לו חוברות לקרוא וללמוד. ביום רביעי, ארבעה ימים אחרי השבת השחורה, הוא היה אמור לצאת להכנה לקורס. "בסוף המסלול שלו עוז שובץ להיות בחפ"ק המג"ד", מספרת אמו מירב. "זה תפקיד שמקבלים לוחמים עם פז"ם. אמרנו לו שהוא צריך להיות גאה, אבל הוא מאוד כעס על זה. אחרי שבוע-שבועיים הוא כבר דרש ללכת לפלוגות, להיות עם החבר'ה. ושם הוא פרח".
אמיר, אביו של עוז: "עוז הוא ילד של אהבת אדם, באשר הוא. לא מעניין אותו הרקע או הגיל, יש לו יכולת להיות בקשר עם אנשים בגיל של סבא שלו, וגם לשמור ולתחזק איתם את הקשר הזה ולהעצים אותו. הקשר שלי איתו הוא מעבר לאבא ובן, זה קשר של נשמות, אני מרגיש אותו. בתקופה של השבעה, שאני עדיין לא מאמין שקרתה, הגיעו כל כך הרבה אנשים וילדים שהכירו אותו וכולם הכריזו על עצמם 'אני החבר הכי טוב של עוז'. כולם הרגישו שעוז הוא האדם המשמעותי בחייהם".
מירב, אמו: "עוז היה מוזיקאי ברמ”ח איבריו, הוא ראה את עצמו מפוצץ במות בעתיד. לא היה לו ספק שהוא יהיה נגן גיטרה ברמה עולמית, סלאש (הגיטריסט של גאנז אנד רוזס – י"צ) היה המודל לחיקוי שלו".
שעות ספורות לפני ירידת הכתבה לדפוס ביקש גם שמעון, אביו של שקד דהן ז”ל, לספר על בנו: “שקד ז”ל נלחם בעוז, באומץ ובגבורה. הוא נהרג בשעות הראשונות של הקרב, וגופתו נחטפה ומוחזקת בידי ארגון טרור. שקד גדל בכפר תבור, בוגר בית הספר החקלאי כדורי, אוהב אדם, נעים הליכות, יפה תואר ומראה, קשוב לסביבתו, ביישן ואציל נפש. שקד היה מכור למשחקי מחשב, הנעים את זמנו בניגון בגיטרה, בילויים ומסיבות, ואהד את מכבי חיפה. חלם, אך לא הגשים, להיות איש עסקים. הוא נשאר בן 19. הותיר אחריו זוג הורים וארבעה אחים. יהיה זכרו ברוך”.
ויקי, אמו של נמרוד, מתארת את בנה כאדם עם שלווה פנימית מיוחדת: "הוא משכין שלום, מפייס, לא נכנס לעימותים ותמיד שם את האגו בצד. הביחד מאוד חשוב לו. הוא ילד טבע, אוהב לטייל, היה גם בחוגי סיירות. לצד כל זה יש לו רוח שטות, ילדית מאוד. את נמרוד אפשר למצוא לרוב עם קובייה הונגרית, הוא לוקח איתו אחת לכל מקום – למפגשים משפחתיים, לצבא, ממש לטנק. היו לו קוביות גם בכל מיני צורות, 4X4 או מחומש משוכלל, שזה אחד האתגרים האחרונים שלו".
יהודה, אביו: "בסוף, כל הילדים שלנו הם ילדים נורמלים, עם הבלגן בחדר, הרצון לעזור וכו'. הסיבה שאנחנו מדברים עליהם היא לא בגלל שהם כוכבי קולנוע או כדורסל. הסיבה היא הטרגדיה, הנסיבות גרמו לנו לדבר עליהם".
והטרגדיה הזו היא כואבת ומכעיסה. הורי החיילים נאחזים זה בזה לתמיכה, ומרגישים שכל יום הוא יום של מאבק. הלילות טרופי שינה, הימים אפופי דאגה. כבר קרוב למאה ימים שהוריו של נמרוד לא קיבלו אות חיים. האות האחרון שקיבלו היה עם שובן של החטופות בעסקה הקודמת, כשאחת מהן סיפרה ששמעה דרך הקיר את השם נמרוד. לעומת זאת, מירב ואמיר קיבלו "מידע חדש" – הבשורה על מותו של עוז.
"קיבלנו טלפון מהקצינה שמלווה אותנו", משחזרת מירב. "היא שאלה אם אנחנו בבית, ואמרה שהיא עוד עשר דקות פה. זה הרגיש לי מוזר. שאלתי אותה מה קורה, והיא אמרה לי שהיא לא יכולה להגיד לי בטלפון. עמדתי ביציאה למרפסת והסתכלתי החוצה. רציתי לראות אם מביאים אמבולנס, כי זכרתי שהרבה פעמים כשמגיעים מודיעים הם מביאים אמבולנס למקרה ו... אבל לא היה, וזה עדיין לא הרגיע אותי. שמעתי את הצעדים שלה במסדרון, פתחתי את הדלת עוד לפני שהספיקו לדפוק, ואז ראינו אותם. משלחת ענקית. הם אמרו לנו שהמידע המודיעיני שבידי הצבא קובע שעוז נהרג כבר בשבת והגופה שלו נחטפה. את התחקיר עצמו והעדויות לא רצינו לראות, העדפנו לזכור אותו כמו שהוא, עוׂזי".
יש איזו נחמה מסוימת בידיעה שהוא לא סובל עכשיו?
"הייתי מעדיפה שהוא יסבול בשבי ויחזור אליי, חי, אז זה לא בדיוק מנחם. אבל אם הייתי יודעת שהוא ייהרג, אז עדיף שיסבול כמה שפחות".
"בכירים בצבא אמרו שאנחנו ישנים בעמידה"
ועכשיו, בטנגו מו"מ העסקאות, שכולל צעד קדימה ושניים אחורה, משפחות החיילים חשות שהן בכלל לא חלק מהאירוע. "השיח הוא על פעימות", קובע אמיר, אביו של עוז, וניכר שהוא מתקשה לומר את הדברים. "לכולם ברור שהחיילים יהיו אחרונים, 'אחרי שכולם יחזרו, נדבר'. נפגשנו עם כל מיני בכירים צבאיים לאחרונה, שאמרו לנו שאנחנו ישנים בעמידה. הבנו שאם לא נילחם על הילדים שלנו, הם יישארו שם".
אז מה אתם מתכוונים לעשות?
"אנחנו מגיעים לעצרות, עושים כל מיני אירועים בקהילות שלנו. נפגשים עם כל מי שמוכן לשמוע אותנו, וגם מתראיינים לך".
את המידע על כל המגעים לעסקה מקבלים הורי החיילים כמו כלל הציבור, מהתקשורת. אבל אצל ההורים האמריקנים המצב שונה לחלוטין. רונן נאוטרה אמר כי "בניגוד לארץ, שם אנחנו כהורי החיילים מחכים כבר שלושה חודשים להיפגש עם ראש הממשלה, לנו יש קצב קבוע של פגישות עם הגורמים הבכירים ביותר – ג'ייק סאליבן (היועץ לביטחון לאומי) וברט מקגורק (שליחו של ביידן למזרח התיכון), שאחראים על המשא ומתן מטעם ארה"ב. אנחנו נפגשים איתם בבית הלבן כל כמה שבועות, מקבלים עדכון מלא ושקוף על מה הם יודעים ועושים, ויותר מזה - אנחנו אומרים את דעתנו וחשוב להם לשמוע אותה. יש פה שיחה".
9 צפייה בגלריה
רונן ואורנה נאוטרה, הוריו של עומר. “אם החטופים לא יחזרו – המדינה הזאת לא תיראה אותו הדבר"
"אנחנו רואים את זה בניגוד מוחלט למה שקורה בארץ, החצי התחננות הזאת לדבר עם גורמים בכירים, חוסר ההתחשבות, קבלת האינפורמציה במדיה – הניגוד הזה הוא מאוד גדול בעינינו", הוסיף רונן. "פה, בארה"ב, מחבקים אותנו, שומעים את הביקורת שלנו. יש לנו אמון הדדי, והאמון הזה הוא מה שכל כך חסר בארץ. כי בסופו של דבר, במבחן התוצאה, הילדים שלנו, אמריקנים או לא אמריקנים, לא בבית".
זה ממש שונה ממה שקורה כאן.
"אני אסכם את זה בקצרה", מבקש יהודה, אביו של נמרוד. "לא נפגשים (עם פוליטיקאים – י"צ), וכשנפגשים – זה חסר משמעות. רואים בנו מטרד, וצריך לומר את זה, שתדע כל אמא ששולחת את הבן שלה לצבא – אם הוא ייחטף, הוא ייחשב מטרד. נתניהו כבר ניסה להגדיר את זה כך – או החטופים או הניצחון. הוא פועל לשמירת כוחו ולא להחזרת החטופים, לשרוד על הכיסא עוד 24 שעות".
אמיר, אביו של עוז, "'מסרב להיכנס לפוליטיקה"', אבל אומר חד-משמעית: "אם עבר כל כך הרבה זמן, ואין תוצאות – אין רשימות, אין סימני חיים, אין ביקורים של הצלב האדום – אז כנראה שהעומדים בראש עושים משהו לא נכון. אין ספק שלהורי החיילים יש יותר כוח, בגלל סיפור ההפקרה, ומנסים להשתיק אותנו".
יהודה, ואם כן הייתה לך פגישה עם רה"מ נתניהו, מה היית אומר לו?
"מלכתחילה בפגישה עם נתניהו אני מתאר שאנשים לא אומרים ממש את מה שהם רוצים, אני מנחש שזה מאוד מהונדס. אבל הייתי אומר לו לשים בצד את הישרדות הקואליציה, הרצון לתמונת הניצחון והאגו, ושיילך לעסקה עם חמאס. הוא אחראי על האסון, וכל עוד הוא מתעקש להיות ראש ממשלה הוא אחראי לפתור את נושא החטופים. אחר כך שיעשה מה שהוא רוצה. וזה עוד מבלי להיכנס לדעות פוליטיות".
"מה אנחנו בסך הכל מבקשים?", מסכם רונן, אביו של עומר, "שהמדינה תעשה את מה שהיא צריכה לעשות ותחזיר אותם, ולא שהימים יימשכו ויעברו ונשמע על עוד ועוד גופות. במסע שעשינו מהעוטף לירושלים פתחנו אלונקות ביום האחרון. הורי החיילים הובילו, וסחבנו 134 אלונקות, בקריאה לעם ישראל להיכנס מתחת לאלונקה ולתמוך בנו במאבק שלנו. אני אולי לא גר בארץ כבר כמה שנים, אבל שירתתי בצבא ואני יודע שאם החטופים לא יחזרו – המדינה הזאת לא תיראה אותו הדבר. יש פה משהו סימבולי: המדינה צריכה להראות שלהפקרה שהייתה יש אחריות וחייבת להביא אותם. והזמן עובד לרעתנו, אנשים מתים שם".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
