"כשמרוואן עיסא הותקף זה היה רגע משמעותי. אני לא מתרגשת לפני, אני מתוחה. מאוד רוצה שזה יצליח. כשזה קורה, אין קריאות שמחה. זה לא מפגן צהלולים אלא עניין מקצועי", כך אומרת השבוע על חיסולו של “רמטכ”ל” חמאס, רס"ן ח', ראש מדור סיכול במרכז האש של פיקוד דרום. או במילים אחרות, האישה שעל הכוונת שלה נמצאים הבכירים ביותר שישראל סימנה כיעדים לחיסול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כדי להשקיף על רצועת עזה היא לא זקוקה למסכים בעבודה שלה, די לה לעמוד בחצר ביתה בקיבוץ כיסופים שבעוטף. לפני כשנה עברה לשם כשבעלה קיבל תפקיד באוגדת עזה, בעוד שלה היה חלום ישן – עוד מהתקופה ששירתה בנחל עוז – להקים את ביתה בעוטף. והחלום הוגשם, בבית יפה עם גינה רחבת ידיים ותינוק קטן שמתרוצץ בדשא עם הכלבים. “הרגשנו בגן עדן”, היא אומרת.
אם היו בקיבוץ באותו בוקר, לא קשה לנחש לאיזה תרחיש אימה הייתה נקלעת עם משפחתה. “לפחות אנחנו בסדר ובחיים”, היא נאנחת. “הדבר הכי קשה באותו בוקר היה כשהבנתי שיש מטח וכל כך הרבה אזעקות, וידעתי שאני לא מעורבת בשום דבר. עברנו הסלמות ומבצעים, אנחנו יודעים מה זה, יודעים לומר מה התקדים לכל דבר, וכאן לא היה את זה”.
מאז אותו בוקר היא עובדת מסביב לשעון כדי שמיטוט הנהגת חמאס לא תישאר רק סיסמה. כשדובר צה"ל פירסם את התיעוד של מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, נמלט בסבך המנהרות ברצועה עם בני משפחתו, היא לא עצרה נשימתה. "זה לא מרגש אותי יותר מדי", היא אומרת. "יש עניין לראות את היעדים שאתה במצוד אחריהם, אבל בסוף לוקחים כל דבר בצורה מבוקרת".
ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן, דיבר על הזדמנויות לחיסול סינוואר שהוחמצו. מה את יכולה להוסיף?
"לא אוכל לפרט. אני כן יכולה לומר שאין מאמץ שלא נעשה ואני מקווה שהמאמצים האלה ישתלמו. להוציא דבר כזה, כמו 7 באוקטובר, זה פסיכוטי. להורות על רצח ילדים ונשים, זה פסיכוטי. חמאס ארגון ששואף לייצר ביטחון מידע ברמה גבוהה, הם מודעים לזה והם שואפים להיות עם חתימה נמוכה במרחב, אבל בסוף צה"ל נמצא שם".
אז זה עניין של זמן בעינייך.
"במוקדם או במאוחר צה"ל ישים את ידו על סינוואר. בין אם הוא יהיה בנקודה אחת או אחרת, זה יקרה".
מדובר באנשים שמקיפים עצמם בחטופים.
"זו מורכבות גדולה. אנחנו חיים את זה על בסיס יומי בתקיפות שלנו. החטופים תמיד נמצאים בתודעה שלנו. זה הדבר הראשון והאחרון בכל אחד מהמשתנים, זה נוכח יותר מהכל. תמיד".
מה את ראית בחמאס לפני המתקפה?
"חמאס שאני מכירה הוא גוף שלטוני, שבתקופה האחרונה לפני המלחמה נראה שאולי אנחנו מצליחים לזהות בו איזשהו מזור, בהיבט האזרחי, של כניסת עובדים. ראיתי את זה מההורים שלי: היו להם עובדים מהרצועה, אנשים מסבירי פנים. משם שאבתי איזו אמונה שאולי נוכל להתקדם לעתיד טוב יותר. אבל לחמאס תמיד היו מניעים ברורים, גם כשהיה גוף שלטוני יציב עם זרועות מאורגנות של חינוך, צבא וממשל. לפעמים הרגשנו את זה יותר, לפעמים הייתה רגיעה, אבל בסוף היעד שלו היה ברור".
מאמצי הסיכול שלך התמקדו בג'יהאד האיסלאמי בעזה, הארגון הסורר והקטן יותר.
"נכון, רוב הסבבים בשנים האחרונות היו מצומצמים, עם המון מאמצי סיכול מול הגא"פ (ג'יהאד איסלאמי־פלסטיני). מול חמאס היינו במדיניות של שימור הגזרה".
מתוך מחשבה שבראש הארגון הרצחני הזה עומדים אנשים רציונליים שרוצים להמשיך להחזיק בשלטון?
"אני לא יודעת לענות על זה. בכובע רב-סרן ורמ"ד אני לא חוקרת את דפוסי הפעולה, אלא יותר את שגרת החיים והמיקומים. אלה שאלות גדולות ואני יותר טקטית בעבודה שלי. אני יכולה לשער אבל אין לי תשובה הגיונית".
ואיך נראתה שגרת החיים של החמאסניקים לפני 7 באוקטובר?
"מרביתם היו במקומות השגרתיים, חלקם במקומות המסתור שלהם. זו שגרה שמאופיינת באימונים, כמו תמיד. אנחנו, לפחות, לא זיהינו דפוסי פעולה חריגים. זה מה שאני יודעת לתאר. אנחנו לוקחים יעד ספציפי, חוקרים ומנתחים אותו. המודיעין מהשטח יודע להשלים את התמונה בצורה יותר הוליסטית. זה אבסורד גדול, כי אתה עוקב אחרי חמאסניק ומבחינתך הוא הרוע בהתגלמותו שצריך לחסל, ואתה כל הזמן מתמודד עם זה שבסוף הוא חי עם אשתו והילדים, ומופתע..."
מזה שהוא לכאורה כמוני־כמוך?
"כן. אתה כל הזמן מופתע מזה מחדש, אבל זו המציאות שאנחנו חיים. נכנסנו למלחמה הזו עם מטען מאוד כבד ולא הייתה שם אף פעם נקמה מצידנו, הכל רציונלי וענייני. אבל ללא ספק אתה רואה באדם הזה אויב, אתה מכיר היסטוריה על מתווים שאנשים מסוימים הוציאו באיו"ש ובמרכז הארץ ואתה מבין את שגרת החיים שלו. יש דיסוננס בתפקיד שלנו, שהוא מורכב בפן האישי, אבל אנחנו יודעים לנתק את הרגשות שלנו ולעשות את זה טוב".
רס"ן ח', תושבת העוטף שגרה בכיסופים, נשואה לא', מפקד יחידת ילת"ק (היחידה ללוחמת תת-קרקע) באגודת עזה, ולשניים תינוק בן שנה וחמישה חודשים. בבוקר 7 באוקטובר הם התעוררו לקולות האזעקות במרכז הארץ, שם היו באותו סוף שבוע אצל הוריה.
בשעה שאחרים תהו לעצמם את מי חיסלה ישראל ועד כמה בכיר הוא, היא - שמחזיקה את בכירי חמאס על הכוונת שלה - ידעה שאיש ברצועה לא חוסל באותו לילה; שהפעם זה משהו אחר. בתוך כשעה, מחבלים כבר פשטו על הקיבוץ שלה ועל ביתה.
"חבל שאנחנו לא יכולות לקיים את הראיון בבית שלי, כדי שתראי אותו ותביני עד כמה זה הפתיע אותי", היא אומרת בקול מעט עייף. "הבית שלי הוא לא סתם קו ראשון, הוא על הגדר. אני עם נוף פתוח לדיר אל-באלח".
לא חששת?
"אף פעם. תיארתי לעצמי את האיום התמ"סי (ירי תלול-מסלול – א"ק), שבו צריך להיכנס לממ"ד ושם זה נגמר. זה לא שלא האמנתי שפשיטה יכולה לקרות, כמו שהאמנתי ביכולות שלנו לבלום ולנטרל את זה. גרנו בכיסופים עם מוצב סמוך אלינו, זו תחושה מגינה וטובה מאוד, נוכחות הלוחמים בשטח מעניקה ביטחון, וגם האמצעים שיש לרשותנו".
אנשי מודיעין ושב"כ, קולגות שלך, אומרים שבסופו של דבר תמונת המודיעין המלאה הייתה פרוסה בפנינו. פשוט לא קראנו אותה כמו שצריך.
"זה כבר עניין שמערבב בין היותי ח' הקצינה, הלוחמת ואשת התקיפה, לבין ח' האזרחית שגרה בכיסופים והייתה לה תחושת ביטחון. אי־אפשר לקחת את זה ממני או לערער על זה, כי זה מה שהרגשתי. חשתי ביטחון, ואני חווה גם בושה מפניי".
מפני עצמך?
"כן. ח' החיילת איכזבה את ח' האזרחית והאמא. שזה פרדוקס, כי אני שייכת לארגון גדול, אבל צריך לומר את האמת: איכזבנו את עצמנו ואת התושבים שלנו. ראיתי את השכנים שלי בעזה, ידעתי מי הם ולא חשבתי שהם מפריחים לי בלונים לאוויר מתוך אהבה, אבל גם הייתה לי אמונה – שאולי היא נאיבית – שגם אם יש להם את היכולת לפעול כך, לנו תהיה היכולת להתגונן מפני זה. האמונה שלי בנו הייתה גדולה מהחששות שלי מהם. האמנתי בנו".
מתי חזרת לכיסופים לראשונה אחרי השבת השחורה?
"אחרי חודש וחצי. זה לא היה מראה קל. הבית כולו פרוץ, המחבלים עשו בו פוגרום. למזלנו לא היינו שם. ראיתי לא מעט חפצים מוכתמים בדם והרוסים. הם אכלו בבית, ניכר שהיה להם זמן. בתור אמא זו תחושה קשה, את מרגישה רע כהורה שהבאת את הילד שלך לגור במקום כזה".
באותה שבת, ח' ובעלה השאירו את בנם אצל הוריה במרכז ומיהרו לפיקוד הדרום. תחילה עוד חשבו להגיע לקיבוץ, אך כשהבינו את המצב ויתרו על הרעיון. "הדרך הייתה מאתגרת, הגענו לצומת יד מרדכי בשעה 7:30 בערך, כשצמתים מסוימים עוד לא נחסמו, והיו שם חילופי אש. אמנם לא פגעו בנו, אבל ראינו שאנחנו בזירת מלחמה".
בדיעבד, ח' ובעלה יבינו שנקלעו לקרב יריות בין כוחות ימ"מ ולוחמי מג”ב שהוקפצו לגזרה, לבין מחבלים שחוסלו כשהיו בדרכם לטבוח בתושבי קיבוץ יד מרדכי. לשכנים שלהם בנתיב העשרה לא היה את המזל הזה. "החבר'ה של הימ"מ הגיעו לשם דקות בודדות לפנינו, גם הם עדיין לא הבינו מה קורה. ניסינו לעבור, אמרנו לחברה במחסום – שהתחיל להתהוות – שאנחנו מהצבא, שאנחנו צריכים להיכנס לשם, שאנחנו גם גרים שם, ותוך כדי אנחנו מקבלים הודעות קשות בקבוצות של הקיבוץ, שהם נפגעים, שיורים עליהם והם צריכים עזרה".
בשלב הזה אתם גם צופים בתיעודים משם?
"ראינו בלייב סרטונים של המחבלים באזור הבית שלנו! גם אז עוד לא ממש האמנו. ואז נפרדתי מבעלי, הורדתי אותו באשקלון, והגעתי לפיקוד דרום. ואני חייבת להיכנס ולהתחיל לתפקד. מהבן שלנו נפרדנו לשלושה חודשים. ראיתי אותו פעם בשבוע, בעלי פעם בשבועיים־שלושה. זו מציאות שלא תתואר".
כשהיא נכנסת לפיקוד בשבת בבוקר, היא רואה הרבה אנשים שהבינו שהם צריכים להתייצב בלי שיקראו להם. אנשים שעדיין לא יודעים לתרגם את גודל האירוע, אבל מבינים שצריך לפעול ומהר. וזה לא היה קל, היא אומרת, כי המשאבים של צה"ל באותם רגעים היו מוגבלים והלכו לטובת הגנה. כל המאמצים ההתקפיים הגיעו רק בהמשך. "ואז פשוט התחלנו".
מה זה אומר?
"התחלנו בתקיפה מסיבית של מאות מטרות, ואז אלפי מטרות צבאיות, בגדלים ובסוגים שונים. התחלנו לייצר ולהיות הכי יצירתיים שאפשר, עם תוכנית שתיתן מענה לכל האמצעים הטכנולוגיים שנגנבו בבוקר הזה".
"הייתה תקיפה של בכיר שמזוהה עם הברחות אמל"ח שנדחתה בגלל הימצאות של הרבה ילדים בקרבתו. קיבלנו החלטה לא לתקוף, למרות שהוא היה יעד חשוב"
כשאת מדברת על תוכניות, הן נשלפו מהמגירה או שהתחלתם לעבוד על תוכניות חדשות תוך כדי תנועה?
"צריך לומר בכנות, דברים שהכנו במגירה השתנו בתמונת המצב החדשה והיינו צריכים להיערך מחדש למצב שנקלענו אליו. ולמרות מה שחושבים, היו הרבה מאוד דברים ב'הפעל'. אבל דברים מורכבים יותר, כמו סיכולים ותוכניות תקיפה מורכבות, שינו את פניהם. היינו במצב חדש, וצריך לייצר בו תוכנית סיכולים חדשה".
דיברנו על ח' האזרחית מול ח' הקצינה, ושמענו ביקורת רבה מהתושבים על התגובה האיטית מדי של הצבא. את, כמי שמכירה את המערכת, גילית דווקא סלחנות באותם רגעים כי הבנת את הכאוס?
"האכזבה שלי הייתה גדולה יותר בגלל היותי ח' הקצינה. ראיתי מה היה קורה לו היינו בבית. אני גם חיה את זה כאמא, את ה'איך לא חשבתי ש...?' חיה את התחושה הזו. ומצד שני, אני כל כך גאה שאנחנו מחזיקים מלחמה במשך חודשים, ומפרקים את המערכת היריבה".
אחרי שביתם בכיסופים הוחרב ח' ובעלה שכרו דירה בבאר-שבע, לא רחוק מהפיקוד. הוא נכנס ויוצא מהרצועה, היא מהפיקוד. מעבָר לבית מלון לא עמד על הפרק. "לא יכולנו לגור בבית מלון עם המפונים, אני צריכה להיות פה והילד צריך הורה", אומרת ח'. "זו מציאות מאוד מאתגרת, אני פה שעות ארוכות, לפעמים מתכננת סיכולים לתוך הלילה. עולם הסיכול לא נגמר כשאת יוצאת מהש"ג. הוא חי איתך בלילה, ביום, כשאת ישנה. יש אחריות גדולה והשאיפה היא להיות כירורגיים ולפגוע במושא התקיפה. זה הולך איתך".
כשאת שומעת ביקורת על פעולות צה"ל ועל פגיעה באזרחים עזתים, יש רגע שאת אומרת לעצמך שבאירוע מסוים אולי היה מקום לפעול אחרת?
"אני חושבת שנהיה קצינים ואנשי צבא טובים יותר אם נהיה ערים לביקורת ולא נשים אותה בצד. ואני ערה לביקורת, עוסקת בזה הלכה למעשה. אנשים בעזה חיים באוהלים, קר להם והם רעבים – אין לי שליטה על זה. צר לי עליהם, זו מלחמה. גם אצל האנשים שלנו – אמנם חיים בבתי מלון ולא רעבים – החיים שלהם טולטלו. אנשים סובלים ומשפחות מאבדות את המרקם המשפחתי שלהן. בעזה, מהכובע שלי, אני יודעת לומר שאנחנו עושים הכל להבטיח שמושא לתקיפה יסוכל עם כמה שפחות נזק אגבי".
הרבש"ץ שלכם בכיסופים אמר שאין לו בעיה לחזור לקיבוץ, כל עוד לא יהיו שם ממ"דים וגדרות.
"אני מאוד מתחברת לזה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להביא את הילדים שלנו למציאות שבה יוזנקו לממ"ד. אני לא יודעת אם אישית ארגיש ביטחון לחזור לכיסופים, אני יכול רק לקוות שכך יהיה.
סער (סער מרגוליס ז"ל, שנפל בלחימה במחבלים) היה סגן הרבש"ץ ואדם יוצא דופן. יש לי חיבור משמעותי מאוד עם אמא שלו ואחותו, ומה שקורה מאז פוגש אותנו כל יום. אמא שלו, ויקי, שולחת לי כל יום הודעות בוקר טוב ולילה טוב, ושואלת אותי: 'ח', את מי סיכלתם היום?' ואני עונה לה שסיכלנו את ההוא, ואת זה שהיה קשור לכך וכך, וההוא שפלש לכיסופים. זה מרים אותה מעט, ומרים גם אותי. וכן, מציאות שבה אנחנו תמיד בכוננות היא לא חיים".
ואנחנו מתקרבים למציאות טובה יותר?
"חד-משמעית. יש מאמץ נרחב – ברמה הכמותית – לסיכולי יעדים אנושיים. נרחב ברמה המספרית. עשרות בחודש, לפעמים אפילו יותר. וזה מאמץ שלא מספיק מדובר, אנחנו מחסלים את המחליף של המחליף. אלה מאמצים אדירים מודיעינית ותכנונית".
היא מכהנת כראש מדור סיכול במרכז האש בשלוש השנים האחרונות. הדרך שלה התחילה כלוחמת בתותחנים, ואז כמפקדת בבית הספר ל”רוכב שמיים”, יחידה של מל"טים טקטיים שמורכבת מלוחמים ולוחמות. ואז, כשצוות קטן בפיקוד דרום הבין בשנת 2007 שיש צורך במרכז אש – כזה שמתכלל תקיפות ארטילריה לצד תקיפות מהאוויר ומהים – הוקם בפיקוד דרום מרכז האש הראשון בצה"ל, שבו נעשית עבודה משותפת עם חיל האוויר, המודיעין, שב"כ וגורמי ביטחון נוספים.
"האויב הוא העיסוק המשמעותי ביותר במרכז האש", היא מבהירה. "כל תוכנית שלנו מבוססת בהכרח על שגרת הפעילות, אופי האדם ואופי הארגון שהוא משתייך אליו. אי-אפשר לייצר תוכנית אם אתה לא חי את האדם, את האמונות שלו, את מה שהוא דבק בו ואת סגנון החיים שלו. יש פה למידה עמוקה של כל יעד, בעבודה צמודה עם השב"כ, כל יום כל היום".
לכל אחד במרכז האש תפקיד משלו. אנשי המודיעין הם אלה שיביאו את המידע על היעד, מי הוא, מה שגרת חייו, מה מניע אותו ומה הוא אוהב, מה הוא שונא ומה הדפוסים שלו, איפה הוא חי ועל מי הוא שומר קרוב. "כל מה שיעזור לנו להביא לסיכול", במילותיה של ח'.
לצידם, אנשי האש הם המוביל המבצעי, אלה שיחשבו איך מוציאים את התוכנית לפועל, באילו שעות נכון לפעול, מה הטכניקה הנדרשת ומה ההיתכנות המבצעית. "וכמובן, יש גם את שב"כ שלו יש את היעדים שלו, ולנו היעדים שלנו, ובסופו של דבר אנחנו עובדים יחד".
אתם שמים לב לרחשים שונים באוכלוסייה הפלסטינית כלפי ההנהגה שלה?
"אני לא חיה את האוכלוסייה, אני רק יכולה לקוות שהיא תעשה משהו קונקרטי כדי לחלץ עצמה. זה אולי נשמע מתנשא ומרוחק, אבל אני יכולה להבין למה הם דבקים במנהיגים שלהם. מבחינתם הם עדיין עתידים להושיע אותם".
סיפרת שהצלחתם לחסל את "ההוא שפלש לכיסופים", במי מדובר?
"הוא היה מפקד פלוגה בחמאס שנשלח לקיבוץ עם הכוח שלו. הוא סוכל. כלפי הקהילה שלי הייתה לי תחושה של לבוא חשבון. יש לנו הרוגים בקיבוץ, יש לנו את החטוף הכי מבוגר (שלמה מנצור, שציין לאחרונה יום הולדת 86 בשבי), וכמובן, גם בעבור ויקי, אמא של סער, שהיא ממש סבתא שנייה של הבן שלי, ואיבדה בן שהיה דמות ומופת בכיסופים".
אפשר לדבר על גאווה אחרי חיסול כזה?
"אני לא יודעת אם גאווה, אבל הייתה תחושת סיפוק, שאנחנו שמים את ידינו על מי שהביא אותנו למצבים הקשים האלה. הוא פגע בנו והוא צריך לשלם את המחיר על מוות של אנשים, על מעשי סדום שהוא ואנשיו ביצעו".
קרה לך שדחית חיסול בגלל מידע שהתקבל ברגע האחרון?
"הייתה תקיפה של בכיר שמזוהה עם הברחות אמל"ח שנדחתה בגלל הימצאות של הרבה ילדים בקרבתו. קיבלנו החלטה לא לתקוף, למרות שהוא היה יעד חשוב. הוא חוסל אחר כך, מזל שיכולנו לעשות זאת".
האתגרים משתנים כל הזמן. לפעמים אלה ילדים שמקיפים מבוקש, לפעמים זה הפער בין תפיסת עולמו של הטרוריסט לבין היותו איש משפחה. אותו דיסוננס שמלווה אותה בכל צעד בתפקיד וגם מחוצה לו. ח’ לומדת במקביל לתואר ראשון בחינוך, ובאחת העבודות התבקשה לכתוב על ניגוד גדול בחייה. הבחירה הייתה קלה מדי. “הם אנשים רעים”, היא אומרת. “שביצעו ומבצעים פעולות נבזיות נגד העם שלנו ורוצים שנושמד, אבל כשאתה מתחבר ליעד ומגלה כמה הוא אוהב את משפחתו, אז ברור שצריך לחסל אותו, אבל יש חבילה שלמה להתמודד איתה. אתה עוקב אחריו וזה מזעזע אותך. הוא שונא, הוא רוצח - ועדיין, הוא גם בעל ואבא. זה מטלטל את הנפש, כי היית מצפה שהאדם הזה יהיה רק משהו אחד: הרוע בהתגלמותו”.
מה שתפס אותה לא מוכנה, אחרי השבת שתפסה את כל הצבא בהפתעה, היה התיעוד החדש של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, זה שניצל משבעה ניסיונות חיסול מצד ישראל ושעיסא שימש כסגנו. “זה הפתיע מעט”, היא אומרת. “אולי הייתי מצפה לראות תמונה יותר... רובוטריקית. אבל אי־אפשר לדעת מה יש מתחת לחולצה ולמכנסיים. כנראה שהוא עדיין צלול בראשו, וחלק מזה הוא גם עניין סמלי כשמדובר באנשים שמובילים את חמאס. יש אנשים שצה”ל ומערכת הביטחון לא יירגעו עד שהם יושמדו”.
ואת?
“האם זה יקרה במשמרת שלי? לא יודעת. אולי זה לא יקרה בחודשים הקרובים, אבל זה יקרה. מתישהו”.
